בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מירי רובינו, ראש ועד העובדים בבנק לאומי, לא תיתן גם לקיר לעצור אותה

אחרי שהמדינה הפקירה אותם וההנהלה התעלמה מהם, יצאה מירי רובינו להילחם על עתידם של מאות עובדי בנק לאומי. סיפורה של אשה קרבית

תגובות

היא נזכרת בתחושת מיאוס איך הכל התחיל. "על ההחלטה של המדינה למכור את אחזקותיה בבנק, קראתי בעיתון", מודה מירי רובינו, יושבת ראש ועד העובדים בבנק לאומי. כשהיא יושבת בחליפה אפורה במשרדה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, היא לא מנסה להסתיר דבר. "כך קרו הדברים - בהפתעה", היא אומרת בחיוך מר. "פתחתי את העיתון בבוקר וקראתי על החלטת שר האוצר. הכוונה למכור היתה ידועה, אבל התזמון לא. הבעיה היתה שהמדינה ביקשה לבצע את המכירה רגע לפני פקיעת ההסכמים הקיבוציים, שללא הגנתם מצבם של 10,000 עובדי הבנק היה מתערער באופן קיצוני. הדבר הנכון היה שהמדינה תתמוך בנו לקראת ההפרטה ותתנה את המכירה בדאגה לעובדים, אבל זה כמובן לא קרה. נשארנו בודדים במערכה".

בתום מאבק יצרי בן שנה, שהסתיים לפני כחודשיים, ניתן לומר שרובינו היתה השחקנית המרכזית בסאגת הפרטת בנק לאומי. עכשיו, לאחר שהצליחה להשיג את מבוקשה - עיגון תוקף ההסכמים הקיבוציים לארבע שנים נוספות - היא מרשה לעצמה לדבר לראשונה על האכזבה מפקידי האוצר שהפנו עורף, על האובססיה של המערכת הבנקאית לגריפת רווחים ועל העובד הישראלי שהפך לאדם מבוהל וחלש. התמונה שהיא מתארת הזויה:

"זאת היתה תקופה מאוד משונה, כולם התנהלו מעלינו, אף אחד לא דיבר איתנו, לא האוצר ולא הנהלת הבנק", היא אומרת בטון כעוס. "ההנהלה ביקשה שנפנה לאוצר, ובמשרד האוצר בכלל לא ענו לנו. שוקי אורן, החשב הכללי, התעלם מהמכתבים שכתבתי לו. אני זוכרת שבשלב מאוחר יותר של המאבק היתה לנו שיחה במסדרונות הכנסת. הוא אמר לי בפשטות: 'איתך אני לא רוצה לדבר'".

כנציגת העובדים, היתה רובינו מוטרדת משתי שאלות מרכזיות. אם בעקבות מכירת אחזקות המדינה בבנק (11.5% מהמניות) ייווצר גרעין שליטה, ובמקרה שכן - מי יהיו בעליו; ובהמשך לכך, כיצד ניתן יהיה לשמור על זכויות העובדים במקרה של שינוי השליטה. החשש רק החריף כאשר נציגי הממשלה החליטו להתעלם מתקדימים של ועדת הכספים בנוגע לשמירה על זכויותיהם של העובדים, שנוסחו בזמן הפרטת בנק פועלים ובנק מזרחי בסוף שנות ה-90. אז, לא רק שההסכמים הקיבוציים הוארכו, אלא אף התקיים משא ומתן עם העובדים על זכאות לקנות את המניות שמכרה המדינה בהנחה של 25%. "הפעם העובדים לא שותפו", מבהירה שוב רובינו, "לא היה למהלך הזה תקדים. כל הפרטה שהתבצעה במשק לוותה בשיתוף העובדים ובהארכת ההסכמים הקיבוציים".

מה לדעתך הסיבה לכך שנציגי הממשלה החליטו לא לשתף את העובדים בתהליך כל כך דרמטי?

"ניתוק. אלה אנשים מנותקים. מקבלי ההחלטות במדינה שלנו מנותקים מהציבור. הגזירות הכלכליות שהממשלה מפילה עלינו כל שני וחמישי הן רק השתקפות לאותו הלך רוח רע. הם מעלים את מחירי המים, הלחם והתחבורה הציבורית בלי להתרגש אפילו, בלי לחוש ספק. התחושה היא שגם לא אכפת להם מההשלכות של ההחלטות שהם מקבלים. הפגיעה בצרכים בסיסיים וקיומיים מעידה שמקבלי ההחלטות לא מחוברים לקושי ולחיים היומיומיים של האנשים במדינה. ממש לא מפליא שגם החשב מתנהל בצורה הזאת. זו הנורמה. הוא האמין שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, להפריט מבלי להתחשב בעובדים. שהם לא צד בעניין. חבל שהוא לא הבין, כמו ששר האוצר יובל שטייניץ לא הבין, שפגיעה ברוטלית בעובדים עשויה לפגוע גם ביציבות הבנק".

1. טראומה במערכת

עם מינויה לראשות הוועד לפני כשנתיים, במקומו של יושב הראש המיתולוגי והססגוני לואי רוט, קיבלה לידה רובינו, 58, נדוניה מורכבת במיוחד. "היה ברור שההפרטה המתקרבת היא הנושא הגדול שאיתו אני עומדת להתמודד", היא אומרת תוך הצצה חטופה בצג הסלולרי שלה שמצלצל על השולחן. "בגלגול הקודם של מכירת בנק לאומי, כשמשרד האוצר בראשות אהוד אולמרט ביקש ב-2005 למכור את המניות לחברת הקרנות האמריקאית 'סרברוס', עיגנו את ההסכמים הקיבוציים עם הבנק עד דצמבר 2010. אבל מכיוון שהמכירה לא התבצעה בסופו של דבר, החוזה לא נכנס לתוקף. למזלנו, למרות שהמדינה מאוד רצתה למכור את חלקה, בנק ישראל לא אישר את העסקה עם סרברוס, ושלוש שנים אחר כך היא נמחקה כמעט לגמרי במשבר הכלכלי. ניצלנו מקטסטרופה. המערכת הבנקאית כולה ניצלה".

למרות זאת, האיום על אלפי עובדי לאומי לא הוסר. חמש שנים לאחר ניסיון המכירה הכושל לסרברוס, שוב ביקשה הממשלה למכור את יתרת אחזקות המדינה בבנק. אלא שהפעם, בניגוד להליך ההפרטה שלא צלח, נציגי הממשלה לא הביעו נכונות לקשור בין מכירת האחזקות לבין הסכם שיסדיר את זכויות העובדים. "אף אחד לא רצה להתעסק בבעיה שלנו", מאשימה רובינו. "הזכויות של העובדים בבנק לא עניינו אף אחד. שנה לפני פקיעת ההסכם הקיבוצי כבר פנינו למשרד האוצר בבקשה להיפגש ולדון בסוגיה. שנה שלמה שיחקנו בנו. היום אני יכולה להגיד שדווקא ההפתעה מהתזמון של המכירה הכניסה בנו רוח ואמביציה לפעול. אם לפני כן טיפלנו בנושא בכתיבת מכתב ועוד מכתב, בשיחה עם ההנהלה שהתחמקה שוב ושוב, הרי שבאותו הרגע שבו שברו את הכלים, העירו אותנו".

התקדים שרובינו ביקשה למנוע היה הפיטורים ההמוניים שהתבצעו בבנק הפועלים בחורף 2002, חמש שנים אחרי ששרי אריסון רכשה מהמדינה את גרעין השליטה בבנק. "זו היתה אחת השערוריות הגדולות בתחום הבנקאות", אומרת רובינו. "הסיבה לפיטוריהם של 900 העובדים לא נבעה מתוך מצוקה כלכלית של הבנק, הם פיטרו במטרה להחליף כוח עבודה יקר שעובד 20 ו-30 שנה, בכוח עבודה חדש וזול. רצו שם עובדים צעירים שמשתכרים 4,000 שקל בחודש. זה היה מכוער לראות איך מערכת שמרוויחה מיליארדים זורקת באופן כל כך גס אנשים לרחוב. הדבר המזעזע היה שבעלת הבנק, שרי אריסון, יצאה במסיבת עיתונאים לכבוד האירוע. במקום להתבייש, היא אירגנה חגיגה תקשורתית. הפיטורים בבנק פועלים היו אירוע מכונן שהשאיר טראומה במערכת הבנקאית".

רובינו הבינה שמכירת אחזקותיה של המדינה בבנק לאומי ויצירת גרעין שליטה של בעל הון, עלולות לסמן עבור עובדיו עתיד דומה. היא היתה נחושה בדעתה למנוע הישנותו של תסריט כזה. "בזמנו, גם ועד העובדים בבנק פועלים וגם ההסתדרות בראשות עמיר פרץ שיתפו פעולה עם מהלך הפיטורים שם", היא מזכירה. "מהסיבה הזאת ההחלטה הראשונה שלי היתה שעל עיגון ההסכמים הקיבוציים לא אתפשר, אלחם עד הסוף, עד השבתת הבנק. אמרתי לאוצר שאין לי שום עניין להפריע במכירה, אבל גם התרעתי שבמידה שההסכמים שלנו לא יעוגנו, אפריע בכל מקום שאוכל. לא ניתן לשום טייקון לעשות רווחים על גבנו".

באוקטובר האחרון פנו נציגי האוצר לחברי ועדת הכספים על מנת לקבל את אישורם למכירת אחזקות המדינה בלאומי, ובאורח אירוני, הביאו למפנה בסיפור. זה קרה בבוקרו של חורף ירושלמי. "הגענו לוועדת הכספים של הכנסת והסברנו שם לראשונה את העמדה שלנו, שזכתה להתייחסות מאוד רצינית ואוהדת של ח"כ משה גפני, יו"ר הוועדה", מדגישה רובינו. "גפני היה שחקן מכריע במאבק שלנו כיוון שהוא הראשון שלקח בחשבון את העובדים וראה צורך לזמן אותנו לשולחן הדיונים. הראשון שלמעשה נתן לנו במה. באותו דיון הוא התפלא שהתעלמו מהעובדים וקרא את הצדדים לסדר. הוא הבהיר בפירוש שאצלו הסיפור הזה לא יעבור וחייב למעשה את האוצר והנהלת הבנק להתדיין איתנו לפני מהלך ההפרטה".

2. השראה סוציאלית

לעולם הבנקאות נכנסה רובינו באמצע שנות ה-70, כפקידה במחלקה לסילוק בבנק למשכנתאות, אז חברה בת של בנק לאומי. באותה תקופה חושבו המשכנתאות באופן ידני, בעזרת מחשב קטן, מלאכה שרובינו היטיבה לעשות ולכן מונתה במהירות לעוזרת ראש המחלקה. "למרות זאת, כשאני נזכרת בימים ההם, אני לא יכולה להגיד שהקריירה היתה בראש מעיני", היא אומרת. "התחתנתי בגיל 18 ומהרגע שנכנסתי להריון החלטתי שהבית והמשפחה יהיו מרכז חיי. עבדתי במשרות חלקיות כי היה לי חשוב יותר לקבל את הילדים מבית הספר והגן. לכן, כשאני מסתכלת היום אחורה, על 35 שנה בבנק, ברור לי שאם הייתי עובדת מתחילת הדרך באותו הלהט שבו אני עובדת היום, יכולתי להיות בקלות במקום אחר. אולי אפילו הייתי יושבת בהנהלה".

היא נולדה ברחובות בתחילת שנות ה-50, שנתיים לאחר שהוריה עלו מעיראק, ומעידה על עצמה שלא היתה ילדה שגרתית. "היתה לי חבורה של בנים והייתי המנהיגה שלהם. לא שיחקתי בבובות, העדפתי לשחק כדורגל ונהגתי לחזור מאוחר הביתה. לא פעם קראו להורים שלי לבית ספר, השכנים תמיד התלוננו עלי. ההורים לא רוו ממני נחת אז. בכלל, לא היה להם קל. בתור ילדה לא הבחנתי בזה, אבל כשהתבגרתי הבנתי שהעלייה היתה מאוד טראומטית עבורם. אמא ואבא הגיעו מבתים אמידים בעיראק. אבא ניהל בבגדד עסק משפחתי למסחר, בית כלבו גדול. הקליטה בישראל היתה עבורם קשה מאוד. עם הזמן אבא הסתדר ומצא את פרנסתו כעובד סוציאלי בקרית עקרון. בחופשות, כשהצטרפתי אליו, נחשפתי לסיוע שהוא העניק למשפחות במצוקה, לאנשים שהגיעו לקבל בגדים יד שנייה".

הרגישות שלה לעוולות קשורה לדעתה למראות ההם, זאת למרות שפעילותה בוועד החלה במקרה, דווקא לאחר שהחליטה לעזוב את הבנק לטובת עבודה כצלמת עיתונות. רגע לפני שצללה לעולם החדש, נכנסה לברר בוועד את הפרוצדורה ליציאה לחופשה ללא תשלום, ונשארה שם. "בחדר מוזנח ברחוב רוטשילד, ישב שלמה יפרח, אז יושב ראש הוועד", היא משחזרת. "במקום להסביר לי את הנוהל ליציאה לחופשה, הוא הציע לי לשמש כמזכירת הוועד. לא התלהבתי בלשון המעטה, אבל איכשהו, בעידוד בעלי שלא אהב את האפשרות שיקפיצו אותי באמצע הלילה לצילומים, החלטתי לנסות. זה היה באמת עולם אחר מהיום, לוועד לא היה אפילו יומן, לוח פגישות. כיוון שלא הגעתי מרקע ארגוני, אילתרנו תוך כדי תנועה. דברים התפתחו עם הזמן ואחרי חצי שנה של עבודה, נכנס לתפקיד ראש הוועד לואי רוט. הוא כבר היה סיפור אחר, מאוד צבעוני ומיוחד. היה לו ראש מאוד פתוח ואפשר היה להעז איתו, להניע דברים".

מבלי שתיארה לעצמה, התמידה בתפקיד מזכירת ועד העובדים במשך 25 שנה. למרות זאת, הצעד הנוסף לעבר קדמת הבמה לווה בלבטים.

3. חלל גדול

בפגישה שנייה עם רובינו, בביתה בשכונת רמת אילן שבגבעת שמואל, נחשף הצד השביר בדמותה. על קיר בסלון תלויה תמונה של בנה הבכור, רן, שנפטר לפני חמש שנים מסרטן, חודשים ספורים לפני שעמד להינשא. "הוא היה אמיץ, יפה, נאבק בדבר הזה בגבורה", היא מסננת כמעט בלחישה. "יום אחד היו לו כאבים בגב, ומאוחר יותר הבנו שמדובר בגידול בכליה. אחרי שהסירו לו את הכליה, חשבנו שתוך חודש רן יחזור לחיים רגילים. הדבר הכי נורא שיכולתי לחשוב שהוא יקבל מכה בכליה שנותרה לו. היום זה נראה לי טיפשי. ביום שהבנו שמדובר בסיפור קשה הוא עבר לכאן, יחד עם חברה שלו. לא זזנו ממנו. תוך חמישה חודשים איבדנו את הילד. זה לא דבר שאפשר להתאושש ממנו. זה גיהנום".

רן, שנפטר בגיל 29, עבד כברוקר בחדר עסקאות. "היה לו גידול נדיר שתוקף בדרך כלל צעירים ושאין שרידות ממנו", ממשיכה רובינו לספר במשפטים קצרים וקטועים. "לאט-לאט, מיום ליום הכל הלך והידרדר. ביום האחרון, לפני שנפטר, הוא אמר לי: 'אמא, אני מאוד מצטער שאני ילד כזה'. הוא לקח על עצמו את האחריות, כאילו הוא לא בסדר. הוא היה משהו נדיר. הדברים האלה מכניסים אותך לפרופורציות בחיים. זו תחושה גדולה של פספוס. אני לא אותו בנאדם שהייתי. גם לא בעלי. לא נהיה לעולם מה שהיינו. אבל יש לנו תא משפחתי חזק. החלטנו שלא ניפול, אפילו שלקפוץ מהחלון זה דבר שבהחלט בא לך לעשות. ההתמודדות עם החלל הגדול שנשאר קשה יותר, אבל קיבלנו החלטה להמשיך לחיות בצורה נורמלית, לפחות כלפי חוץ. החלטתי שאף אחד לא ירחם עלי, שעם הכאבים אתמודד לבד, עם בעלי והילדים, דן ובן".

שנתיים לאחר מותו של בנה, עמדה על הפרק ההתמודדות על ראשות ועד העובדים בלאומי. "לא כל כך רציתי את התפקיד, כי אחרי מה שעברנו יש תחושה של ריקנות, של חוסר רצון לעשות דברים", היא מוסיפה. "חשבתי שלא יהיו לי הכוחות הנפשיים להיכנס לתפקיד. אבל הזמן עושה כנראה משהו. כשאני מסתכלת על הדברים עכשיו, פעם הייתי הולכת עם זה מול הפנים, עכשיו זה הולך לידי. זה יותר מאפשר לי. אני חושבת גם שהעשייה האינטנסיבית היא סוג של בריחה, כדי שלא אהיה עסוקה במחשבות הקשות. זה לא שאני לא חושבת על רן ביום-יום, אבל כשזה מגיע אני אומרת לעצמי 'אחר כך, עוד מעט'. זו התמודדות איומה. אבל היא גם חיזקה אותי באופן מוזר. מאז הכל קטן עלי. אחרי שהתמודדתי עם אובדן הבן שלי והצלחתי לקום, אין דבר שאני פוחדת ממנו".

4. מקום אחר

ההתמודדות של רובינו מול הנהלת לאומי - שהסתיימה בהארכת ההסכמים, שכללו בין היתר הפרשה שנתית יוצאת דופן של 6% מהכנסות הבנק לטובת קידומי עובדים - גוררת תגובות חמות. "זה בהחלט הישג יוצא דופן", אומר עופר עיני, יושב ראש ההסתדרות. "מירי היא יושבת ראש ועד מזן מיוחד, אין ספק. היא מאוד חכמה, אינטליגנטית ובעיקר מאוד נחושה. העובדים חשובים לה, אבל גם הארגון. הארכת ההסכמים הקיבוציים בבנק לאומי נערכה בשקט, היא סגרה את הדברים בצורה הכי טובה שאפשר. היה יפה לראות את זה. אפילו שהיא יחסית חדשה בתפקיד ובאה אחרי לואי רוט, היא הצליחה לעמוד במשימה גדולה. שמחתי שלא הייתי צריך אפילו להתערב במאבק שלה".

גם עו"ד רם כספי, המייצג את ארגון העובדים בבנק לאומי וליווה את רובינו במהלך ההפרטה האחרון, מתרשם מהאופן שבו האפילה על יו"ר הוועד המיתולוגי. "עד מועד הפרישה של לואי רוט, מירי כיהנה כיד ימינו", הוא אומר. "ואדם עם יכולות כמו של רוט - לפעמים קשה לרשת את המעמד, הכוח והסמכות שלו. אני חייב לומר שמירי נכנסה בקלות לנעליים הגדולות שלו. היא מבינה את האחריות הרבה שרובצת עליה: לשמור ולשפר את זכויות העובדים מצד אחד, אך מצד שני לא לפגוע בבנק שממנו מתפרנסים העובדים. קל מאוד לשבור את הכלים ולפגוע במקום ההעסקה שלך. הרבה יותר קשה להלך בין הטיפות, לא לפגוע בחברה אבל גם לשמור על הזכויות שלך".

רובינו לא ממהרת לקחת לעצמה את הקרדיט הנדיב שמעניקים לה עיני וכספי. כמי שחוותה במשך שלושה עשורים עליות ומורדות במערכת היחסים בין הנהלת הבנק לבין ועד העובדים, למדה שאת הקומפלימנטים מוטב לחלוק. "בסופו של דבר, ההצלחה היא תוצאה של דיאלוג עם ההנהלה", היא מסבירה. "כשאני מסתכלת היום על הבנק הבינלאומי, נראה שהם מתמודדים עכשיו עם מה שעברנו בשנות ה-80, עם הנהלה שלא מוכנה לשתף פעולה ולא מבינה את המהות של ועד עובדים. בתחילת הדרך, כשלואי נכנס לתפקיד, ההנהלה שלנו לא רצתה לשתף פעולה. רדפו אותנו, הכל נעשה בכוח. זו היתה התפיסה. ארנסט יפת, יושב הראש המיתולוגי של הבנק, ישב עם סיגר במשרד שלו. היתה לו קומה שלמה שבקושי אפשר היה להיכנס אליה. זה היה היכל קודש. רק אחרי שהתפטר מתפקידו, על רקע הפנסיה הגדולה שאושרה לו, השתנתה הגישה כלפינו".

המאבק האחרון הראה שיש עוד מה לשפר בתחום יחסי העובדים-הנהלה.

"בהחלט, היו רגעים שפחדתי. במאבק על שמירת האינטרסים של העובדים לא חששתי רק להסכמים ולשכר, דאגתי גם מההרס שצפוי להיגזר ממהלך חד צדדי; מהשביתות; מהאפשרות שניאלץ לסגור את הבנק ולחזור 30 שנה אחורה".

איך הצלחת להימנע ממהלך כזה?

"בהתחלה, בפגישה הראשונה של המשא ומתן, גם אחרי שגפני חייב את האוצר להיפגש איתנו, עדיין לא היה קל. לפעמים נראה היה שרוצים לעשות על חשבוננו מחטף. בפגישה שהתקיימה במשרדים של האוצר בפארק העסקים 'איירפורט סיטי', שבה נכחו גם נציגי האוצר וגם נציגי ההנהלה, נוצר דו-שיח מדהים. באתי ואמרתי שאין לי דרישות, שאני רק מבקשת לקחת את ההסכם הקיים ולהעתיק אותו לעוד מספר שנים. שוקי אורן (החשב) שמע והתפתל. אחר כך נציגי ההנהלה התפתלו, מילאו את פיהם מים, לא אמרו כלום, למרות שבדרך כלל יש להם הרבה מה להגיד. הבנתי שהם לא קיבלו מנדט לתת פתרון, שהם באו רק להקשיב".

נפגשת עם גליה מאור, מנכ"לית הבנק?

"כן, בין הפגישה ב'איירפורט סיטי' לבין דיון נוסף בוועדת הכספים שאליו נציגי ההנהלה לא הגיעו. למרות שהם לא היו נוכחים, גפני נזף בהם ומהלך המכירה נעצר. נוצר לחץ על ההנהלה ואז התחילו הישיבות הקדחתניות. היתה לי פגישה אחת עם גליה. היא ביקשה שניתן לה זמן כדי לגבש מבנה חדש לקידומי עובדים. היה ברור שהקושי העיקרי של ההנהלה היה המנגנון האוטומטי שקובע תוספת שכר דיפרנציאלית של 6% בשנה. הבנק שידר שהוא לא יכול לעמוד בזה. אמרתי לגליה שאני לא מתכוונת להיכנס לגופם של ההסכמים, אבל כיוון שהמנכ"ל מבקשת, לא יכולתי להגיד שאני לא רוצה לשמוע. היו כל מיני ניסיונות לבזר את ההתחייבות לתוספת השכר שעומדת בכל שנה על מיליוני שקלים. ההנהלה חשבה שכל סכום שיצליחו להוריד מאיתנו, הוא מבחינתם רווח נקי. למרות שלדעתי תוספת השכר היא כלי ניהולי שאין כמותו - עבורם מדובר, בשורה התחתונה, בהוצאות. וכשלבנק הפועלים אין את ההוצאות האלה, קשה להנהלת בנק לאומי לחיות עם זה".

איך לבסוף הוכרע המשא ומתן ביניכן?

"כל יום הגיעו אלינו עם מפתחות שונים של חישוב שאמור להוריד את התוספת הזאת. גליה הציעה לתחום את ההתחייבות לתקופה קצרה יותר, של שנתיים. אבל הייתי מאוד נחושה בעניין הארכת ההסכם הקיים. כיוון שאנחנו גוף כלכלי מצליח, לא ראיתי שום סיבה שלא ישלמו. בנק זה לא נדל"ן שמניב מעצמו, הרווח מגיע מהעובדים שמייצרים את הרווחים ולכן גם הם צריכים ליהנות מהפירות. יום אחד אמרתי 'מספיק'. הגעתי לדיונים ואמרתי שמיציתי את המשא ומתן ושיש לי הצעה אחרונה - הארכת ההסכמים הקיבוציים לארבע שנים במקום חמש שנים. זה המקום היחיד שהייתי מוכנה להתפשר. אמרתי שזו הצעה אחרונה וממנה אני לא זזה. שזו הצעה ל-24 שעות בלבד. גליה קיבלה את ההצעה הזאת".

5. אינטרסים צרים

הפרק הבא בעלילת מכירת אחזקות המדינה בבנק לאומי הביא את רובינו לצאת באופן חריג נגד שר האוצר, יובל שטייניץ. במאי האחרון, על רקע ניסיונו של שטייניץ להתערב במינוי יושב ראש הבנק לקראת סיום כהונתו של יו"ר הדירקטוריון היוצא איתן רף, שלחה רובינו מכתב בוטה לשר. היא טענה ש"לא רק עובדי הבנק, אלא המשק כולו, משתומם ומביט בתדהמה כיצד הממשלה מכניסה לבנק לאומי נורמות התנהגות וניהול פסולות. הפכתם את חילופי התפקידים בבנק לסחר סוסים, בסגנון המתאים למכולת. במקום שהממשלה תנהג בהתאם לערכים של שקיפות ושוק חופשי, הפכתם את המינוי לגיבוב של תככים, אינטרסים צרים ומינויים פוליטיים. במקום לשמור על אי-התערבות, אתה פועל כמי שרואה בבנק 'סידור עבודה' למקורבים הפוליטיים של ראש הממשלה".

בימים אלה מובילה רובינו חזית נוספת מול שטייניץ. בשיתוף ועדי עובדי הבנקים וההסתדרות, היא מנהלת מאבק נגד התיקונים לחוק הליכי האכיפה ברשות לניירות ערך שיזם ראש הרשות היוצא, פרופ' זהר גושן. "בעקבות המשבר הכלכלי, האוצר החליט לתת יותר כוח לרשות לניירות ערך", היא מתרעמת. "אם עד היום בית המשפט טיפל בעובדים שעברו עבירה פלילית, החוק החדש מעניק לרשות לניירות ערך את הסמכות לחקור ולשפוט יועצים פנסיוניים ויועצי השקעות שמועסקים על ידי הבנקים. על פי אותו חוק, במידה שיועץ לא מתריע, לדוגמה, על השלכות ההפיכה במצרים בהקשר של מניות הגז - הרי שאפשר לחקור ולקנוס אותו. החוק לא רק שמחמיר את האכיפה, הוא מגדיל את הקנסות הצפויים לעובדים עד 65 אלף שקל".

החוק הזה לא מיטיב עם הלקוח?

"ממש לא. החוק ישתק את היועץ הפיננסי כי הוא יחשוש לפעול. מדובר במהלך ראווה שאמור להראות לציבור כאילו האוצר למד משהו לאחר המשבר הכלכלי. אבל הלכו כאן כמה צעדים רחוק מדי. החוק מהווה תקדים מסוכן בכל מה שקשור ליחסי עובדים ומעסיקים. מחר, בדגם דומה, יעניקו למשרד הבריאות סמכות לשפוט אחיות שהגישו לחולה תרופה לא נכונה, ובהמשך כל משרד יקים לעצמו מוסדות שיפוט ולא יהיה צורך בבית משפט אזרחי. לדעתי זו שערורייה להפיל על עובדים זוטרים את האחריות".

זו שערורייה גם שבנק רווחי כמו בנק לאומי עדיין מעסיק כ-800 עובדי קבלן קבועים, שעובדים במשך שנים לצד עובדי הבנק, ללא התנאים הסוציאליים.

"כן. נכון שיש פרויקטים טכנולוגיים שדורשים אנשי מקצוע לתקופות קצרות, אבל עם השנים ראו בבנק שעובדי הקבלן הם עניין מאוד נעים. בדרך הזאת לא מכניסים עובדים חדשים למערכת. ההתנהלות הזאת יוצרת מצב שעל אותה משרה יש עובד בנק ויש עובד קבלן. כשגיליתי שיש לנו כ-800 עובדי קבלן בבנק הייתי בהלם. הוועד התחיל, בשיתוף עם מערך משאבי אנוש, תהליך של קליטת עובדי קבלן שעובדים אצלנו במשך שנים. על פי התוכנית נקלוט כל שנה מאה עובדי קבלן".

באילו נושאים נוספים עוסק הוועד?

"יש מעין חצר אחורית לבנק והיא נמצאת בקרית המחשבים שלנו, בלוד. הקימו שם מקלט אטומי מדהים שיפעל בזמן רעידות אדמה ומצבי חירום. מוגנים שם כל המחשבים של הבנק. במתקן הזה, שאין בו עובדים, השקיעו מיליונים. חברי הדירקטוריון עולים לרגל לשם, לסיורים במקום שהוא פאר היצירה. אבל לחצר האחורית, בקרית המחשבים הסמוכה, לא נכנסים. שם העובדים, שמעניקים ללקוחות את השירותים הדיגיטליים שהבנק מפרסם היום בטלוויזיה, יושבים כמו במעבדת עכברים. יש שם אנשים שאין להם מקום להניח את התיק. כל העובדים שאחראים על תפעול המחשבים, יותר מ-1,500 איש, עובדים במבנה שהקימו אותו ל-500 איש".

מצער שתנאי עבודה בסיסיים לא מתקיימים אפילו במערכת שבה פועל אחד הוועדים החזקים במשק.

"נכון, אבל תרבות העבודה השתנתה. ברור שההנהלה רוצה שהבנק יהיה הכי רווחי ושבעלי המניות יזכו לתשואה הכי גדולה. זה בסדר, אבל גם בתנאי תחרות, אסור לשכוח את העובדים. לא פעם שוכחים שיש תנאי עבודה בסיסיים, שיש שעות עבודה והסכמי עבודה. יש איזו תפיסה שוועד נועד לעובדים חלשים ומסכנים. אני לא חושבת ככה. העובדים בבנק לאומי לא חלשים ובכל זאת הם צריכים שיגנו עליהם. בעידן של ההתנהלות הקפיטליסטית, שבעלי ההון מאוד אוהבים לאמץ, כולם רוצים עובדים עבדים, שיעבדו מבוקר עד ערב".

זה לא היה כך תמיד?

"לפני 15 שנה עובדים ידעו לעמוד על שלהם, היום הם אפילו לא מעזים לדווח על שעות נוספות. התופעה הזאת באה לידי ביטוי בכל מקום, לא רק בבנקאות. אם בעבר הייתי משאירה לעובד לדאוג לכך שיתוגמל על השעות הנוספות, שיבקש אותן מהמנהל, היום אני מבינה שאני חייבת להתערב. העובד הישראלי התרגל למצב שבו מצפים ממנו לא לקבל תמורה. זה עצוב, אבל עובד שלא מבקש את הזכויות שלו הוא עובד יותר טוב, זה המקום שהגענו אליו".

6. תגובות

תגובת משרד האוצר לטענות בכתבה: "החשב הכללי דוחה את הטענות המובאות על ידי גברת רובינו. במועד מכירת המניות ב-2005, כאשר המדינה מכרה למעשה את גרעין השליטה (20% בשני חלקים), היא הגיעה להסדר עם העובדים לגבי חלקם, וכן באותו מועד נחתם הסכם עבודה בין העובדים לבין ההנהלה שתוקפו היה לחמש שנים. ההסכמה עם העובדים דאז התייחסה למכירת כל מניות המדינה בבנק, כאשר ב-2005 נמכרו 10% בלבד וכן אופציה שלא מומשה. עוד באותו מועד נקבע כי ייתכן שיתרת המניות תימכר בשוק ונקבע מעמדם של העובדים הזכאים לרכוש מהמדינה מניות בהנחה של 25%. כאשר פנו העובדים אל החשב הכללי ב-2010 וביקשו לנצל את רצון המדינה למכור את יתרת המניות, כדי להגיע להסכם עם ההנהלה, נאמר להם מפורשות שהמדינה כבעל מניות אינה מוכרת מניות שליטה ושלמעשה מתקיים הליך שנצפה והוסכם עם העובדים לגבי מכירה בשוק. לפיכך על העובדים להסכים עם ההנהלה לגבי הסכמי העבודה והמדינה לא תהיה צד להסכם שכזה. בפגישה שנערכה לבקשת ועדת הכספים של הכנסת, בין החשב הכללי, הנהלת הבנק ונציגי העובדים נאמרו אותם דברים בדיוק והם גם התקבלו על ידי ההנהלה והעובדים. משרד האוצר אינו צד להסכם זה ולכן לא יהיה שותף למשא ומתן. ברור כי העובדים רצו לנצל את רצון המדינה למכור את מניותיה כדי לקדם את הסכם העבודה. מבחן התוצאה זהה לחלוטין לעמדת האוצר - העובדים הגיעו להסכם עם ההנהלה ללא מעורבות כלשהי של האוצר, והסכם זה לא קשור למכירת המניות".

שרונה מזליאן-לוי, יועצת התקשורת של שר האוצר יובל שטייניץ, מסרה בשמו: "שר האוצר לא היה מעורב בשום דרך בהליך מינוים של אישים כלשהם בבנק; פעילותו היחידה היתה לוודא שלא ייווצר מצב של עבירה על החוק בהליך המינוי ליו"ר הבנק או לדירקטוריון, וזאת מתוקף תפקידו ועל פי התייעצות עם היועץ המשפטי".

דובר בנק לאומי, אבירם כהן, בחר שלא להגיב לטענות ספציפיות ומסר בתגובה: "בבנק לאומי יש מסורת ארוכת שנים של הבנה והסכמות בין הנהלת הבנק לנציגות העובדים. בראש מעייני ההנהלה עומדים לקוחות הבנק, עובדי הבנק ובעלי המניות. אחדות השורות היא בין הסיבות העיקריות להצלחת הבנק בשנים האחרונות".*

זהו עולם של גברים הנשים במערכת הבנקאות בישראל

הנשים הבכירות במערכת הבנקאות בישראל הן גליה מאור שמנהלת את בנק לאומי וסמדר ברבר-צדיק המנהלת את הבנק הבינלאומי. בהנהלות הבנקים המרכזיים, נמצאות הנשים במיעוט. כך למשל, בהנהלת בנק לאומי המונה 15 חברים, מלבד מאור, נמצאות שתי חברות: ד"ר חדוה בר המכהנת כראש החטיבה לניהול סיכונים ורקפת רוסק-עמינח המכהנת כסמנכ"לית בכירה, ראש החטיבה העסקית ומנהלת סיכוני אשראי. בהנהלת הבינלאומי, מלבד ברבר-צדיק, מתוך תשעה חברים מכהנות שתי נשים נוספות: הסמנכ"לית אירית שלומי הממונה על החטיבה הבנקאית ומיכל עבאדי-בויאנג'ו המכהנת כסמנכ"ל וכראש חטיבת החשבונאי הראשי.

גם בהנהלת בנק פועלים, שבבעלות שרי אריסון, החברים הגברים מהווים רוב מוחץ ומתוך 14 חברי הנהלה נמצאות ארבע נשים: לילך אשר-טופילסקי הממונה על החטיבה הקמעונאית, אפרת יעבץ הממונה על חטיבת משאבי אנוש, חנה פרי-זן הממונה על חטיבת נכסי לקוחות, אורית לרר הממונה על החטיבה הבינלאומית וענת לוין, הממונה על Global Treasury. בבנק דיסקונט, בהנהלה המונה עשרה חברים, חברות שתי נשים: היועצת המשפטית אסתר דויטש ודורית בן סימון, המכהנת כראש החטיבה הפיננסית ומנהלת סיכונים.



עם לואי רוט. נכנסה בקלות לנעליו הגדולות


הבן רן. נפטר בגיל 29



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו