בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדשדשים בבוץ האפגני

ביקור בכיב המדמם של אפגניסטאן עם חיילי המארינס האמריקאים בעיר מרג'ה: החברים שנהרגו, החשש ממטענים והקשר עם האוכלוסייה המקומית. לקראת שידור סרטה של אילנה דיין, ביום חמישי ב"עובדה"

תגובות

קצין המארינס הצעיר שישב מולי לא נראה כמו מישהו שעומד לפתוח את הלב מול המצלמה. הוא בחור בהיר וגבוה, עם עיניים אבודות קצת. שאלתי אם למד כאן משהו על מלחמה, שלא דמיין מעולם עד שבא לאפגניסטאן. הוא התחיל לספר על הקרב שניהלה המחלקה שלו, רק לפני שבועות אחדים.

"אחד הנחתים שלנו חטף כדור בצוואר, ודימם בטירוף. החייל שהיה לידו לחץ לפצוע על הצוואר עד שאני הצלחתי להגיע אליהם. התחלפנו, ואני המשכתי ללחוץ על מקום הדימום, כדי שהחייל האחר יוכל לתפוס את מכשיר הקשר ולקרוא לכוח חילוץ רפואי. הפצוע מת לנו בידיים אחרי כמה דקות. עד אז לא ראיתי בעיניים מישהו מת".

המבט שלו היה עדיין אטום, אבל הסיפורים התחילו לזרום. על היתקלות אחרת, שבה איבד ארבעה נחתים; על פצוע שנפגע מכדור בכתף והיה לו ברור שיצילו אותו, אבל הוא מת על מסוק הפינוי. אני שואלת אם ברגעים כאלה הריגוש שבמלחמה מתפוגג. לויטננט ג'יימס בוהה בי שניות ארוכות לפני שהוא אומר "כן", כמעט בלחש.

אנחנו יושבים זה מול זה, במוצב קדמי של פלוגת מארינס מבצעית, באחד המקומות הכי מסוכנים במדינה. "הכיב המדמם של אפגניסטאן", זה כינויה של העיר הדרומית מרג'ה בפי הפיקוד הבכיר. קן צרעות טליבאני שמסרב להיעלם. הבריטים איבדו כאן יותר ממאה חיילים (כשליש מכלל האבידות שלהם באפגניסטאן); האמריקאים היכו בה שוב ושוב מהאוויר, אחר כך הביאו את המארינס, ולפני שנה בדיוק הובילו מתקפה משולבת אדירה (לא פחות מ-15 אלף חיילים שטפו את מרג'ה). אומרים שזה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר שיזמה ארצות הברית מאז מלחמת וייטנאם.

כן, וייטנאם נוכחת פה כל הזמן באוויר, טעונה כמו שהיתה תמיד. כולל ענני הכישלון שבאופק, כולל מקרים קשים של פגיעה באזרחים, כולל החשדנות הכרונית כלפי התקשורת העוינת. אם הנשיא ברק אובמה זיגזג ביחסו למהפכה במצרים וגימגם לנוכח מרחץ הדמים בלוב, אפגניסטאן היא הזירה שאמריקה מנגנת בה את התקליט הישן: לכאן הם באו כדי להרוג את הרעים. אבל זה היה לפני עשר שנים. בינתיים נהרגו 1,500 חיילים ונשפכו כמעט 400 מיליארדי דולר. הכיבוש הסתבך להם, כמו שקורה בדרך כלל לכיבוש.

כדור בקנה

מצוותים אותנו לגדוד השני בחטיבה השישית. כוח מארינס עתיר קרבות בפיקודו של לויטננט-קולונל (סגן אלוף) קייל אליסון. הוא נראה כאילו יצא מסרט של טום קרוז: תספורת מארינס ודיבור חותך, שלא נפסק כמעט.

אנחנו יוצאים יחד לסיור בבזאר של מרג'ה. כמה אירוניה יש בהתארגנות לסיור הזה: המג"ד מצטייד במלאי עטים ועפרונות לחלק לילדים, כאילו זכה במינוי מיוחד של אונסק"ו. בינתיים רושם החובש הגדודי את סוג הדם שלי, והחיילים נפרשים קדימה, לאורך הציר, במתווה קרבי: מרווח של כעשרה מטרים בין חייל לחייל, משני צדי השביל; אחת לחצי דקה הם מכוונים את הנשק ב-90 מעלות החוצה, אל הדוכנים והמעברים בצדי השביל. לכולם כדור בקנה כל הזמן. אליסון משתוקק להוכיח לי שהוא מצליח, לאט אבל בטוח, לרכוש את לב האוכלוסייה המקומית: עוד מעט יוציא מכרז למסעדה בסככה ממול. זה לא לגמרי מסתדר עם המתח באוויר, גם לא עם המספרים שהוא מכיר: 500 חיילים אמריקאים נהרגו כאן ב-2010.

זו היתה השנה האלימה ביותר במלחמה הארוכה ביותר, שתשלים עשור בעוד חצי שנה. לויטננט-קולונל אליסון יודע שהנשיא שלו הימר על המלחמה הזאת, שלח עוד 30 אלף חיילים, בנה על הישג שיוכל להציג בבית. אבל המג"ד הסימפתי הזה לא יכול לשקר לאורחת שלו. הוא לא מדבר במונחים של ריסוק הטליבאן, ובטח לא על בניין האומה האפגאנית. "כל מה שאני יכול לעשות זה להזיז את הכדור קדימה, כמו בפוטבול אמריקאי", הוא מסביר. "אתה מזיז את הכדור קדימה עד כמה שאתה מצליח. ואז צריך לבוא מישהו אחר, ולדחוף את הכדור לאזור השער".

אבל המלחמה שהוא מנהל כרגע במרג'ה כופה עליו תמרון בלתי אפשרי כמעט: רגע אחד הוא אגרסיבי כמו שחקן פוטבול, רגע הוא דיפלומט עם גינוני רקדנית בלט. הרעיון המכונן של הפעילות במדינה כולה הוא לכבוש שטח, לטהר אותו מטליבאן, ולבנות את החברה האזרחית כך שלא תרשה לרעים לחזור.

קוראים לזה Counterinsurgency Strategy (COIN) וזה יומרני כמו שזה נשמע. ראינו את זה בעיניים: את הניסיון הסיזיפי לאמן שוטרים אפגאנים (אחד מהם נעצר עם הרואין, לעינינו), את המאמץ לארגן את הכוח הצבאי האפגאני המרושל (אחד החיילים המקומיים פשוט ברח מהפלוגה, במהלך סיור שצילמנו), לבנות להם בתי ספר, אפילו לשחרר את הנשים מהרעלות האטומות. המארינס עושים את כל זה במרג'ה, בין קרב אחד למשנהו: הם הכוח המסתער וגם המינהל האזרחי.

המג"ד אליסון קרא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני. בשבת האחרונה חילק אלף עפיפונים לילדי מרג'ה. הוא מצטלם אתם לכבודנו, מחליף צ'אפחות ומפטפט בפאשטונית (שפת המקום), נשבע לי שהוא יכול להסתובב בשוק בלי שכפ"ץ וקסדה (בסיור עצמו הלכו רוב חייליו עם אקדח על כל ירך, רובה וסכין באפוד). אני מספרת לו שיש אצלנו מושג כזה, "כיבוש נאור". והוא עונה לי כמעט אוטומטית, "אני לא כובש".

עוד לא הספיק להשלים את המשפט וקרבה אלינו שיירה שנראית כמו פוסטר של האימפריה, יצוקה טונות פלדה: כ-20 נגמ"שים, גבוהים במיוחד, נישאים מעל הקרקע מפחד מטענים, ולכל אחד רתום מתקן קדמי שאמור לפוצץ מוקשים מבעוד מועד (כל נגמ"ש כזה עולה מיליון דולר).

בלילה יספר לי המג"ד על מטען שהתפוצץ באותו היום בגזרה סמוכה. שני חיילים מהגדוד נפצעו. זה היה המבוא לאירועי יום המחרת.

כמו בלבנון

בצהריים אנחנו יוצאים לכיוון המוצב הקדמי ביותר בגזרה. התדרוך קצת מלחיץ: שוב רושמים את סוג הדם, הפעם גם מבקשים שבמקרה חירום אשתתף בחילוץ. מאחר שהמקלען ייסע כל הדרך כשפלג גופו העליון מחוץ לכלי, הוא הראשון שחייבים לדאוג לו אם עולים על מטען. אם הכלי מתהפך, התפקיד שלי למשוך במכנסי המקלען ולגרור אותו פנימה. "עשן אדום הוא סימן שיש נפגעים לכוח; עשן ירוק מסמן שאין נפגעים", מסביר קצין המבצעים.

מתחילים לנוע. לאט. ארבעה ק"מ במהירות שבעה קמ"ש. בעבר התפוצצו מטענים בציר הזה, אבל הבוקר כבר נסעו בו וחזרו בשלום. זה סימן טוב. בשנייה שאנחנו יורדים מהנגמ"ש ברור לנו שנחתנו למציאות אחרת. כאן מלחמה. מכל מה שראינו בעשרה ימים באפגניסטאן, זה המקום היחיד שהזכיר את לבנון.

כרכום, בופור, הוויה צה"לית של פלוגה מבצעית. תופסים קו. אין מטבח, רק מנות קרב. אין מקלחת, רק צינור מים קרים. מהר מאוד מתברר שכאן, פחות או יותר, מסתיים הדמיון. המלחמה הזאת אלימה ומדממת יותר מכל מה שהכרנו בשנים האחרונות, בלבנון ובעזה גם יחד. החיילים שנבלה אתם ביממה הקרובה הם קצה החוד של המארינס במרג'ה.

בחצי שנה שהגדוד מוצב באפגניסטאן, הוא איבד 13 חיילים בלבד. אחד הצוותים בדיוק חזר מסיור בשטח. הם מראים לי צמיד שכל אחד עונד על פרק היד: שמם של שני מפקדי כיתות, זאק ודרק, חרוט על כל צמיד. הם היו שני ההרוגים הראשונים של הגדוד במרג'ה. אמא של זאק שלחה להם את הצמידים מארה"ב. כריס, מפקד הצוות, מחזיק תמונה של זאק בכיס בכל פעם שהוא יוצא לפטרול.

"כשבאתי לאפגניסטאן השלמתי עם האפשרות שאמות כאן", הוא אומר בפשטות. הוא בן 21, אב לתינוק בן שבעה חודשים. אנחנו יושבים באוהל בשעת לילה מאוחרת. מיטשל רדפורד, המכונה "רד" (הוא ג'ינג'י) מחזיק בתואר "המהנדס". כלומר, החבלן של הפלוגה. לפני כמה שעות, בסיור, גירד את הקרקע באזור חשוד. החבר'ה ביקשו שייזהר. רד ענה להם שאם יש שם 100 ק"ג חומר נפץ, זה לא משנה באיזו תנוחה ייגש למטען. כך או כך יתפוצץ לחתיכות באוויר. "החלטתי לחזור מפה חי", הוא אומר. "החברה שלי מחכה לי, וגם הילדה שלה, ואני אוהב את שתיהן".

הם מתחילים לדבר על המוות. על החלומות. על המראות שלא עוזבים אותם. גם על הזעם שתוקף אותם כשחבר נפגע. פתאום הטקסטים מתחילים להישמע מוכרים: "כשיורים עלינו, אנחנו יורים חזרה. קרה שילד קטן נקלע לקו האש. ואני הייתי האידיוט שרץ להוציא אותו משם", מספר סקאג מניו אורלינס, נחת עם פנים של ילד ודיבור של קאובוי. "אף פעם לא פגענו בכוונה באוכלוסייה אזרחית. אבל הטליבאן פועלים בתוך האוכלוסייה. הם יורים מתוך בית ובורחים ברגע האחרון. כשאנחנו משגרים לשם טיל כל המשפחה נפגעת", הוא אומר.

קלינט, החובש, שכולם קוראים לו "דוק", אומר פתאום: "ראיתי פה דברים שאני לא גאה בהם. לפעמים זה באשמת הצבא שלנו".

איש לא מגיב, איש גם לא מתקן אותו.

אדרנלין

רד החבלן פולט שתי מלים שאין טעם לתרגם. "War Sucks", הוא מודיע. מלחמה היא גיהנום, אבל רובם מכורים לה. סקאג אומר שאת הריגוש העילאי של קרב יריות אי אפשר להסביר במלים. רד מנסה בכל זאת: "רגע אחד אתה לגמרי מפוחד, רגע אחר כך אתה כועס בטירוף על מי שיורה עליך והלב דופק כל כך חזק, והאדרנלין משתלט עליך". בטח שמתמכרים לזה, הוא מודה, אפילו לשלב שהכל קורה כאילו בהילוך אטי, "והרגליים שלך כבדות כמו עופרת, אבל אתה יודע שאתה חייב לזוז קדימה, כי האנשים סביבך תלויים בך".

חמש שעות אחר כך, כשהצלם ירון לויזון ואני נצא אתם לסיור רגלי, נצליח להבין משהו מזה. כריס, מפקד הסיור, מוביל אותנו בין שדות האופיום למקום שהטליבאן ירו ממנו בעבר. ירון ואני מסכמים שאין שום היגיון לתוואי הטובעני שבו אנחנו הולכים. ואכן אין היגיון: פעם המארינס הלכו כאן בשבילי העזים, אבל אחרי שעלו על מטענים התחילו ללכת בשדות, אבל גם שם הוטמנו מוקשים. אז אנחנו צועדים פעם כאן ופעם כאן, ומייחלים לטוב.

מש"ק המודיעין אומר לכריס שיש דיווח על חמושים בשטח. זה יכול להיות נער בן 15 שקיבל כמה מטבעות כדי לירות באמריקאים, וזה יכול להיות לוחם נחוש ומנוסה שימשיך לירות גם כשמסוקי האפאצ'י ינסו לצוד אותו.

מחליטים לחתוך חזרה למוצב. הכל יותר מתוח עכשיו, הולכים מהר יותר. אני מספיקה לומר לכריס שנראה כאילו אנחנו מכירים מזמן, והרי נפגשנו רק לפני 12 שעות. "אם שנינו נקלענו לחור הזה כדאי שנתיידד", הוא עונה לי. ואז מתחילות היריות. מרחוק. מתברר שהירי כוון לפלוגה אחרת, שנעה ממזרח לנו. בצהריים נשמע שאחד החיילים שם איבד רגל.

כששאלתי את סקאג מה הדבר הראשון שיעשה כשיחזור מאפגניסטאן, הוא אמר שלא התחיל עדיין לדמיין את זה. "בכל זאת", התעקשתי. "אני מניח שאחפש את הבר הקרוב", השיב, "ואשתדל לשכוח את אפגניסטאן, בירה אחרי בירה".

בתחילת השבוע קיבלנו עדכון מהשטח. ג'יימס, הקצין שסיפר לנו על הפצוע שמת לו בידיים, נהרג במרג'ה, שבועיים אחרי שהיינו שם. חודש אחר כך חזר הגדוד הביתה לארצות הברית. *

הכתבה על חיילי המארינס באפגניסטאן תשודר ביום חמישי הקרוב ב-21:15, בתוכנית "עובדה" בערוץ 2



דיין במרג'ה. ''לפני שיצאנו, החובש רשם את סוג הדם שלי''


פצוע אפגני מפונה למסוק אמריקאי, לאחר שנפצע ממטען חבלה במרג'ה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו