בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברנאר אנרי לוי משוטט בין מהפכנים במצרים

הסופר והפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי פוגש בקהיר את פעילי התקוממות, אינטלקטואלים, נשים ובלוגרים. מלים שנעות בין תקווה לאושר, מפי אנשים שהביאו את השינוי

תגובות

זה המקום שבו הכל התחיל. וזה המקום שבו, היום יותר מתמיד, הכל גם יוכרע.

דמיינו כיכר הגדולה פי שניים מכיכר הרפובליק בפאריס. טנקים בכל רחוב היוצא ממנה. ילדים עולים על הטנקים ומתיידדים עם חיילים. המון צוהל, 500 אלף איש, אולי יותר, נשים ללא כיסוי ראש, צעירות מאוד, לצד גברים שלחייהם צבועות בשלושת צבעי דגלה של מצרים. דגלונים שמתנופפים מעל הראשים. שופרות, חצוצרות. זיקוקים. כרזות לכבוד "השהידים", לכבוד "הנופלים", או פשוט לכבוד מצרים. כיכר שבה לא איתרתי, כל אותו ערב, אפילו סיסמה אנטי מערבית אחת.

חגיגה עממית? קהל של אוהדי כדורגל? כן, כנראה. מכל מקום, אחד מחברי נראה להם משום מה כמאמן כדורגל פורטוגלי, ובתור שכזה הם העלו אותו לבימה מאולתרת וביקשו ממנו לומר כמה מלים. "תחי תחריר. אתם כבשתם את תחריר כפי שצרפת כבשה את הבסטיליה. ובתחריר אתם מחוללים את המהפכה הראשונה של המאה ה-21", הוא הכריז לקול תשואות ההמון, קול תושבי קהיר שהחזיקו בכיכר תחריר במשך שבועות, בלי להרפות. יש מי שמלינים על כך שאין לתחריר מצע, אין מנהיג. אבל תחריר היא-היא המצע. והעם בתחריר, כמו אצל סארטר, הוא המנהיג של עצמו.

מלת חיפוש

הבוקר למחרת, שוב בכיכר תחריר. מול המוזיאון שהגנה עליו שרשרת אנושית של תושבים מפני ניסיונות הבריונים של מובארק לזרוע הרס. שם פגשתי את עלאם ואסף, שהכרתי בפאריס לפני עשרים שנה. לא ראיתי אותו מאז. בגיל 40 יש לו עדיין אותו מראה צעיר, ואותו עניין בספרות ופילוסופיה. אבל בינתיים היה לאחד מאשפי האינטרנט, האחראים לשובל האבק הדמוקרטי שהרחיק היום עד להתקוממות ההירואית בלוב.

אי–פי

במקרה שלו זה היה פשוט למדי. הוא התחיל, עוד בינואר 2007, בקניית מלת החיפוש "מובארק". וכך, בכל פעם שגולש במקום כלשהו בעולם הקליד את שמו של העריץ, הוא קיבל על הצג מסר מלגלג על האיש. ואסף גם עמד מאחורי מבצע "הנשיא מובארק, יש לך מייל", שבו שלחו גולשים אלפי מסרים זועמים או היתוליים, שאותם המיר הוא לפרסומות קטנות במנוע החיפוש "גוגל". הוא העלה ל"יוטיוב", תחת השם הבדוי אחמד שריף - שהפך בינתיים למיתולוגי ברשת - סרטוני וידיאו שצפו בהם מיליוני מצרים. מספר עצום כל כך, ששגרירות ארצות הברית יצרה אתו קשר - והמשטרה החשאית של המשטר החלה לפקוח עליו עין. אבל בינתיים כבר החלה לנוע המהפכה, זו האמיתית, מהפכה של עם המגלה שהמלך עירום ומחליט לא לפחד עוד.

פקחי הרשת

יום הולדת של חבר בעיר המלאכותית "בברלי הילס", במרחק שעת נסיעה מקהיר, בלב המדבר. הגעתי למסיבה האביבית עם כוונה: לפגוש עוד אחד מהמכורים לרשת, עבד אל-כארים מרדיני, שבימים הראשונים לההתקוממות, כשהממשלה חסמה את האינטרנט, מצא, כך אומרים, דרך להתגבר על הגזרה.

"זה נכון", אמר לי באלגנטיות נינוחה וחסרת רהב, "לא עשיתי את זה לבד, אבל נכון שבלילה שבין 27 ל-28 בינואר כמה מאתנו ניסו למצוא דרך לעקוף את משטרת הרשת. ובאותו לילה, עם שיתוף פעולה בין ציריך, שבה הייתי אז, קליפורניה שבה נמצאים משרדי גוגל, למצרים כמובן, נולד הרעיון הפשוט של מיזוג הקול עם האינטרנט".

בגדול, מרדיני התחבר לשלושה קווי טלפון נייחים - בארה"ב, באיטליה, ויש האומרים שבבחריין. אנשים התקשרו לשלושת מספרי הטלפון האלה כדי להקליט הודעות קצרות (ומסרו בעיקר פרטים על המקום, השעה ונושא ההפגנות). את ההודעות המוקלטות היה אפשר לשמוע כשמתקשרים לאותם המספרים (או בגלישה, כשהיה אפשר, באתר speak2tweet).

מאז נעורי, כשהייתי חסיד של לואי אלתוסר, יש בי חשד בריא לניתוח ההיסטוריה לפי תמורות טכנולוגיות. יחד עם זאת... כמה מהצעירים בכיכר תחריר באו אליה בזכות אנשים כמו מרדיני? כמה מהם קיבלו, באמצעותם, את האומץ לחולל את ההתקוממות הפציפיסטית? למה לא לעשות צדק עם כל הרשתות החברתיות, וטוויטר בראשן, שתרמו לכך שהעם המצרי יסכן את חייו למען חירותו?

פארוק חוסני

זוכרים את פארוק חוסני, השר שמובארק ניסה להעמיד בראש ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו), זה שנשבע אז לשרוף "במו ידיו" כל ספר כתוב בעברית שחמק מעיני פקחיו ונמצא עדיין בספרייה של אלכסנדריה? ובכן יושבת לפני, במסעדת אסטוריל ליד רחוב קאסר אל-ניל, אשה שיכולה להעיד יותר מכל אדם אחר על העריצות שכפה האיש על התרבות.

שמה כארימה מנסור. היא רקדנית וכוריאוגרפית. בהופעות שהעלתה, בליסבון למשל, ושבהן חלקה את הבמה עם גבר עירום, היה לה העוז והכישרון לחמוק מסטריאוטיפ רקדנית הבטן המזרחית. אבל תחת שלטונו של חוסני מובארק הוצא נגדה צו הלכה חילוני שאסר עליה לעבוד. על הצו, בדמות הוראה מהשר, חתם ואליד אואוני, מנהל להקת המחול של האופרה בקהיר, היקרה ללבה.

רדיפות. עלבונות. טרטורים מכל סוג. השפלות. עד אותו יום, 25 בינואר, שבו פרצה המהפכה כשהיתה בברן, בעיצומן של חזרות למופע "המבט"; היא הפסיקה אותן מיד ומיהרה לכאן, לכיכר תחריר, כדי להצטרף לחבריה, לבני משפחתה. עכשיו כארימה יכולה לדבר. עכשיו כארימה יכולה לספר הכל. לספר על אותו חמסן עתיקות ורודפם של בעלי דעות חופשית ובלוגרים. רשויות המשפט החדשות במצרים פתחו בחקירה נגד חוסני בחשד לגניבה, ואסרו את יציאתו מהמדינה.

מדד הנשים

מקומן של הנשים בתנועות חברתיות הוא בעיני מדד נאמן למעמדן בדמוקרטיה. בנסיבות הנוכחיות לא חסרות דוגמאות. ראשית, כארימה כמובן. הנשים בכיכר תחריר. נאדה מובארק, מייסדת ארגון הסיוע "המגדלור", אותה פגשתי במלון שהתאכסנתי בו בבוקר היום שבו פתחו כל עובדיו בשביתה, במחאה על שכרם החודשי, 50 יורו בממוצע.

וגם נאדה דוראיד, נוצרייה-קופטית שמיהרה לחזור מארה"ב; מגי מחרוס, גם היא קופטית שעבדה בשנים האחרונות בעיראק, אפגניסטאן ודרפור, וחזרה נחושה להקים בתי ספר בכפרים שכוחי-האל במצרים עילית; סעידה גרייס, המבוגרת מכולן, חברת פרלמנט לשעבר הסבורה שהמהפכה צריכה להשיב גם את כבודם של החלכאים החיים בין הררי האשפה בעיר; הסופרת עיאם סורו, אמריקאית במוצאה וצרפתייה בחינוכה, שהיא ואמה חביבה הן התגלמות העידון שהשכילה מצרים הקוסמופוליטית לייצר, והפעילה גם היא בתנועת המהפכה.

ולבסוף, נאואל אל-סעדאוי המרשימה תחת רעמת שיערה הלבן, שרקדה כנערה במסיבת הגן בבברלי הילס, מעין תערובת של שתי הסימון הצרפתיות, סימון וייל וסימון דה-בובואר, אשה שגוללה את סיפור מאבקיה הפמיניסטיים, את תלאות מסע הבחירות שלה לנשיאות לפני חמש שנים, שבמהלכו באו קלגסי מובארק לפזר את עצרותיה. עכשיו, כשוועדה של שמונה חברים מתכנסת לגבש חוקה עתידית בלי לצרף אף נציגה של המין האחר, היא מצהירה על נחישותה הגדולה מתמיד להשמיע את קולן של הנשים.

השלום

אף לא סיסמה אנטי-אמריקאית אחת, אם כן. אבל מה עם סיסמאות אנטי-ישראליות? אני בקפה "לילות האושר", בלב שכונת סיידה זנאב. אני לא ממש יודע איך זה קרה. אבל בעלי המקום, סעיד בן ה-30, עשה השוואה, כמו כל בני קהיר, בין שני מועמדים אפשריים לתפקיד שפינה מובארק: מזכ"ל הליגה הערבית עמרו מוסא, והמזכ"ל לשעבר של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד אל-בראדעי.

סעיד התחיל לספר לי את סיפור המסגד הסמוך, שנבנה על חורבות כנסיית סנט מארי, שקמה בעצמה על יסודות מקדש לאלה איזיס. והנה הוא מגיע לשאלת ישראל ולחשש של המערב שהמשטר החדש במצרים יבחן מחדש את הסכם השלום שחתם סאדאת.

"זה מובארק שמכר לכם את השטות הזאת", הוא אומר ומתפקע מצחוק, "זה הוא. כדי להצדיק את משטר האימים שלו הוא סיפר לכם שאנחנו עדת פראים שמטרתם היחידה להשליך את הסכם השלום לפח. זה לא הוגן כלפינו. אנחנו לא כלבים מוכי כלבת. זה לא הוגן כלפי ישראל, כי לא מגיע לה לחיות בחרדה. אבל מעל לכל, זה פשוט לא נכון. ההסכם הזה, נולדנו אתו, הוא חלק...", הפסיק והצביע על שולחנות וכיסאות הפלסטיק הזול שסידר על משטח בטון קטן, עם צאת קרני השמש. "הוא חלק מהריהוט. למה לי להיפטר מהריהוט שלי?"

אינני סבור שהאנטישמיות המצרית, שרק לפני שנה, בביקורי הקודם כאן, השתרעה על פני חלונות הראווה של חנויות הספרים שמכרו בלי מבוכה את "הפרוטוקולים של זקני ציון", התפוגגה בטוויטר או בפייסבוק. אבל אני מאמין שתחריר היא גם ביטוי של בגרות פוליטית מואצת, שאחת מהשלכותיה היא צינון, צמצום, ואולי בבוא היום גם תיחום אנטישמיות ממלכתית ועממית זו.

הפיצול

את הבגרות הפוליטית הזאת אני מוצא, בכסות אחרת, באדם נפלא, אחמד באיוני. הוא שרברב שבתום שנים ארוכות של התמסרות, בשעותיו הפנויות, ליציקת טיפות שמן למים ומעקב אחר הצורות המתהוות, הפך את תחביבו לאמנות; יצירותיו, המונצחות במצלמת טלפון סלולרי, מוצגות בגלריה בקהיר.

"יש שני סוגים של אנשים", הוא אומר לי מעל השרפרף המתקפל שהציב בסמטה בפתח ביתו, בתוככי אחת השכונות של קהיר שחיים בהן בפחות משני דולר ביום. "יש כאלה שחושבים שכל העסק נמשך כבר מספיק זמן, שהשגנו את מה שרצינו עם נפילת מובארק ושהגיע הזמן לחזור לעבודה. ויש אלה שחושבים שערפנו את הראש, אבל שהגוף עוד כאן". והוא מוסיף, תוך הצצה אל שכנתו הקשישה ובעלת הבשר העמלה ליד סיר ממולאים: "הכסף, למשל. כל הכסף הזה שהם גנבו, ששוכב בבנקים שלכם, חכו קצת לפני שתחזירו אותו, חכו שנבחר לנו נשיא ראוי לשמו, כי אלה שהסתלקו אכלו ושבעו, אבל אלה שנשארו ועומדים בראש ממשלת המעבר עדיין רעבים... לא תהיה להם שום בעיה לשים יד על הקופה; אז תשאירו בינתיים את הכסף שם".

פנקסנות

שהרי הבעיה המרכזית היא השחיתות. הנתונים שמספק לי אחמד אל-סייד אל-נגר, בעליו האלגנטי של המרכז למדעי המדינה וללימודים אסטרטגיים, השוכן בקומה ה-11 של בניין העיתון המיתולוגי "אל-אהרם", מצמררים: עשרות מליארדי דולרים שהועלמו ב-30 שנים על ידי מובארק ונאמניו. הם מצמררים אף יותר בגלל שיטת הפנקסנות הכפולה, המשולשת, המרובעת, של הנהלת חשבונות לאומית ששוכללה ביד אמן, שהוא הקדיש את חייו לחשיפתה.

"הנה דוגמה אחת", הוא אומר לי, "היקף האוכלוסייה בגיל העבודה קטן לפתע מ-32 מיליון ל-23 מיליון, בניסיון להסוות את ממדי האבטלה". דוגמה נוספת (הוא מושיט לי תיקייה עבת כרס ששופט הורה לגנוז במשך חמש שנים, ושאיתר באותו בוקר לקראת פגישתו אתי): "שיטת המעילות גובשה ממש כאן, על ידי הנהלת העיתון".

כשעל שפתיו חיוך ניצחון צוהל, הוא מסכם: "עד עכשיו אני הייתי זה שפחד, אפילו ש..." הוא מצביע על ידו נטולת טבעת נישואים, "אני לא נשוי, אין לי ילדים, ולכן יכולתי לעמוד בהפחדות. אבל עכשיו הם... הוא מרמז במבטו אל הקומות התחתונות והעליונות: "עכשיו הם אלה שיצטרכו לתת דין וחשבון; אתה מבין, הפחד עבר למחנה האחר".

מצרים, שנת האפס. סחרחורת של דמוקרטיה המשרטטת בהיסוס את קוויה הראשונים. אם נרצה ואם לא, האמת והמשפט יצאו לדרך.

נפילה

מובן שבסקירה כמו זו יש גם אכזבות בלתי נמנעות. בוטרוס בוטרוס ראלי, למשל. לא ראיתי אותו מאז היום שבו הומטרו עליו עגבניות בסרייבו בידי המון שנואש ממדיניותו הפשרנית כמזכ"ל האו"ם. אבל כאן, בדירתו המהודרת בשדרות אל ניל, הבינוניות שלו מנקרת עין אף יותר. הוא ערני ובמלוא כושרו האינטלקטואלי; מאושר כמעט מההזדמנות שניתנה לו לשחזר את פגישותינו מימים עברו בבוסניה; אבל על צעירי כיכר תחריר הוא יודע רק לגבב מלים ולומר ש"הם לא יודעים מה הם רוצים", או "לאן הם הולכים"; על רוח הדמוקרטיה הסוחפת את ארצו הוא יכול רק לחזור ולומר, סחור סחור, ש"היא תעלה ביוקר" וש"לאיש לא אכפת".

מימי ההפגנות הראשונים הוא מעדיף לזכור רק את העובדה שמשרדיו הוצתו, יחד עם מטה מפלגתו של מובארק באותו בניין. ואני לא מדבר אפילו על איראן, ששיגרה, אולי כדי לבחון את השלטון החדש במצרים, שתי ספינות מלחמה לפתח תעלת סואץ: בעניין זה, האיש בן ה-90, שהיה מאדריכלי הסכם השלום עם ישראל, מאבד פשוט שליטה ומתחיל לצווח, בצרפתית מושלמת, שאינו מבין מדוע נתניהו רשאי להחזיק בפצצת אטום ואחמדינג'אד לא.

מיהו עלי?

ויש רגעים משונים שנדמה לך שאתה בתוך רומן גרוע של לה-קארה. עלי למשל. אקרא לו רק "עלי" כדי לא להביך את החבר שהציגו לפני. איזה מסר בדיוק מבקש הבורגני האמיד הזה, הקשור בקשרי משפחה לחברת תיירות גדולה, להעביר לי כשהוא אומר שהאחים המוסלמים - הוא ראה וזיהה אותם במו עיניו, לטענתו - הגנו על הכיכר ויידו בליל 27 בינואר אבנים על הבריונים של מובארק שבאו רכובים על גמלים?

ומניין צצה תיאוריה אבסורדית וחסרת אחיזה זו, שלפיה חוזרים ומראים לנו רק את פניהם של 25 מתוך 365 ההרוגים בכיכר, כי 340 הנותרים הם מן הסתם אנשי האחים המוסלמים, הידועים בטיפוח תרבות הסוד והשהיד העלום? ומיהו בדיוק אותו "זייד" מסתורי, שעלי מגדירו כחבר פרלמנט מטעם מפלגת רוב, ששילם לכאורה מכיסו לאותם בריונים על גמלים, ונעצר בידי קבוצת חיילים חביבים, שלמדו מפי אחד הליסטים שחזר למוטב שזייד התכוון לחזור על תרגיל הגמלים בעוד כמה ימים?

האם מישהו מנסה ליצור אצלי רושם שהאחים המוסלמים נכנסו לפעולה ורק הצבא יוכל לחסום את דרכם? האם מישהו מבקש לחזור על תרגיל מובארק ולטעון ללגיטימיות של דיקטטורה בהעצמת הסכנה הירוקה (האיסלאמית) ולומר שאין דרך אחרת?

אצל האחים

יש רגעים שנדמה לך שבאמת נכנסת ללוע הארי. כמו באותו רגע, בערוב יום, במטה הכללי של האחים המוסלמים רחוב אל-מאלכ אל-סאלח. ישבתי עם סעד אל-חוסני, גם הוא חבר פרלמנט שנכלא ב-28 בינואר ושוחרר מאוחר יותר עם אלפי העבריינים שהוצאו לחופשי בידי מובארק כדי לזרוע אימה בעיר, והמתבלט לא רק בממדי גופו הענק, אלא גם באצבעותיו המרוסקות ונטולות הציפורניים - אחת המזכרות שהותירו לו שיטותיה העדינות של המשטרה המצרית, שלא ממש השתנו מאז להערכתו.

הוא שומר על פרופיל נמוך. חוזר וטוען שהאחים המוסלמים אינם מייצגים יותר מ-15% מהאוכלוסייה; הוא מבטיח לי שהם לא יציגו מועמד בבחירות לנשיאות בעוד שישה חודשים; הוא נשבע באוזני, בשם כל האלים שבשמים, שממילא אין להם בינתיים על הפרק שום תוכנית, למעט סוגיית החירות, כבוד האדם והצדק. ובמבט לגלגני הוא מוסיף שבעיותיה של מצרים "כבירות מכדי שהאחים המוסלמים יוכלו לקבל את כובד האחריות".

בשלב זה פניו מרצינות פתאום: ביחס לתוכנית השנייה, האמיתית, זו שהתנועה מטפחת מאז 1928 ושליטשה בפרק ההיטלראי שלה, הדומה פחות או יותר לזו שמיישמת עתה הזרוע הפלסטינית שלה בעזה, "הזמן עומד לפנינו, יש לנו הרבה זמן".

בתום הפגישה הוא שואל אותי אם אינני יהודי קצת במקרה, עם שם משפחה כמו שלי. כשאני עונה לו שאמנם כן, הוא מתבונן בי במבט מבולבל ונדהם, המקפיא משום מה את הדם בעורקי.

האויב

ויש מפגשים המותירים תחושת מועקה. אני נמצא אצל שגריר צרפת. יש כאן עיתונאי ממוצא מרוקאי, מבריק ומעודכן. אדם מקסים, סנגור ופעיל זכויות אדם, אמיר סלם; אבל יש גם אורח נוסף, מוניר עבד אל-נור, המעורר בי מיד אנטיפתיה. אני למד שהוא מונה זה עתה לשר התיירות, במקום האיש שהמועצה העליונה של הכוחות המזוינים השליכה זה עתה למאכל דעת הקהל וכלאה בגין שחיתות.

אני מבין שגם הוא, כקודמו, איש עסקים רב עוצמה שהיה קשור בעבר לחברת נפט, שבעצמה היתה מעורבת בשערוריות השחיתות הגדולות של סדאם חוסיין. אני גם מבין שהאיש, מנהיג לשעבר של המפלגה החילונית מאוד, ואפד, אינו רואה כל מניעה בכך שהאחים המוסלמים ישתלבו בהליך הדמוקרטי הנרקם. אבל פתאום, בעודנו שקועים בשיחה נינוחה על מקומה של החילוניות באיסלאם, הוא מרים אצבע מאיימת ומפסיק את דבריו כדי להטיח בי: "אל תטעה, הסבל הפלסטיני הוא פצע פעור בבשרו של כל מצרי". מופתע מעט מההכרזה שהושמעה בלי כל קשר לשיחה, שאלתי אותו אם סבלם הלובים, הנטבחים ברגע זה שאנו מדברים בידי קדאפי הקצב, אינו גם הוא פצע פעור בבשרו של כל מצרי. הוא התכרכם, התחמם, מעך בידו את הסמארטפון שלו כמעט עד ריסוקו, וענה: "אינך יכול להשוות טבח בין אחים לשערורייה המתמשכת של כיבוש פלסטין".

חשדות לשחיתות... צבא... גישה סלחנית כלפי האיסלאם הקיצוני... ולסיום, גם הפגנה מושלמת של איפה ואיפה... האיש הזה נראה לי באותו רגע כהתגלמות כל הדברים הרעים שנגדם פועלים מקימי הרפובליקה המצרית החדשה.

דמוקרטיה?

למחרת, באלכסנדריה ואחר כך בגבול לוב, פגשתי מצרים נכבדים שבעיניהם קדאפי הוא חרפת העולם הערבי. שוב בקהיר, שמעתי באוניברסיטת אל-אזהר, מרכז רוחניות ולימוד רם, את יועצו של האימאם הראשי אל-טייב מדבר בגנות שיתוף האחים המוסלמים בממשלה. ראיתי שוב את פעילי כיכר תחריר, שאני מתקשה לדמיין אותם מוותרים על שכרונם הליברלי-ליברטני ועל דבקותם בעיקרונות הצדק וחופש הביטוי. בקיצור, על עצם התחושה שהציתו את קצה החוט המבעיר עתה את המשטר המטורף בטריפולי, כדי להמיר זאת בחוקי השריעה.

אבל האמת היא שמצרים החלה במרוץ נגד השעון. יש רק לקוות שלוח השנה האלקטורלי יאפשר לה לנצח בו. אף שאני מתקשה להאמין שתתחולל נסיגה לאיסלאם קיצוני, אין כמובן להוציאה לגמרי מכלל אפשרות. גם אין להוציא מכלל אפשרות תרחיש צבאי-אזרחי "פוטיני", יותר מאשר תרחיש "איראני", שבו הצבא של נאצר, סאדאת ומובארק, לוקח בפעם האחרונה את העניינים לידיו ומציע לעולם הערבי דגם מהפכה שתוקפא בידי רודנות חוקתית. ואין כמובן להוציא מהכלל אפשרות שהאירוע האמיתי, זה שהייתי עד להתהוותו, ימשיך במסלולו הלא נודע והמופלא. מסלול הדמוקרטיה. ונכון להיום, שם אנו עומדים.

תרגום: סביונה מאנה



ארכיאולוגים וסטודנטים מתפללים בפירמדות בגיזה, עם פתיחתו מחדש של האתר, בשבוע שעבר


אנרי לוי. ראיתי במצרים בגרות פוליטית חדשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו