בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה שפת הכדורגל לא מתפתחת?

השאלה היא אם שפת הכדורגל הישראלי לא מתפתחת כי הכדורגל הישראלי לא מתפתח, או שמא בדיוק להפך

תגובות

שאפו

"שאפו" היא המילה החוזרת ביותר בתוכנית הספורט "יציע העיתונות". מה תפקיד המילה הזאת, שמגישי התוכנית כל כך מרבים להשתמש בה? ובכן, "שאפו" היא מילה יאפית, נהנתנית, שבאה אל הסיטואציה מלמעלה. תפקיד ה"שאפו" הוא לתת ליטוף לילד הרך שהוציא ציון טוב במבחן, אך עם זאת יש בה גם ביטוי של הפתעה מהעניין. "שאפו" של יציע העיתונות אינה יכולה לבוא ככה סתם, היא לא יכולה לעמוד בפני עצמה. המנגינה שלפני - גם אם לא נאמרה המילה - תמיד תהיה "איך שלא תסתכלו על זה..." ומיד לאחר מכן שם המוחמא, ואז אותה "שאפו". יש מילה גנדרנית, מתנשאת, לא מלכלכת ידיה בעם, יותר מ"שאפו"? ובכן, בסופו של יום, אנחנו לא צרפתים. אנחנו בקושי תיירים צרפתים שהם בסופו של דבר, מרוקאים כמונו.

באדיר חופשי

מה יעשה הפרשן לאחר פרישתו ממשחק פעיל? יפרשן. אבל איך ממשיכים להרגיש חיים? לוקחים ריזיקות - בהימורים שיישכחו כלא היו אם לא יתממשו, אך ייזכרו לעד אם יקרו. ומשם? הפרשן מבין בכדורגל כי "הוא מכיר את הריח של הדשא". נכון, הפרשן תמיד יכול להגיד "אמרתי לך" אחרי הסיטואציה שעליה התריע, אבל זה לזקנים, והעולם שייך לערנים. מה יעשה? ישכלל את המצב; יזרוק משפט לחלל האוויר לפני המקרה - וישתוק. מכאן, רק ירוויח. "באדיר חופשי", יאמר הפרשן עוד לפני הרמת הקרן. ומכאן? שמחה וששון לפרשן, לקבוצה, ולבאדיר עצמו. אם יבקיעו.

זה שלך

האתנחתה של הפרשן. רגע לקיחת האוויר, כמעט רגע הסרת האחריות. הפרשן מדבר, מסביר, אך פרשנותו נעצרת בחטיפת כדור או התקפה מתפרצת. ואז (הו אז!), המשפט החביב על פרשנינו הוא: "זה שלך, מאיר/עמית/יורם/רמי". העברת השרביט בחזרה אל השדרן, ויציאה להפסקת סיגריה. למה לא יתאר הפרשן את המתרחש בכלים פרשניים? זו אפשרות שלא נלקחת בחשבון. הרי אין צורך לתאר לנו מה אנחנו רואים. אבל לא, הפרשן יישען לאחור, ויגיד "זה שלך". מניירה מאובקת שעוברת מפרשן לפרשן. כן, גם פרשנים צופים בשידורים של פרשנים אחרים: העברת השרביט, העברת המילה, העברת המניירה. מעגל.

שימוש חוזר באלון חזן

אלון חזן יחיה לנצח כי הכדורגל הישראלי לא מתקדם. איך זה קשור? אלון חזן היה ידוע כשחקן בעל מעלה פנומנלית (שבחו"ל נחשבת לנורמטיבית) - הרמת כדור מדויק, תוך כדי ריצה. מה אתם יודעים, עד היום לומדים זאת בעשרות אקדמיות בארץ, והפעולה רשומה על שמו של חזן, כשהוא שב ומוזכר על ידי השדרן או הפרשן. ומה עם שחקנים אחרים? אין, כי אף אחד לא מרים תוך כדי ריצה. וכך, אלון חזן חי לנצח בטלוויזיה.

מקבילה לכך ההתפעלות משחקנים שמצליחים להרים כדור ברגלם החלשה. מיד יגיד השדרן "וזה עוד ברגל החלשה שלו!" שוב - פנומנלי בישראל, אלמנטרי בחו"ל. ייתכן שיבוא היום שבו כדורגלנים ילמדו לשחק בשתי רגליים בזכות פעולה הפוכה: מן השפה (של השדרן) אל החוץ (מגרש האימונים). אבל עוד באירופה, סקפטי, וכו'.

חזרה לשמות עבר

מה שקוראים "טרנד מתפשט": התחיל בערוץ הספורט, ועבר הלאה. הכוונה היא לחזרה לשמות המקוריים, יהודאיים או תנ"כיים. אלי אוחנה הוא "אליהו", מוטי איווניר הוא "מרדכי", בוני הוא "בן ציון", כל איציק הוא "יצחק", דני נוימן הוא "דניאל" ("דניאל D נוימן?" מה, הוא ראפר?), וכל שלמה הוא "שליימה" (כי זה מה שנשאר לשם מלא שאי אפשר לשחק איתו - ההגייה האשכנזית שלו). הפנייה אל הנשאל הופכת לקושיית סדר פסח, שכן שם מקורי, תנ"כי, מביא איתו כובד ראש ואוזניים כרויות למוצא פיו של הנשאל. זהו שיח מאוחד של קבוצה סגורה, שיח מילואימניקי שתפקידו להשאיר אש בוערת להמשך האחווה. כל ערוץ ואנשיו, כל ערוץ והשמות התנ"כיים שלו.

המאמן הוא שקובע

כאן אנחנו עוברים לשחקן הכדורגל עצמו, שיישאל שאלה פשוטה והיא "האם אתה חושב שאתה צריך לשחק בהרכב?" ומיד יענה על שאלה זו, אבל גם על משהו שלא נשאל עליו, משהו שהוא ברור כשמש: "כן, אבל המאמן הוא שקובע". באותו רגע השחקן הופך לעורך בעיתון, מתכנן את הכותרת הראשית ואת כותרת המשנה, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק: העיתונאי ישים בכותרת רק את "אני צריך לשחק", ומשם? משבר בין השחקן למאמנו, שכן "אני צריך לשחק" בלי "אבל המאמן הוא שקובע" שבהמשכו, משול לדיבור מאחורי גב המאמן. אם כן, השחקן הישראלי הוא עורך עוד בזמן השאלה.

מוזיקת הראיון

השחקן והמאמן הישראלי נתון למקצב דיבורי שאותו אי אפשר להמחיש בכתב. רצוי לשמוע ראיון עם ניצן שירזי או גיא לוזון כדוגמה. המשפט נאמר עם נקודה בסופו, אבל עם פוטנציאל לסימן שאלה במנגינתו. התשובות לאחר המשחק נאמרות כמו לינק שנחסם אל ייעודו; ערך בוויקפידיה ללא סימוכין בתוכו. הדובר, עוד בזמן הראיון, מתווכח עם עצמו בין "איך צריך לדבר בראיונות", לבין העברת המסר, כאשר שניהם - צורה ותוכן - מקובעים זה שנים. רק במקרים יוצאי דופן מנגינת דיבורו משתנה בעל כורחה; אחרי זכייה באליפות בעודו מזיע, או לחלופין אם עבר טרגדיה משפחתית, מנגינתו תהיה של "אדם רגיל", אקסטטי או שבור. אולם למרבה האירוניה, אם יעבור תקופת צינון ועדיין יישאל על אותם נושאים בדיוק, נגינת דיבורו תחזור למבנה הקבוע. שכן, הנושא הוא עדיין אותו נושא חוץ-כדורגלני, אבל החזרה לשגרה תביא איתה אותה מנגינה שמאפיינת שגרת כדורגל.

בחורה יפה ביציע

ועכשיו שקט. אסור להגיד כלום. מדי פעם מחפש הצלם "פרצוף יפה שבא לראות כדורגל" (ובשפת העם "לא איזו פצועה"), בשביל להנעים את עיני הצופים, השדרן, והפרשן. אך אותה סיטואציה גוררת איתה הרבה דרגות קושי לתגובה, דבר שמיד מוביל למסקנה שהצלם והבמאי בוחנים את השדרן והפרשן, ו"עושים עליהם צחוקים". שכן, מה יגידו שני אלה? ייתנו מחמאה? ייפלו בשוביניזם. אם כן, בחורה יפה ביציע שווה שקט בשידור. הפוליטיקלי-קורקט מגיע באותה שנייה, נבחן ומפסיד לעצמו בכל מצב. נשארנו עם חברינו בסלון, אם כן.

מ(ס)פיק

אז מה הפתרון? פרודיה היא אפשרות כזאת. בימים אלה מועלית בערוץ הספורט התוכנית המשעשעת "בובה של לילה" עם הכותב והקומיקאי אלי בן דויד המשחק את הדמות שוקו, כשלצדו החקיין מיקו ג'מאל. ולמה היא מצחיקה? כי היא מגחיכה את אותם אנשי ספורט, שחקנים, פרשנים, המניירות שלהם ומנגינת דיבורם שחוזרת על עצמה. כובד הראש של עולם הספורט מייצר מעגליות אינסופית, שכן הוא מפחד מהומור "כי הוא רוצה להיות באירופה" - אבל מה לעשות שדווקא באירופה ההומור הספורטיבי פורח? - אולי תוכניות מסוג זה הן הפתרון. קצת הומור לא יזיק. ולמה זה עוד מצחיק? כי כשאותו שוקו מדבר הוא מבטא את המפיק - נקודה באות ה"א בסוף מילה, המייצגת עיצור ולא תנועה. לכאורה עניין משני, אבל לפחות כזה ששובר את הדיבור הכדורגלני הרגיל. מילה! *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו