בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | שיעור בערבית

מה למדת היום בבריכה, ילד מתוק שלי

תגובות

יצאנו מהבית ביחד באותו אחר צהריים. אשתי לקחה את האוטו והסיעה את הילדה לשיעור מוזיקה בקונסרבטוריון ואני, שגיליתי שלא קר מדי, החלטתי לצעוד עם בני לבריכת השחייה. ברגעים כאלה אני מתמלא תחושת ניצחון: הילדה בדרך לקונסרבטוריון והילד בדרך לשיעור שחייה; משפטים שאני נוהג לכנות, "משפטים שלא שומעים בטירה"; מעשים שנוטעים בי ביטחון שההחלטה לעבור לשכונה יהודית היתה צעד נבון, קשה אך מוצדק. בריכת שחייה מחוממת ליד הבית, קונסרבטוריון במרחק של עשר דקות נסיעה, הם בהחלט תשובה משכנעת לכל אותם מקטרגים, בין אם ערבים או יהודים, שייחסו אמירה פוליטית, תרבותית ולאומית למעשה שתכליתו העיקרית היא חיפוש אחר שיפור באיכות החיים.

הבן שלי ואני חוצים את הפארק השכונתי והוא משתחרר מאחיזתי ורץ על הדשא הירוק, פורש את זרועותיו לצדדים כמו כנפי אווירון ומטה את גופו פעם לימין ופעם לשמאל. הוא רץ במעגלים, מדי פעם חוזר אלי, מחייך ושוב רץ במלוא הכוח. "תראה איך אני יודע לרוץ מהר", הוא אומר ואני, שצעדתי לאט, כמעט ביקשתי ממנו להפסיק לרוץ בשביל לשמור כוחות לשחייה, שוכח לרגע את יכולתם של ילדים קטנים לרוץ ולקפוץ גם במשך יממה שלמה.

זו השנה השנייה שבה הילד משתתף בשיעורי שחייה. אני זוכר כמה הוא פחד מהמים לפני שנתיים ואיך אותו מורה רוסי מבוגר חייך לקראתו, ומיד כינה אותו גיבור, איך בהתחלה הוא שיכנע אותו רק לשבת על שפת הבריכה ולשכשך ברגליו במים, ומהר מאוד הוא כבר נסך בו ביטחון להצטרף אליו בתוך המים, "רק לעמוד", וכבר בשיעור השני הבן שלי צלל ולמד להוציא בועות, סומך על מורהו החייכני.

זה הולך להיות השיעור האחרון עם המורה הרוסי. "הם לא נותנים לי שום תנאים", הוא אמר כשהודיע לפני חודש בצער על עזיבתו, "הם לא משלמים לי על שעות נוספות". הבן שלי הצטער כל כך וההצהרה הראשונה שלו היתה שהוא לא ממשיך עם שיעורי השחייה אם המורה שלו עוזב את הבריכה. יתר הילדים בקבוצה שובצו כבר בשיעור הקודם בקבוצות של מורים אחרים ורק שלי סירב ללכת לקבוצה החדשה והתעקש להישאר עם המורה שלו עד הרגע האחרון. המורה המבוגר היה מאושר, "ידעתי", הוא אמר ושניהם נכנסו למים לשיעור פרידה פרטי.

הבריכה היתה עמוסה בילדים בכל הגילים. באחת הפינות התאמנו ילדות בשחייה צורנית, בשני מסלולים שחו במהירות הילדים היותר גדולים שכבר משתתפים בתחרויות, ובקבוצות יותר קטנות התאמנו היותר קטנים עם מוריהם על תנועות ראשוניות. הבן שלי ידע שהפעם זה יהיה שיעור אחר, יותר כמו בבריכה של בית מלון מאשר הקפדה על תנועות נכונות. המולה גדולה עלתה מהבריכה וממקום מושבי בין ההורים המלווים לא יכולתי לשמוע את השיחה בין המורה לבני, אך מדי פעם ראיתי שהשניים מחייכים, מדי פעם צוללים ויוצאים, צוחקים. היו גם רגעים שבהם המורה דיבר והבן שלי הקשיב בצער, הינהן בראשו והכניס את ראשו למים לשטוף איזו תחושה מעיקה או להעמיק איזו מחשבה טובה.

"אתה גיבור", אמר המורה המבוגר לבני עם תום השיעור, והעביר יד על שערו הרטוב. "אתה תהיה שחיין גדול", הוא אמר לפני שהשניים נפרדו בפעם האחרונה. לחצתי את ידו של המורה, הוא אחז שעה ארוכה בידו של בני לפני שהלך.

"הוא מאוד אוהב אותך", אמרתי לבן שלי כששיפשפתי את גופו במגבת.

"מה הוא יעשה?" הוא שאל.

"הוא בטח ילך ללמד במקום אחר", עניתי.

"אז אני יכול ללכת אליו למקום האחר?" הבן שלי שאל ולי לא היתה תשובה. ילד קטן התקרב אלינו והסיט את השיחה למקום אחר. הילד התקרב כמו שילדים מתקרבים אחד לשני, מבט מהוסס, מרחק בטוח. בני הבחין במתרחש, הרכין את ראשו במבוכה כמנהגו, מדי פעם גנב הצצה אל הילד שנעמד לידו.

"הוא רוצה להיות חבר שלך", אמרתי לבן שלי, שהעז הפעם להביט לילד החדש בעיניים.

"באיזו שפה אתם מדברים?" שאל הילד בחיוך.

הבן שלי הביט בי כמבקש אישור לפתוח בקשר חדש, כבר שוכח ממורהו הפורש, ואני הינהנתי, מאשר לו לקחת את העניינים לידיים.

"ערבית", ענה בני לילד וחייך.

"איכסה", הגיב הילד והמשיך להביט בבן שלי שעה קלה לפני שחזר לזרועות אמו.

את המבט הזה של בני אני לא אשכח לעולם. מבט שהעביר בי צמרמורת איומה והרעיד את ידי כשניסיתי להמשיך לייבש את גופו הרטוב. זה היה מבט מחייך שהתחלף בן רגע במבט המום, שבמהרה הפך למבט נעלב ואחר כך למבט מאשים. מבט ששמעתי אותו אומר לי, "למה שיקרת לי, למה אתה לא עושה כלום, זה הכל בגללך".

מה עשיתי? זו היתה השאלה שהידהדה בראשי ולא הרפתה כל הדרך חזרה הביתה. זה באשמתי, באשמת הגחמות שלי בני צריך להתמודד עם מצבים מהסוג הזה, ועוד בגיל כזה. שיקרתי להם כשלימדתי אותם שכולם שווים, שיקרתי כשאמרתי שאין הבדלים בין מוסלמים, יהודים ונוצרים. רימיתי כשהקפתי אותם בחממות מגינות של גנים מעורבים ושכנים נחמדים.

"אתה יודע", הפרתי את השקט, מבין שאני עומד להגיד שקר נוסף, "הילד הזה הוא מטומטם אמיתי" - ועוד ניסיתי לצחקק, לצחוק על כל המאורע, לצייר אותו כחריג, להצביע עליו כעל הלא-טבעי. הוא לא ענה.

על מה הוא חושב עכשיו, ילדי הקטן? עד כמה הוא באמת שונא אותי? מה הוא בכלל הבין מה"איכסה" של הילד השני? ומה זה יעשה לו? האם בגלל זה הוא יפסיק לדבר איתי בערבית כשיש מסביב זרים, האם זה יהפוך אותו ליותר זהיר? להתבייש במה שהוא? אוי אלוהים, מה הייתי עושה בשביל שהוא יגיד לי מה מרגיש הבן שלי עכשיו.

"בבקשה", ניסיתי בטון הכי מלטף שיכולתי להפיק באותו רגע, "מה אתה אומר, אה?"

"אבא", הוא אמר אחרי שתיקה, "אני לא רוצה ללכת יותר לבריכה".

"למה?" שאלתי, מנסה להעלים את הצער, "אבל אתה אוהב מאוד לשחות".

הוא שתק קצת לפני שענה: "אני לא רוצה מורה אחר".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו