בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שקטה, יפה - ומאחרת

נסיעת מבחן

תגובות

בקושי הצלחתי לכלוא את שאגת השמחה הספונטנית שאיימה להתפרץ מגרוני. היה זה כשהעורכת הצהירה שיש לה הצעה "שאפילו את לא תוכלי לסרב לה: להצטרף לנסיעת מבחן של הרכבת הקלה בירושלים". בסוף אני עוד אהנה, אמרתי לעורכת בפולנית שאינני דוברת, אבל היא, מפוכחת כדרכה, הייתה סקפטית.

רכבות אני אוהבת. מי לא אוהב? "הסוף הוא טוב, אחרי כל ההשמצות של כולם ובעיקר שלי, בסוף - אינספור שנים לפני שהיא תגיע לתל אביב - הרכבת הקלה תצא לדרכה על פני האדמה הקדושה, מתחת לאפו של הכותל, מעל צאן הקדושים הנוסע מתחת לגשר המיתרים". זה מה שרציתי להגיד לעורכת, אבל כרגיל, לא היה לה זמן בשבילי.

זהו הרי עניין מדהים: במקום שבו הסתובבו פעם כל החבר'ה מהבגרות בתנ"ך - וגם ישו ושליחיו ימ"ש - תתחיל לנסוע באוגוסט (לא ידוע עדיין אם באב או באלול) רכבת קלה, ממש כמו ברבט שבמרוקו, שגם בה נערכות בימים אלו ממש נסיעות מבחן!

מאבק עם המכוניות

בשמחה רבה עליתי לירושלים. שם פגשנו ניר חסון ואני את עוז-אל ותיק (שם אמיתי), דובר סיטיפס, שמריצה את הרכבת הקלה. מדובר בבחור סימפטי עד מאוד. נאמר זאת כך: מעטים האנשים שלבי נכמר עליהם כפי שנכמר על עוז-אל ותיק, שדווקא בחלקו נפלה המשימה לקחת את חסון, הצלם אמיל סלמן ואותי לנסיעת המבחן.

זה התחיל נהדר. חיכינו רק רבע שעה בתחנת הרכבת קריית משה (מרחק כמה צעדים מגשר המיתרים) עד שראינו אותה מתקרבת אלינו, מתגברת על עשרות המכוניות שחסמו את הצומת בניגוד להנחיית הרמזורים, והקשו על הרכבת להיכנס למסלולה.

הרכבת בפנים יפה מאוד, לא פחות מהרכבת הקלה באמסטרדם או בטורונטו. מתחת לניילונים מתגלה ריפוד כחול מעוטר מרובעים בשלל צבעים. יש מיזוג אוויר. בתחנות, הדלתות נפתחות מעצמן, ואפשר גם לפתוח אותן באופן ידני מבחוץ. רעש הפתיחה והסגירה צורמני להפליא.

בכל קרון יש מקום ל-250 איש, רובם בעמידה. נראה אותם בקיץ עומדים עם הסלים מהשוק. בכל רכבת שני קרונות. אנחנו, ארבעה נוסעים ונהג, קיבלנו לרשותנו קרון אחד בלבד. הקרונות שנבחרו, סיפר לנו ותיק, הם מהדגם הצרפתי, בדיוק כמו זה שנבחר על ידי עיריית רבט או מלכות מרוקו, השד יודע. דרך אגב, כל מה שקשור בהתנהלות הרכבת הקלה נקבע אך ורק על ידי שר התחבורה ומשרד האוצר. דבר לא נקבע על ידי עיריית ירושלים. אלה שמחפשים על מי לכעוס יכולים לעזוב בשקט את ניר ברקת.

ואז התחולל נס

אך נכנסנו לרכבת ומיד פתח הנהג החברמן אדיר (זהו שמו) בנסיעה חרישית. איזו התרגשות. הרכבת לא נוסעת כי אם מחליקה, ואיזה מראה נשקף מהגשר! משמאלי בית הקברות גבעת שאול, מלפניי שכונת רוממה, מימיני אזור התחנה המרכזית המהלך נכאים, ומעליי שכינת אל. ואז שוב, ולא בפעם הראשונה בירושלים, התחולל נס. דמעות עמדו בזווית העין, של התרגשות וגם של חרטה: כיצד העזתי בעבר להתבדח ולומר כאחרונת הסקפטים שאריכות ימים בירושלים פירושה לחזות בנסיעת הרכבת הקלה?

והנה, בתוך דקות ספורות הגענו אל תחנת התחנה המרכזית-בנייני האומה, ואדיר עצר את הרכבת חרש ובעדינות. נחוץ קורס מיוחד לנהגי אוטובוסים בלבד כדי ללמוד איך להימנע מעצירות פתאום עם הרכבת הקלה, ואדיר שלנו גם עשה קורס כזה. לאחר עשר דקות של החלפת חוויות אודות הקורס (היה סבבה) התעוררה תהייה למה אנחנו עומדים.

מסתבר, אמר ותיק, שכדי שנוכל להמשיך יש צורך להמתין לרכבת אחרת. מדובר הרי בנסיעות מבחן וכל תקלה אפשרית, וזאת מטרת נסיעות המבחן שנעשות בירושלים כבר כמה שבועות לאורך כל היום - ללמוד איך לתקן את כל התקלות. זה היה יום נפלא למחבר של חוק מרפי. כל תקלה אפשרית אכן קרתה, אבל מה אשם ותיק שדווקא אני נפלתי עליו ביום כזה?

עירבון לשירותים

עשר דקות נוספות הוקדשו לדיון בחלוקת האחריות בין הזכיינים השונים של הרכבת הקלה. מקץ עשר דקות נוספות שהוקדשו לשיחות בנוגע למקום מגוריהם של כל המשתתפים בנסיעה, מספרי הילדים והגילים שלהם, העלתה העיתונות החוקרת הצעה ללכת לשתות קפה בינתיים. הידעתם כי בסניף ארומה בתחנה המרכזית בירושלים דורשים עירבון על מנת לתת לכם מפתח לשירותים?

אחרי עוד חצי שעה בסניף ארומה (השירותים אגב היו מטונפים ואת העירבון כמו גם את הקפה והעוגות סיפק ותיק הנחמד) הוזמנו לשוב לרכבת. הפעם, ליתר ביטחון, גם נופפתי לשלום ללוזרים העוברים ושבים ברחובות שלצדי הרכבת. אגב, רחוב יפו כולו הופך למדרחוב הפתוח לטובתם של הולכי הרגל והרכבת הקלה בלבד, וצורתו גם משופרת ביותר (וזה דווקא כן בזכות עיריית ירושלים). הבתים הולכים ומתנקים, חזיתות החנויות משתפצות ו-3,000 עצים ננטעו לאורך מסלולה של הרכבת הקלה.

עשר דקות של נסיעה כמו על חמאה, שלא לומר קצפת, הביאו אותנו מהתחנה המרכזית ועד לכיכר ספרא. שם ירדנו בתחנה כדי לחכות לרכבת שתחזירנו לנקודת היציאה. אבל מי לא באה? ותיק האומלל דיבר שוב ושוב עם מי שצריך לדבר. שוב ושוב שיקרו לו, פעם אחת, אחרי חצי שעה, אפילו שיקרו לו באנגלית כשאמרו לו "טו מיניטס", אך אפילו אחרי "סיקסטי מיניטס" לא נראתה רכבת באופק. "אומרים לי עכשיו שאני כבר צריך לראות את הרכבת מגיעה", אמר ותיק מקץ שעה וחצי של המתנה בקור אימים (90 דקות), אבל אני, מה לעשות, כבר הזמנתי מונית חזרה. אף על פי כן, אומרים שבאוגוסט הרכבת נוע תנוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו