בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | מי הפך את הפח?

הגיע הזמן שלי לצאת מהאדישות ולעשות משהו שישפיע על המציאות שבה אנו חיים. אז הצטרפתי לוועד הבית

תגובות

משרתי החדשה והנחשקת כחבר בוועד הבית של בניין מגורי, מסתמנת כאכזבה רבתי. מובן שהאשם החלקי הוא בגודל הציפייה - ככל הנראה שקעתי בדמיונות רבים מדי על ויכוחים סוערים בחדר המדרגות ועקירת הממטרות בדשא בתור עונש קולקטיבי למאחרים בתשלום המסים, ואולי אף הפלגתי בחזיונות שווא על כרים של צמחייה טרופית ופסלוני גמדים שאציב בחצר.

המציאות כהרגלה אפרורית ודהויה כמו אחרי אלף כביסות. מה גם שהחברה הנוספת בוועד הבהירה לי כבר בפגישת העבודה הראשונה שלנו כי בשום אופן היא אינה מעוניינת למצוא עצמה מוזכרת בטור הזה שלי בעיתון. היא לא חפצה בשום סוג של פרסום, ואין טעם שאנסה לשכנע אותה. חבל לי עליה, היתה יכולה להתפתח לכדי דמות מרתקת של שותפתי הנאמנה ללוחמה בדיירים שהופכים את הפח, ויחד היינו הקגני ולייסי של רמת אביב הירוקה. היא מקדמת את התמ"א 38 ואני נוזף בשכנה שהשאירה עגלת תינוק חלודה ליד התיבות. ושהטוב ינצח!

בחושי החדים קלטתי לאן נושבת הרוח, ועל כן נמנעתי מלגלות לה שהסיבה העיקרית בשלה התנדבתי בכלל לתפקיד, היא המאגר הפוטנציאלי של חומרים לכתוב עליהם, וכי בשורה התחתונה, יש מעט מאוד דברים בעולם שמעניינים אותי פחות מצביעת חדר המדרגות ו/או הדברתו מפני יתושים. אני הרבה יותר מתעניין בלרכל על הדיירים האחרים למשל, או להעריך את שווי הנכסים שלהם ולחלום בהקיץ כיצד אני קונה אותם ומקים כאן אימפריית נדל"ן.

ברוח השקיפות והמנהל התקין, להלן פרוטוקול ישיבת הוועד האחרונה:

אני: "ראית את אשתו החדשה של הבלונדיני מכניסה ד'? נראית קצת קנויה. אם את שואלת אותי, מדובר בכלת אינטרנט".

(שתיקה)

"הדירה של בורוכוב על הגג זו חתיכת השקעה משתלמת. כמה עוד יש לה לחיות, שנה? שנה וחצי? בזמן הזה ריבית הפריים תקפוץ לשמים, והמשכנתה נורא תתייקר".

(שתיקה)

"טוב נו. בואי נשים פח זבל חדש בלובי. ווטאבר".

(הישיבה ננעלה)

וישנו גם עניין הסמכות. בימים אלה אפשר לומר שאני שוכב את דרכי אל האושר, אך לצערי לא במובן המיני. במובן הפסיכואנליטי. במובן של לשכב על הספה אצל הפסיכולוגית שתחיה, ממש כפי שהתכוון פרויד כשהמציא את פרוידיותו, ארבע פעמים בשבוע. בחיי. ארבע פעמים. אני מרגיש כאילו נכלאתי בתוך סרט של וודי אלן, ובו כולם פטפטנים כפייתיים, שדופים ונוירוטיים שלעולם לא מחליטים דבר בקשר לחייהם, אלא רק מבלים אותם בהתלבטות בלתי פוסקת, וכשנאסף היום שוכבים על ספת הפסיכולוג, אוכלים לו את הראש ושותים לו את הדם.

בסרטים של וודי אלן הם גם שוכבים איתו. לא מפתיע. זו תובנה שאני עומד לשלם עליה אצל הפסיכולוגית שלי, אבל תסלחו לי מאוד, עם כמה אנשים בחייכם, לא כולל בני זוג, יצא לכם לדבר בשכיבה? זה סוג שונה לגמרי של דיאלוג. ועוד כל כך הרבה זמן. ארבע פגישות בשבוע כפול 50 דקות לפגישה, זה יוצא 200 דקות שבועיות של התבשלות עצמית. אני חמין. 200 דקות הרבה זה יותר ממה שאני מקדיש בממוצע לכל חבר או קרוב משפחה. הסרט "ברבור שחור" לשם המחשה, אורך 108 דקות, ודומה שנטלי פורטמן המיוסרת חווה בו משברים נפשיים עמוקים בהרבה משלי.

מה שאני מנסה לומר הוא שאם העיסוק המרכזי בחייך הוא עצמך, ואתה למעשה עובד פול-טיים בהתבוננות פנימה, גם האלמנטים המועטים האחרים בחייך מגויסים בסופו של דבר לזה. ואם אני עסוק על הספה נניח, בשאלת היותי מובל או מוביל, או בנטייתי לברוח מעימותים, טבעי שארצה ליטול לעצמי סמכויות דוגמת חברות בוועד הבית, כמעין שלב קוגנטיבי נוסף בטיפוסי אל הר האושר.

מושאי התיקון הפסיכואנליטי שלי, אותם שכנים יקרים שמאחרים בתשלום מסי הוועד, מאפרים על השביל ועוד פשעים שכאלה נגד האנושות, אינם מודעים מן הסתם למעמדם כשפני ניסוי בבניית אישיותי החדשה, האמיצה והסמכותית. באין ציפור שיר של ממש, אני אדגים את העניין בעזרת פיסת האקשן המסעירה ביותר בקדנציה שלי עד כה:

שכני מהכניסה הסמוכה שאינו בלתי תמהוני לטעמי, צילצל בשעה בלתי נאותה ופתח את דבריו במילים: "שלא תחשוב שאני גזעני", משפט שמיד משרה על השיחה, על כל שיחה, אווירה היטלראית משוחררת ונעימה.

"שלא תחשוב שאני גזעני, אבל אני מתקשר בקשר למנקה".

"מה איתו?"

"אתה יודע שהוא ערבי..."

"תיארתי לעצמי".

"צריך להביא במקומו מנקה יהודי. זה לא יותר הגיוני לדעתך?"

החלטתי לבלבל אותו באש ידידותית: "אין לי שום בעיה עם הגזענות, בכיף, רק שמבדיקה שערכתי גיליתי שהוא היה ערבי גם קודם".

"קודם?"

"לפני שהייתי בוועד. הוא ערבי ותיק. כך שאלא אם הוא מתרשל בעבודתו, אני לא רואה שום סיבה לפטר אותו. כל כך הרבה שנים שהוא ערבי. עכשיו נפטר?"

אח, איזה עימות. פרס המטופל המצטיין לשנת 2011 מוענק לי. גם את האוסקר טלו מידיה של נטלי והעבירו אלי. וגם פרס כינור דוד. למען האמת, שלא תחשבו שאני גזעני, או רכלן, אבל יש לי חשבון ישן עם השכן הספציפי, יו"ר השדולה הציונית נגד מנקים מטעם עצמו. מדי פסח הוא ואביו עורכים ביעור חמץ בול מתחת לחלון שלי, וממלאים לי את הסלון בניחוחות חג של פיתות שרופות. פניתי אליהם פעם בבקשה שיעתיקו את מפעלם הקדוש למקום פחות מיושב, וחטפתי מבטים נוקבים בתגובה, כאילו הייתי ערבי שמכוון אליהם מטאטא.

טוב שאני בוועד. בפסח הבא עלינו לטובה אכריז על מדיניות של אפס סובלנות כלפי ביעור חמץ. הרעיון של מאות בורות תחת חלוני ובתוכם קבורים בגטים עתיקים ממש דוחה בעיני. נכדי-נכדי עוד יחפרו שם יום אחד ויסיקו בטעות כי זוהי קפסולת זמן. "הבט מה השאיר לנו סבא-רבא. פחמימות ריקות. זה מעיד הרבה על האיש שהיה. יהי זכרו ברוך".

aviad.kissos@gmail.com



אנתוני פרקינס בפסיכו, 1960



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו