בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

חידת האח הרביעי

מקריאת פסקה אחת מן הראיון עם יעקב בורק (מוסף "הארץ" 25.2) הבנתי כי השחתתי זמן רב מדי בלימודי המהפכה הצרפתית תוך קריאת ספרים מייגעת ושוחקת כדי להבין את האירוע, הנחשב לאחד ממכונני העת החדשה, אם לא המכונן שבהם. והנה מצא בורק נוסחה להבין את שהתרחש: "אילו עורך דינו של המלך לואי ה-16 היה מבין דבר או שניים במשמעות שיש לסדר הלידה ומחליף את אחד האחים השניים באסיפה הלאומית באח בכור, חייו של המלך היו אולי ניצלים". סדר הלידה הוא מחולל המהפכה הצרפתית. כמה קל, כמה פשוט.

עכשיו אני מצפה שבורק יודיע לפני כל הצבעה בכנסת מה יהיו תוצאותיה, שהרי הוא יודע מי מחבריה הוא בכור ("הבכורים הם שמרנים") ומי נולד שני ("השניים מרדנים יותר"). אבל הבעיה שהיא שלא הוסבר לנו מהו אופיים של מי שנולדו שלישי, רביעי, חמישי וכו'; מה יש לתיאוריה הבורקית לומר עליהם ועל אופן הצבעתם באסיפה הלאומית הישראלית או הצרפתית? אני מניח שאת הפרלמנט הישראלי משרתים גם כמה חמישי ושישי. ועוד משהו: מה גורלו של מי שנולד שני ובהיותו בן ארבע נפטר הבכור? שמרן או מרדן? יזם או אמן?

אבל אני מודה ומתוודה: אני מקנא בבורק, ומכתבי זה מקורו אך ורק בקנאה, שהרי אני ורבים כמותי מזיעים במשך שנים כדי להבין איזה שתי דקות אומללות בהיסטוריה והנה מגיח לו מצליחן מעולם העסקים, היודע להסביר הכל, אבל הכל, ובהינף לשון, בקלילות נון-שלנטית כזאת ובשביעות רצון (ובעברית לא משובחת במיוחד), שיש בה יותר משמץ של התנשאות. ככה בין טיסה לטיסה מתעופפות להן תובנות-העל שלו.

אבל זה הרי ברור מאליו. אלמלא היה איש עסקים מפורסם איש לא היה מתעניין באוסף חוות הדעת שיש לו, על פי הראיון איתו, על היסטוריה ובני אדם. כסף לא רק נדבק לכסף, על פי הקלישאה, אלא גם פותח דלתות שאלמלא הכסף לא היו נפתחות. כולל ראיון במוסף "הארץ".

יאיר ברק

דוקטורנט להיסטוריה

אוניברסיטת תל אביב

המפתח אל העושר

לעתים נדירות אנו זוכים לזהות את המפתח לדלת אל העושר. אצל יעקב בורק זה היה כך: ייעוץ לשמעון פרס, אז ראש ממשלה בפוטנציה, קבלת תפקיד בראש "כוח משימה כלכלי", קשרים עם יהודים עשירים בחו"ל, וטעות מקרית של שוע ימני מקומי, שזיהה בבורק "אחד משלנו".

רועי אדירי

צור הדסה

בומרנג מוסרי

אז מה היה לנו? ירי מרגמות בעזה, ארבעה פגזים שהחטיאו את המטרה (אף אחד לא אמר שהחטיאו בכוונה) ופגעו באזרחים. האם השימוש במרגמות אל מגרש ריק מוקף אזור בנוי היה טעות בשיקול דעת? כנראה. פשע מלחמה? אפילו בכתבה ("נזק אגבי", מוסף "הארץ" 18.2) איש אינו מאשים את צה"ל בכך, לכל היותר מצוטטת נציבת זכויות האדם באו"ם, לשעבר שופטת בבתי משפט בינלאומיים לפשעי מלחמה, שהציעה בעקבות התקיפה להקים ועדה שתבחן אם מבוצעים בעזה פשעי מלחמה.

נכון, ישראל רוצה להיבחן על פי אמות מידה של מדינות נאורות, ועל כן מותקפת על ידי נציגי הקהילה הבינלאומית בכל פעם שהתנהגותה אינה תואמת את יומרותיה. אבל מותר להניח, שישראל בכל זאת, לפחות בעקיפין, השפיעה גם על ההתנהגות של שכנותיה, וגם על יחסו של העולם אל פשעים שמבצעים מנהיגיהן. למה הכוונה? אחרי שגינו אלף פעם את שיטות הדיכוי של ישראל נגד מפגינים פלסטינים, כנראה שמנהיגי מדינות ערב - תוניסיה ומצרים, בחריין ותימן - הרגישו כי אם ישתמשו בשיטות דומות לדיכוי מפגינים אצלם בבית, יצטיירו בעיני הציבור כבני-דמותו של "הכובש הציוני האכזר". ואילו כאשר המשוגע מלוב משתולל, במקום להניח לו להשתולל (כפי שקרה בעבר) מתגייסת הקהילה הבינלאומית נגדו להטלת סנקציות.

על ישראל להבין, יחד עם זאת, כי בסיבוב הבא אפשר שהעולם ירגיש שעליו לנקוט גם נגדה סנקציות דומות, לבל ייראה כמי שפועל בדו-פרצופיות.

רמי צ'רני

חיפה

טיפת צניעות

בכתבתם המרתקת של יובל סער וחגית סעד "בצד השני של המיטה" (מוסף "הארץ" 18.1), מתארת פרופ' אווה אילוז כיצד החלפת זהויות בלתי פוסקת בעידן המודרני מייצרת אישיות מפוצלת. אילוז טוענת כי נטייה זו מקילה על התחזות והסתרה, דורשת מאיתנו להשתנות השכם וערב ו"להתפתח", גם בקשרים האינטימיים ביותר. בעיני, זו אחת הרעות החולות של תקופתנו, המאמללת אנשים רבים מוצלחים ומופלאים הנותרים בודדים; ומייצרת הפרעות נפשיות חדשות לבקרים, שעוד מוקדם לנו להבין את שיעורן ומידת חומרתן.

אני מסכימה עם פרופ' אילוז, אשה מבריקה בפני עצמה, המציעה לנו להחזיר את העטרה הזוגית ליושנה ומצדדת בזניחת "מודל האינטימיות רווי המידע". הבעיה היא, כפי שמעירה פרופ' אילוז, שאין לנו הכלים התרבותיים להתמודד עם נוחות ושעמום. כאן, כך נראה, טמון הקושי הגדול ביותר שלנו כחברה: התמכרותנו לצריכה רגשית, המתווכת טכנולוגית ומציעה שני רגשות במחיר אחד, להגדיל ב-9.99 ולהגיע מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. נראה כי חסרה לנו טיפת ספק, טיפת צניעות שראוי לנו לספוג מתרבויות אחרות שאנו שוגים בהתנשאות כלפיהן. עלינו ללמוד שיעור או שניים על שגרה, פשטות, חוסר ודאות, נוחות ו"שעמום", או כפי שאומרת אילוז "לאהוב את השעמום" שלנו. או סתם, לאהוב את מה שיש.

גילי בן שפר

רמת השרון

תושב סומייל

גדעון ספירו מתיימר להיות האורקל של האמת, בתגובתו "שקר שקר תרדוף" (מוסף "הארץ" 25.2), וככזה הוא מאשים כי "הצבא ומערכת הביטחון בנויים על שקרים, מהשר ועד אחרון המפקדים". עם ה"שקרנים" הוא מונה את דוד בן גוריון, אריאל שרון, רפאל איתן וגבי אשכנזי.

קצר המקום מלחזור על שרשרת האשמותיו, אך הקורא הנבון ייווכח בקלות כי מקבץ "השקרים" עולה בקנה אחד עם הטיעונים שמעלים, השכם והערב, כל אויביה המרים של ישראל.

הכותב מחשיב כנראה את עצמו כצדיק היחידי בסדום, אך נראה כי הוא לא תמיד כל כך עקבי. בין יתר האשמותיו הוא קובע כי דובר צה"ל משקר כאשר הוא מפיץ הודעה המדברת על "יהודה ושומרון". לדידו של ספירו צריך היה לכתוב "שטחים כבושים", משום שיהודה ושומרון "אינם אזורים תנ"כיים". באותה רוח אפשר לבוא בטרוניה על כי הכותב מציין את מקום מגוריו כ"תל אביב". מדוע שכח לכתוב כי הוא גר בכפר סומייל (שקדם לעיר העברית הראשונה), שהרי גם תל אביב אינה "מקום תנ"כי"?

גליל אלישיב

כפר סבא




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו