בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאום שלא שמענו השבוע מג'ון גליאנו

תגובות

חברים יקרים לבית האופנה דיור. כמו שהדברים נראים כרגע, אני כבר לא אשוב להדריך אתכם. התופרות הארורות יכולות לצעוק משמחה, אני כבר לא אכריח אותן לקרוע את הבדים היקרים, לפרום את התפרים שנעשו ביד אמן, לפעור חורים בסריגים העדינים. הטיפשות האלו, שבכו כשמוניתי לעמוד בראש בית האופנה, יחגגו את לכתי. אני יודע. במשך 14 שנים הן צייתו להוראות שלי והתפללו שאלך, והנה זה קורה.

אבל הכלבות הזקנות האלו לא אשמות. אני יודע מי אשמים בכל הפאקינג סיפור הזה. בראש ובראשונה המנהל הכללי של בית האופנה, סידני טולדנו. הוא חולץ עכשיו פקקים מארגז של בקבוקי שמפניה כשרה ואומר לעצמו "חיסלתי את ג'ון". סידני הוא קורא לעצמו, כאילו הוא נולד להורים אנגלוסקסים. אבל הוא הרי טולדנו, מקזבלנקה, יהודי קטן כמו כל בני הגזע שלו. הוא החזיק אותי כדי להרוויח כסף ועכשיו הוא זורק אותי כדי לא להפסיד כסף. ככה הם היהודים: קמצנים, בוגדנים ובעיקר אוהבים כסף.

מאחוריו מחכך ידיים בהנאה הבוס הגדול, ברנאר ארנו, הבעלים של כל תאגיד האופנה. אני מזמן חושד שהצרפתי הזה מסתיר גם הוא משהו. ארנו? בטח אהרונוביץ, או אהרונשטיין. גם הוא בועט אותי החוצה בלי לחשוב פעמיים. הרי מה כבר אמרתי? מה כבר עשיתי? בסך הכל קראתי לבחורה מכוערת! היא בהחלט היתה מכוערת, וגם תפרנית, היה לה תיק מזוייף של לואי ויטון! איזה חוסר טעם! מייד הבנתי שאין לה כסף לקנות את הבגדים שאני מעצב, שבכל מקרה לא היתה מצליחה להיכנס אליהם עם האגן הרחב שלה. מרוב כיעור היא נראתה לי יהודייה עם האף הארוך שלה, אז אמרתי משהו על המשפחה שלה שאמורה היתה להיכנס לתאי הגזים. זו בדיחה היסטורית, אבל הם כל כך רציניים היהודים האלו כשאומרים עליהם משהו.

גרועים לא פחות הם האסייתים עם הפרצופים הצהובים שלהם. הכריחו אותנו לפתוח שם עוד ועוד חנויות ולמכור שם עוד ועוד תיקים ובשמים. אין להם טעם, לכל מאות המיליונים האלו, אבל כסף יש להם ועוד איך. אז ביקשו ממני לשתוק ולשבץ מדי פעם דוגמנית מלוכסנת בתצוגות. אפילו את זה עשיתי והנה הם בועטים אותי החוצה בהזדמנות הראשונה. אבל אל תדאגו, לקחתי עורך דין יהודי, זרביב. הוא יקר מאוד, היהודון הזה, אבל הוא הבטיח להוציא אותי מכל התסבוכת.

אני אעמוד בזה. אני לא רכרוכי, נולדתי על הצוק בגיברלטר. קוראים לי במקור חואן קרלוס ולא אייזיק או מוזס. ובכלל, אני מבטיח שאשבור את הפרצוף לכל מי שיתעסק אתי, או יאמר משהו על הרגלי השתייה שלי. אני בסך הכל רוצה לשתות את הבירה שלי בשקט ולקנח את האף עם מטפחת מפודרת בלי שיקיפו אותי יהודים ומלוכסני עיניים. אבל הם בכל מקום. גם אלה וגם אלה.

באינטרנט מראים אותי עכשיו אומר שאני אוהב את היטלר. וזה נכון, אני אוהב אותו, אני מעריץ אותו. הרי היה לו סגנון. השפם המטופח, המעיל הארוך, המדים המצוחצחים. אני אוהב את היטלר כי הוא ידע להתלבש, ורק העיתונאים הארורים מוציאים את הדברים שלי מהקשרם. אני מעצב אופנה ומעריץ אנשים עם סגנון בכלל ודיקטטורים בפרט. אופנה היא דיקטטורה ואני הפאקינג דיקטטור. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו הוא יהודי או אסייתי או סתם מכוער. ועכשיו תעופו לי כולכם מהעיניים ותנו לי לשתות. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו