בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ואן קולינס, רוזי אודונל ולייזה מינלי בתיעוד מהתיאטרון של החיים

שלוש נשים גדולות, שכל אחת מהן היא אייקון בפני עצמה, הזמינו קהל להצצה חד פעמית בעולמן המופלא. להלן הדיווחים מהחזית בניו יורק

תגובות

1. ג'ואן קולינס
* המארחת: ג'ואן קולינס במכנסי עור צמודים ומבליטי כרס, ובהמשך גם בשמלת פאייטים עם נוצות. מקרוב היא נראית כמו חנה רובינא שבלעה את מורן אטיאס.

* הזירה: אולם הקברטים במלון לואס ריג'נסי, פארק אווניו, אפר איסט סייד. הופעה וארוחת ערב, כולל שמפניה. ז'קטים חובה, עניבות - אופציונלי אך מומלץ, ג'ינס ונעלי התעמלות אסורים בהחלט.

* האורחים: כ-70 הומואים צעירים למדי (כולל המלצרים) וחברותיהן החפות מפשע, שרובם דיקלמו בעל פה קטעים שלמים מ"שושלת" ברגע שהוקרנו על המסך, והפתעה בפינת החדר: אחד האלמנים המבוקשים בעיר, ליאם ניסן, מסב לשולחן עם השחקן החתיך ג'ון בנג'מין היקי ובן זוגו הלא-משהו, ועוד בלונדינית מתבגרת ובלתי מזוהה שצוחקת מכל מה שניסן אומר, גם כשאינו אומר דבר.

* הקונספט: קולינס בת האלמוות מספרת את סיפורה עד כה, בלוויית שקופיות ומחרוזת קליפים מהקריירה הארוכה והמפותלת שלה, כולל קטעי פספוסים. היא רצה עם הערב תקופה ממושכת באולמות גדולים כקטנים בכל רחבי בריטניה, אך בניו יורק עדיין לא זכרה לגמרי בעל פה את הטקסט, שכתבה בעצמה, על חייה שלה, ונעזרה בפתקים שהודבקו לבמה.

* קולינס על קולינס: "נולדתי בשליש השני של המאה ה-20 (23 במאי 1933, למדקדקים). אוסקר וויילד אמר שאשה שחושפת את גילה תחשוף הכל. אני תמיד חשפתי הכל מלבד גילי. קראו לי ילדה רעה עוד כשהייתי ילדה טובה. היתה לי אומנת גרמנייה, וכשהייתי בת שבע שיחקתי את הבן של נורה בהפקה של 'בית בובות', והיה לי אח מאוד נחמד על הבמה, ג'ודית.

"סופי טאקר דיברה על השלבים בחייה של אשה. ילדה צריכה הורים טובים, צעירה צריכה מראה טוב, מבוגרת צריכה אישיות טובה וקשישה צריכה כסף טוב. אני עוד עובדת על עניין הכסף.

"גולדי הון דיברה על השלבים בחייה של שחקנית בהוליווד - מבייב לביץ' למיס דייזי. כמה שהיא צדקה. זה מזכיר לי את הבדיחה על גילאי האשה כיבשות העולם. בגיל 20 היא כמו אמריקה - רעננה ומסעירה, בגיל 30 היא אסיה - אקזוטית ומרתקת; אחרי גיל 40 היא אוסטרליה - צריך אומץ להגיע אליה, אבל כשמגיעים מגלים שהיא חמה וידידותית, ואחרי גיל 60 אשה היא אפריקה - כולם יודעים איפה היא נמצאת, אבל אף אחד לא רוצה לנסוע לשם.

"התחתנתי עם הבחור הראשון שניצל אותי מינית. הוא ניסה למכור אותי לשייח סעודי תמורת 50 אלף דולר - אל תזלזלו, זה היה הרבה כסף אז. אני בכלל לא יצאתי לדייטים, רק התחתנתי. בעלי השני פשט את הרגל, נהייתי עקרת בית נואשת והידרדרתי לסרטים כמו 'אימפריית הנמלים'. הלכתי לישון עם כלבים והתעוררתי עם פרעושים. אחרי גירושים מספר 4 אליזבת טיילור שלחה לי פתק: 'עוד שלושה ונהיה תיקו'. ג'ואן ריברס, שהקריירה שלי עברה יותר עליות וירידות מהפרצוף שלה, שאלה אותי פעם בטלוויזיה איזה בעל היה הכי טוב, אז עניתי לה: הבעל שלך, מותק. ככה זה בחיים, צריך לטרוף לפני שיטרפו אותך.

"בעל מספר 5 צעיר ממני ב-30 ומשהו שנים, ואנחנו עדיין נשואים ומאושרים. שאלו אותי אם פער הגילים בינינו לא מפריע לי, אבל מה אני יכולה לעשות? אם הוא ימות אז הוא ימות".

* ניים דרופינג: בלי סוף. גרגורי פק הוא שהציע לה לעשות ערב יחיד, "כי יש לך כל כך הרבה מה לספר". לנשק (בסרט) את בינג קרוסבי היה כמו לנשק מאפרה. החיבוק (בסרט) של רוברט מיצ'ם נגמר בסימנים כחולים על כל גופה. ריצ'רד ברטון רצה לשכב איתה (בחיים), אבל היא אמרה לו: "אתה תשכב עם שולחן ביליארד אם הוא ילבש חצאית".

מרילין מונרו לימדה אותה להכין מרטיני ולהיזהר מהזאבים של הוליווד, כמו הטייקון דריל זאנוק המטריד מינית. היא ניגשה לג'ואן קרופורד ואמרה לה: "אמא שלי כל כך אהבה אותך, שקראה לי על שמך". טרומן קפוטה אמר לה: "ראיתי בסרטים כל חלק מגופך חוץ מהמצח". בתחילת דרכה בהוליווד היא התבקשה להוריד ארבעה קילו. "הייתי צעירה ורעבה, ואכלתי גבינת קוטג' עם כל דבר. מזל שלא הקשבתי לרופאים של אם-ג'י-אם שנתנו לג'ודי גארלנד ספידים כי זה מרזה. אתם יודעים איך זה נגמר". פיטר סלרס, יהודי מצד אמו, היה ידיד המשפחה בעת שניהל רומן סודי עם לייזה מינלי, הגיע לשכונה היהודית בלונדון שבה התגוררה קולינס ("יותר קיבוץ בעצם"), לבוש במדים של קצין גסטפו, והתעקש לצעוד ברחוב בקריאות "הייל היטלר" רמות. יש תמונות מהאירוע, אבל קולינס נאלצה לעבור דירה.

ג'ין קלי היה מאוהב בה שנים ללא ידיעתה. כשהציעו לה ללמוד לרכוב על סוס לרגל אחד מסרטיה המוקדמים הוא יעץ לה לסרב, "גם כי זה מסוכן וגם כי ככה תגזלי עבודה מכפילה מקצועית", ואחרי שנישק אותה באיזו מיני-סדרה מאוחרת גילה לה: "רציתי לעשות את זה מאז שנות ה-50". אחרי שזכתה בפרס אשת השנה בעקבות תפקידה ב"שושלת", היא נזכרה במשפט שאמר לה בילי וויילדר: "פרסים הם כמו טחורים. כל Asshole מקבל אותם בסוף".

אחרי צילום הפרק המופתי שבו הלכה מכות עם לינדה אוונס, אמרה לה הבלונדינית: "הרבצת כאילו את מתכוונת לזה". תגובת קולינס: "זה נקרא משחק, יקירתי". ולא שאוונס יצאה פראיירית. לטענת קולינס, "היא רק נראית עדינה ושברירית". אם יש דבר שהיא מתגעגעת אליו ב"שושלת" אלה הבגדים. "כריות הכתפיים הנפוחות גרמו למותניים שלנו להיראות יותר צרות".

השתיים, אגב, הופיעו ביחד לפני כארבע שנים בהצגה "אגדות", שהיתה אמורה להגיע לברודוויי אך מעולם לא הגיעה (למזלי תפסתי אותה בפילדלפיה, במסגרת סיבוב הניסיון), ושבה גילמו שתי אגדות הטראש סוג של פרודיה מוקצנת על עצמן - צמד שחקניות נשכחות, שהגיעו כמעט לפת לחם. האחת (קולינס) מוצאת תלושי מזון בארנקה של האחרת. האחרת לא יודעת על כך ומשקרת שהיא בדרכה למסעדת הפאר "21" בניו יורק. חברתה אומרת לה במתק שפתיים: "לא ידעתי שב'21' מקבלים תלושי מזון" ומתפוצצת מצחוק.

הן מתעבות זו את זו וזוכות להזדמנות מפוקפקת לקאמבק בתנאי שיסכימו להופיע יחד. סצנת השיא היתה מעין שחזור סלפסטיק מרהיב של המכות מ"שושלת", כולל תלישת פאות, אבל בלי עדשות מרככות, כלומר עם מריחת איפור אכזרית ותוצאות הרסניות באמת, שהוכיחו שוב שאין גבול לספורטיביות, להומור העצמי או שמא לנואשות של אלה שבוב דילן כינה "המחטטים בפחי הזבל של תהילת עברם".

* רגע מכונן: "רוצים לראות שפגט?" שואלת קולינס ולא מחכה לתשובה. השפגט שלה מרהיב ונטול מאמץ, כאילו היא עשויה מפלסטלינה. הקהל נרעש. "לא לשווא קראו לי בריטניה הפתוחה", היא מסכמת.

* רגע מרגש: טוב, כמעט מרגש. אחרי הכל מדובר בקולינס ולא בבטי דיוויס, שגם עליה כמובן יש למארחת סיפורים מעבודתן בסרט "המלכה הבתולה", שהשורה התחתונה שלהם: "היא למדה לא להתעסק איתי, המכשפה". באחד מרגעי השפל בחייה הגיעה קולינס ללשכת האבטלה בבוורלי הילס ("בלימוזינה ועם מעיל פרווה, אבל בכל זאת לשכת האבטלה") ומישהי בתור שאלה אותה: "לא היית פעם ג'ואן קולינס?" תשובתה של הדיווה: "אני עדיין ג'ואן קולינס!" ועל כך קשה להתווכח.

* לא זאת בלבד: טרנד השחקנים שמארגנים לעצמם מופעי "חיים שכאלה" אינו יודע מנוח. כמעט במקביל לקולינס העלה פייבוש פינקל, 88, שחקן אופי זוכה פרס אמי וממלכי התיאטרון היידי של ניו יורק, את תרומתו שלו לז'אנר, בליווי שני בניו הקשישים על הפסנתר והקסילופון. הוא נזכר בהצלחתו כשיילוק בגרסת היידיש של "הסוחר מוונציה", ובתגובתו להצעה להעביר אותה לברודוויי: "לא, זה בחיים לא יעבוד באנגלית".

* ציון: "היה לי לעונג לבלות איתכם ערב", חתמה קולינס. גם לנו, באמת, רק שזה לא בדיוק "ערב", אלא שעה קלה עם אשה קשה, שלא היתה שם באמת, והעבירה הכל למצב של טייס אוטומטי, כמעט כאילו היא עושה לנו טובה. לעומת זאת, האינטימיות, הקירבה הפיזית למארחת ופאי הפקאן והברנדי של מלון חמשת הכוכבים, משדרגים את הציון הסופי ל-8.5 מתוך 10. לא רע לנערה שבעטה בקן הצרעות, והיא בת 78 בלבד. יש לה עוד המון שנים בשביל להשתפר.

2. רוזי אודונל
* המארחת: רוזי אודונל במכנסיים מתרחבים, חולצת טריקו ענקית והחלקת שיער פראית. "ואני רוצה שיהיה ברור לכולם שאני לא לובשת חזייה הערב".

* הזירה: אולם הטאון הול בברודוויי.

* האורחים: 1,500 הומואים ולסביות בגילאי 20-70, עם כמה סטרייטים ייצוגיים לקישוט. הקהל משתולל כשהיא נכנסת לבמה. "מה אתם, משוגעים?" היא נוזפת במעריצים, "תעשו לי טובה", ומתחילה לארגן שירה בציבור ספונטנית של "אנחנו העולם". מישהו צועק מהיציע: "אני אוהב אותך, רוזי", והיא עונה לו: "גם אני אוהבת אותך. אני לא מכירה אותך, אבל אני מרגישה קרובה אליך".

* הקונספט: רוזי חוזרת לשורשי הסטנד אפ שלה. "אני מרגישה כמו מתאגרף שחוזר מחופשה ארוכה". חרף האכסניה המכובדת ועברה כאישיות טלוויזיה ממלכתית, אודונל מרשה לעצמה לשחרר את חרצובות לשונה ("אני אחרי בירה אחת. טוב, שתיים") כאילו מדובר במרתף סטנד אפ אפלולי. "אני שכבתי עם זאת", היא מצביעה על אשה בקהל, "שעכשיו נשואה להיא. שמח פה בברודוויי". כשחבורת בנים מאחרת להיכנס לאולם, היא מקבלת את פניהם בברכת "הו, תודה רבה שהגעתם, קדימה, תזיזו את התחת, ואני ממש לא רוצה לדעת מה קרה במונית בדרך לפה ומי מצץ למי".

* אודונל על אודונל: "אני הייתי גיי כשזה עוד לא היה אוקיי. לסביות בנות 20 ניגשות ושואלות אותי אם אני רוזאן בר, ואני מתקנת אותן ומסבירה שאני קתי בייטס. ולא מזמן ניגש אלי מישהו בסופרמרקט ואמר לי: אני לא רוצה להעליב אותך, אבל את דומה לרוזי אודונל. אאוץ'. מישהו אמר עלי לא מזמן ברדיו שאני כלבה שמנה ומכוערת, והבת הקטנה שלי אמרה לי: את לא מכוערת, אמא!

"אני מזמינה צ'יפס כפול ומעמידה פנים שזאת חסה. אף אחד לא יידע (מלטפת את כרסה). אובמה אמר לבנות שלו שבגללן הוא רץ לנשיאות. אבא שלי אמר לי שבגללי הוא שותה. לפחות נתתי לו השראה. גדלתי בלונג איילנד וביום בהיר יכולתי לראות ממנה את פורטוגל. זה כישרון שלא לכל אחד יש אותו.

"הבן שלי בן 15. הוא כבר ממש גבר. בגיל 49 אני מוצאת את עצמי חיה עם גבר ומאוהבת בו. כשאני צועקת עליו שיכין שיעורים או יסדר את החדר או משהו הוא אומר לי: תירגעי ואל תשכחי שרק בזכותי את אמא. ולפעמים הוא מוסיף שהוא יכתוב עלי ספר נורא ושקתי בייטס כבר הביעה עניין לשחק אותי בסרט. בשנה שעברה דיברנו על סקס. הסברתי לו שסקס זה משהו יקר ואינטימי שעושים עם מישהו שמאוד מאוד אוהבים. הוא שאל באיזה גיל הוא יכול להתחיל, ואני עניתי: לא יודעת, 21? 25? והוא אמר: נסגור על 17 וזה סופי.

"היום אני יכולה להבין למה כל כך הרבה אמהות בורחות לקניונים. קודם שפטתי אותן, עכשיו אני מזדהה עם המצוקה. בעניין אחר לגמרי, אני לא מוכנה יותר להנחות את טקס הגראמי. הם לא משלמים, כי זה נחשב 'כבוד'. בפעם החמישית שהזמינו אותי להנחות, אמרתי להם: קיבלתי מספיק כבוד, עכשיו אני רוצה כסף. עוד מישהי בקהל עוברת את גיל הבלות? נכון שזה סיוט?"

* ניים דרופינג: הכי גבוה שיש. עוד בעת כהונתו כנשיא ארצות הברית ביל קלינטון שמע שאודונל כועסת עליו אחרי שהתברר שהכפיש את שמה של מוניקה לווינסקי והאשים אותה בשקרים שלא שיקרה. הוא התקשר אליה בעצמו מהבית הלבן ואמר לה: "אני מתנצל בשם כל גבר שאי פעם פגע בך". "רציתי לרדת על ארבע ולמצוץ לו באותו הרגע", התוודתה אודונל.

אופרה ווינפרי באה אליה הביתה אחרי שנודע לה שאודונל רוצה להגיש תוכנית בערוץ הטלוויזיה החדש שלה. "סידרנו את הבית הכי יפה שאפשר, וכשאופרה הגיעה הבת הקטנה שלי ניגשה אליה ואמרה לה: נעים לי מאוד לפגוש אותך, ורק רציתי שתדעי שהבית שלנו אף פעם לא כזה נקי. זאת היתה התחלה טובה. ואז אופרה שאלה אותי למה אני רוצה לעבוד בערוץ החדש, ואני אמרתי לה: דה! בגללך, כאילו!!!"

* רגע מכונן ומרגש: רוזי מסבירה לקהל שכל הכנסות הערב הן קודש לפרויקט צדקה, אחד מני רבים שהיא מנהלת (את זה היא לא אמרה), שמטרתו לקרב ילדים ממשפחות הרוסות ומשכונות עוני אל חיי התרבות בניו יורק, שאחרת אין להם כל גישה אליהם. "אני לומדת את כל השמות שלהם, מסתכלת על העינים הנוצצות ושומעת את פעימות לבם כשהם רואים הצגה בברודוויי, וזה פשוט נפלא.

"פעם באנו עם אחת הקבוצות לתיאטרון הריק ואמרנו לילדים לשבת, אבל הם לא זזו ממקומם. שאלתי מה הבעיה ואחד הילדים אמר לי שהם לא מבינים איפה הם אמורים לשבת. הצבעתי על כל המושבים הפנויים והוא אמר לי: אבל אלה הכיסאות של הקטיפה! מה, אנחנו נשב בקטיפה? הוא חשב שנביא להם כיסאות פלסטיק מתקפלים. הוא לא האמין שמושבי הקטיפה הם באמת בשבילם, או שמגיע להם לשבת שם".

* לא זאת בלבד: אודונל אירחה חמש סטנדאפיסטיות בדרגות ותק שונות, כל אחת לחוד, "לזכר הימים שהייתי קומיקאית מתחילה וחיכיתי שיתנו לי הזדמנות לעלות לבמה. איזה אושר זה שעכשיו אני זאת שיכולה לתת הזדמנות לאחרות". החמישייה היתה מצוינת וכמעט גנבה את ההצגה למארחת.

רעוע ככל שהיה המדגם, מעניין היה לברר מה מעסיק את האשה הניו-יורקית החדשה. קבלו טעימה משולבת ושפטו בעצמכם. "לאשה יש חיי מדף עד גיל 40, וגם זה רק עם קירור טוב. יש לי קעקוע מעל השחלות. זה תאריך התפוגה שלי. לארי קינג נראה כאילו הוא מת בשנת 1927; כשאני רואה אותו אני מרגישה שאני יושבת שבעה, ואני קתולית. ועדיין הוא עושה יותר סקס ממני, ונשוי בפעם השמינית. סטיבן הוקינג עזב את אשתו בשביל אשה אחרת. זה המצב שאליו הגענו: גברים שלא יכולים לזוז עוזבים את נשותיהם".

"לפעמים אני מרגישה כמו קנדה: יש לי כל כך הרבה מה להציע, אבל אף אחד לא מעוניין". "יוגה אמורה להעביר אותך למצבי תודעה אחרים. ואני שואלת: לא יותר פשוט לשתות?" "הבת שלי היא בטח אחד מ-25 הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, קצת מתחת לחומוס. אח, חומוס, גם טעים וגם בריא. משהו!"

"אני לא נותנת כסף להומלסים, כי כולנו יודעים על מה הם יבזבזו אותו. על בתים. הם יקנו בתים ולנו לא יישאר איפה לגור, אז לא, מצטערת. יום אחד עברתי ליד הומלס שהיה שרוע על המדרכה ללא תנועה. ידעתי שאני צריכה לבעוט בו, בעדינות, כדי שלא אשבור ציפורן חלילה, בשביל לברר אם הוא חי או מת. אבל לא עשיתי את זה. איזה מין בן אדם אני? איזו חברה נהיינו, שלא בועטת בהומלסים שלה? נורא!"

"אשה אחת ניגשה אלי בבית קפה ואמרה לי: סליחה, גברתי, הסיגריה שלך מפריעה לי. אמרתי לה: סליחה, גברתי, הסיגריה הזאת הורגת אותי. אז אם לי לא אכפת מעצמי, למה דה פאק שיהיה אכפת לי ממך?"

"אני מרגישה שבגלל הרגישות והעדינות שלי אני ממש קורבן של החברה. הזמנתי אוכל במסעדה סינית והסיני שרשם את ההזמנה שאל אותי: את לא פוחדת להשמין? עניתי לו: אתה לא פוחד שאלשין עליך לשלטונות ההגירה? אידיוט אחד נכנס במכונית שלי עם הג'יפ שלו. הוא יצא וניסה להסביר לי מה קרה. אמרתי לו: מה שקרה זה שאמא שלך לא עשתה הפלה, זה מה שקרה. לא יכולה יותר עם הרגישות שלי".

"ילדים הם כל כך מעצבנים, שאני לא מבינה איך מישהו רוצה להיות פדופיל. ופדופילים הם תמיד כל כך מכוערים, שמתם לב? כאילו, כמה דוחה אתה צריך להיות בשביל שאפילו ילד לא יסכים לשכב איתך?"

* ציון: 10 מתוך 10. קצת הומור מלוכלך למען מטרה טובה. שילוב שלא יכול להיכשל.

3. לייזה מינלי
* המארחת: לייזה מינלי בחליפת מכנסיים שחורה עם מקטורן נוצץ.

* הזירה: תיאטרון סנט ג'ורג' בסטייטן איילנד. הפלגה קצרה במעבורת ואתם בעולם אחר. פוסטרים בכניסה מבשרים על האטרקציות הבאות: דיאנה רוס, להקת הגוספל המקומית וכמה בוגרים של "אמריקן איידול". "אני כל כך נרגשת להופיע פה", נסחפה כהרגלה מינלי, שהופיעה באולמות החשובים ביותר בעולם.

* האורחים: 1,785 הומואים והאמהות שלהם. ככה זה נראה. הקהל הוא בערך 80 אחוז מהסיפור בהופעות של מינלי, או כפי שכולם מתעקשים לקרוא לה בפמיליאריות, "לייזה". אחרי שג'ודי גארלנד, המלכה האם, מתה בגיל 47, כל מעריציה של בתה שוקקים אסירות-תודה על כל שנה נוספת שהיא נשארת בחיים וחרדים לגורלה כאילו היא בתם שלהם, אף על פי שכרגע היא עצמה אמם ומלכתם. מסובך, אבל צריך לראות את רמת הפולחן הדתי שבה מתקבלת לייזה כדי להבין.

כשהיא נכנסת לבמה וכולם מוודאים שלא רק שהיא עומדת על הרגליים, היא נראית טוב ואפילו מצוין, ממש אפשר לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית של 1,785 מאמינים. הקהל נושם כל נשימה יחד איתה ומלווה במתח עצום כל תנועה. רק שלא תמעד, שלא תזייף, שלא תיכשל. האמת היא שדווקא הזיופים הקטנים זוכים לתשואות מתוגברות, שהן כמו לצעוק במגאפון "אנחנו איתך, לייזה, הכל בסדר". כל צעד קטן שהיא עושה על הבמה זוכה לתרועות כאילו הרגע צלחה את תעלת למאנש.

כשנראה שהיא מתעייפת אנשים קוראים לה מהיציעים "לייזה, שבי רגע, תנוחי", והיא גוררת כיסא גבוה אל קדמת הבמה ומצייתת. "עכשיו אשיר משהו שאפשר לשיר בישיבה", היא מוחה את הזיעה ממצחה וממשיכה. כל בדיחה שהיא מספרת מתקבלת כאילו גראוצ'ו מארקס עבר פה. אמות הספים רועדות כל פעם שהכוהנת הגדולה מעפעפת בריסיה הענקיים. אנשים מבוגרים זועקים "אני אוהב אותך, לייזה" בכל רגע מתאים ולא מתאים. בפעם העשירית לייזה כבר נבוכה. "אני חושבת שהבנתי את המסר", היא אומרת. "אתם אוהבים אותי ואני אוהבת אתכם, אבל בואו נתקדם".

זר לא יבין את דקויות הטקס, אבל תחושת קודש אמיתית משתררת בהיכל. לייזה היא לא "עוד זמרת". לייזה היא לייזה. ככל שהיא מדלגת על יותר מכשולים בחייה, עם שתי ירכיים מלאכותיות, ברכיים הרוסות, עקמת בגב, יבלות במיתרי הקול, בעלים לא ראויים, התמכרויות לכל מה שאסור, דיכאונות ושאר רעות חולות, כך קדושתה המעונה וההירואית רק מתקבעת ומתעצמת יותר.

בניגוד לאלילה אחרת, ברברה סטרייסנד, לייזה מבטלת כל מרחק בינה לבין קהלה. היא נותנת את כולה בלי סייגים, עד הסוף, ושלא כמו סטרייסנד הקרחונית, שתמיד נמצאת בשליטה מלאה ולעולם אינה מזיעה, אצל לייזה אף פעם אין לדעת מה יקרה ואיך זה ייגמר. לפני שנים אחדות התמוטטה על הבמה בשוודיה, לפני ההופעה בסטייטן איילנד ביטלה שורה של הופעות בגלל דלקת ריאות (זאת לפחות היתה התואנה הרשמית), ואי הוודאות של "אם היא בכלל תגיע להופעה, ואם כן, איך היא תעבור אותה", מטעין הכל בדרמה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, המעריצים הם ילדיה וכולם היו בניה של השורדת המקצועית הערירית שבשבוע הבא תהיה בת 65, וכך נשמרים היחסים המורכבים והייחודיים שבין המארחת ואורחיה.

* הקונספט: לייזה תשיר לנו סולו. לא צריך יותר מזה.

* מינלי על מינלי: אפרופו הניתוח להחלפת ירכיים שעברה, הברגים בברכיה ושאר הקונסטרוקציות באזור, אמרה לייזה: "מהמותניים ומטה אני איש הפח. בכל פעם שאני עוברת בגלאי המתכות בשדות תעופה ישר מקפיצים את הצבא". כשהיא מציגה שיר מתוך המחזמר "שיקגו" היא מסבירה שאחת הדמויות רצחה את בעלה ומוסיפה "ומי כמוני יכולה להזדהות איתה?"

בזמן שהתאוששה מאחד הניתוחים הציע לה חבר להקליט אלבום, שבו "אשיר כמו שאני שרה בבית, לעצמי. פשוט ונקי. זה נשמע לי נורא מפחיד בהתחלה, כמו להופיע בלי איפור, אבל בסוף התאהבתי ברעיון וזה מה שיצא". "וידויים" הוא אלבום האולפן הראשון של מינלי זה 15 שנה. היא בחרה בשירים ישנים (לא שלה) וחדשים שהיא אוהבת במיוחד. "אבל בסך הכל אני צוענייה שעוברת מג'וב לג'וב ומבמה לבמה, והדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה להופיע. להופיע בשבילכם". המשפט מחולל היסטריה בלתי ניתנת לעצירה בעוצמות של כיכר תחריר.

* ניים דרופינג: שואף לאפס. הבן של יול ברינר, שאיתו גדלה בהוליווד, כתב לה שיר. וזהו, בעצם.

* רגע מכונן: לייזה שרה את "אז מה?" שירה של פרוייליין שניידר, בעלת הבית המבוגרת, מ"קברט". כאילו היא אומרת: אני כבר לא סאלי בולס, בגרתי ובאתי בימים והילדה שהייתי לא גרה פה יותר, אבל אני עדיין בעלת הבית.

* רגע מרגש: כמעט כל רגע נתון, אבל אם צריך לבחור, אולי הביצוע שלה ל"אולי הפעם" מ"קברט", שנשמע פתאום כמו המנון השורדים באשר הם, ועמוס בכל החוכמה, הניסיון והכאב ש-65 שנים יכולות להעניק לאדם. וגם הביצוע ל"ניו יורק, ניו יורק", כמטחווי יריקה מפסל החירות, ומילות ההקדמה שלה, שנשמעו כנות לחלוטין: "עד היום אני לא מאמינה שהשיר הזה נכתב במיוחד בשבילי. זאת המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים".

לא זאת בלבד: זאת בלבד. כשלייזה על הבמה אין מקום לאחרים.

* ציון: 12 מתוך 10. חוויה חוץ גופית, לא פחות. יום הולדת שמח, לייזה, ויום האשה הבינלאומי עליז ומבדח. אין כמוך ואין עלייך, רק שיהיה ברור.



ג'ואן קולינס


רוזי אודונל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו