בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה כשהפסיכולוג בעצמו סובל ממחלת נפש?

פסיכולוגים שסובלים ממחלות נפש מתקשים למצוא מישהו לדבר איתו על זה. על הבושה, ההסתרה, הסטיגמה והאומץ הנדרש כדי להיחשף, דווקא בסביבה שאמורה להיות הכי תומכת

10תגובות

"בזמן התקף, הכי קל היה לי מול המטופלים הדתיים", צוחקת ש', פסיכולוגית קלינית בת 45 שמתמודדת כבר יותר מ-20 שנה עם הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה). "הם חשבו שהמשיח זה הרבי מלובביץ', ואני חשבתי שהמשיח הוא אני. לא כזה הבדל".

היא היתה בת 17 כשהמחלה התפרצה. לאחר כמה שבועות של בלבול מצבה השתפר, והיא ומשפחתה תייגו את המקרה כאירוע לא ברור, שחלף. היא התגייסה, סיימה את הצבא בלי בעיות מיוחדות, וכשהשתחררה פנתה ללימודי פסיכולוגיה. בזמן התואר הראשון התנדבה במועדון של עמותת "אנוש" העוסקת בשיקום נפגעי הנפש. בעיני הסטודנטית הצעירה, הם נראו לה כאנשים שבאים מעולם שאינו קשור אליה.

אולם בזמן התואר השני נכנסה ש' לדיכאון. הפעם פנתה לטיפול, שבמהלכו נכנסה לתקופה מאנית, וגם אובחנה. "אני לא מסורתית ולא באה מבית דתי, אבל ההתקפים המאניים שלי קשורים בדרך כלל בתכנים משיחיים, דתיים ולאומיים, בהרגשה שיש לי כוחות מיוחדים", היא מספרת. "פתאום העולם מלא ברמזים שמיועדים לי, הכל מתחבר ומתקשר ומלא משמעויות. זה מאוד מעייף".

בזמן המהומה הנפשית שהתחוללה בתוכה פנימה, ניסתה ש' להסתיר מהסביבה המקצועית שלה את מה שעובר עליה, אבל זה לא היה פשוט: "בכל זאת, הייתי מוקפת באנשי מקצוע, שהעבודה שלהם היא לזהות דברים כאלה", היא אומרת. רק לפני כמה שנים, אחרי שסיימה את פרק ההתמחות במקום עבודתה - מוסד ממשלתי בתחום בריאות הנפש - היא הרגישה מספיק בטוחה להעז ולהיחשף. "הרגשתי שזה חלק ממני שלא צריך להיות מוסתר", היא מנמקת.

הצעד של ש' עשוי להיחשב חריג. מפתיע לגלות, שדווקא בסביבה שאמורה להיות פתוחה ותומכת באנשים המתמודדים עם מחלות נפש, רבים יותר המטפלים המעדיפים להסתיר את מצוקתם, מאשר אלו המעדיפים להיחשף. משרד הבריאות לא מסר נתונים על מספרם של המטפלים המתמודדים עם מחלות נפש, אך ד"ר נעמי הדס-לידור, לשעבר ראש המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש, מעריכה כי שכיחות מחלות נפש בקרב מטפלים דומה לשכיחות באוכלוסייה הרגילה - בין אחוז אחד לשלושה. כך שאפשר להעריך כי ישנם מאות מטפלים - פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים - המתמודדים עם מחלת נפש. חלקם הגיעו למקצוע כבר אחרי שאובחנו, ולמחלתם יש אולי חלק בבחירה שלהם במקצוע. אחרים חלו בה לאחר שכבר עבדו במקצוע.

מטפלים המתמודדים עם בעיות נפשיות, אמורים לדווח עליהן לרשויות ולמעסיקיהם כבר בתקופת הלימודים, וגם בהמשך, בעת קבלתם לעבודה וברישומים הרשמיים. הם נמצאים בהשגחת ועדה מיוחדת של משרד הבריאות, המעריכה את יכולתם לתפקד כמטפלים, וקובעת את מעמדם. ביכולתה של הוועדה אף להרחיק מטפלים מעבודתם לתקופה קצובה או לצמיתות.

להערכת ד"ר הדס-לידור ואנשים נוספים העוסקים בתחום ומכירים את התופעה, רוב המטפלים מעדיפים להסתיר את מחלתם - בשל הסטיגמה הרואה בהם אנשים חלשים, אך מסוכנים. ברבים מהטפסים הרפואיים של משרד הבריאות ומוסדות הלימוד, מחלת נפש מוגדרת כמחלה מסכנת. "בגלל הסטיגמה הקשה, מטפלים לא רוצים שהמערכת תתערב בהתמודדות האישית שלהם", אומרת הדס-לידור. "כדי לשמור על הסוד, הם משתמשים לאורך השנים בטיפולים פרטיים בלבד". היא מכירה מקרוב מטפלים העוזבים לחו"ל כאשר הם חשים צורך באשפוז, ובלבד שלא ייחשפו בארץ.

פתאום זה נראה פשוט

כשהמחלה התפרצה אצל ש' במהלך הלימודים, היא זכתה ליחס אמפתי מצד האוניברסיטה. הוסכם על כל הצדדים כי היא תמשיך ללמוד את התחומים העיוניים אך תפסיק להשתתף בהתמחות, ותתחיל טיפול פסיכיאטרי. אולם ש' החליטה לצאת להפסקה שנמשכה שנתיים, שבמהלכה הדריכה בפנימייה וטיילה בהודו. לאחר מכן שבה ללימודים. "הרגשתי שאני באה ממקום אחר", היא משחזרת. "הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, עיכלתי את מה שקרה לי. יכולתי להמשיך הלאה". לאחר הלימודים, התחתנה והתחילה להתמחות בפסיכולוגיה של ילדים ונוער.

במשך ההתמחות היא שגתה להאמין, כמו מתמודדים רבים אחרים, שהיא חזרה לאיתנה והפסיקה את הטיפול התרופתי. "זה קלאסי", היא אומרת. "הרגשתי טוב כמה שנים, וחשבתי שאני לא זקוקה לתרופה ושלא יקרה כלום". במשך כמה שנים באמת לא קרה כלום, אבל אחרי לידת בתה השנייה שוב נכנסה ש' לדיכאון ואחר כך לתקופה מאנית, וחזרה לטיפול. "הקושי הגדול היה איך להמשיך בהתמחות בלי שיידעו", היא אומרת. "לחלק מהמטופלים שלי היו בעיות שקשורות לבעיה שלי, ובגלל שלא רציתי לחשוף את המצב שלי בהדרכה הרגילה המלווה את המתמחים בעבודתם, לקחתי הדרכות פרטיות".

כמו כמה מטפלים-מתמודדים שהכירה עם הזמן, ובהם גם פסיכיאטרית, ש' שמרה על הסוד במשך שנים. רוב המטפלים שהיא מכירה לא נחשפו מעולם. היא, לעומתם, החליטה אחרי סיום ההתמחות לספר במקום העבודה שלה על המחלה.

ואיך היו התגובות?

"נחשפתי אחרי שכבר הייתי מומחית, ומספיק מוערכת כדי שיתמכו בי. המנהלת שלי בעצם חשדה עוד לפני כן, אבל כל עוד המצב היה בשליטה היא לא עשתה כלום. גם כשהחלטתי להפסיק את הכדורים שוב, בהריון השלישי, היא תמכה בי. היום אני מטופלת במקום העבודה שלי, וזה נראה לי כל כך פשוט ונכון".

למיטב ידיעתה של ש', גם המרפאה לבריאות הנפש במקום עבודתה, וגם החוג שבו למדה, לא העבירו הלאה את המידע על מחלתה, מתוך חשש גדול שהמערכת לא תהיה מספיק פתוחה כדי לקבל אותה. החשש הזה נובע מסיפורם של מטפלים, שנחשפו כחולים - ונפגעו מכך. ש' מספרת על אחד ממכריה, שלדעתו נאלץ לעבור מקום עבודה מכיוון שסביבתו המקצועית לא היתה מוכנה לקבלו כפסיכולוג המתמודד בעצמו עם מחלת נפש. כמו מטפלים-מתמודדים אחרים, אותו אדם סירב להתראיין לכתבה זו. במקרה אחר, סטודנטית בתחום טיפולי שסיפרה על מחלתה, איבדה מחצית ממלגה שהיתה אמורה לקבל תמורת עבודה עם ילדים. ההמלצות והניסיון העשיר שלה, לא עזרו לשנות את ההחלטה.

ארגון "בזכות", העוסק בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, רשם כמה מאבקים מוצלחים לטובת מטפלים שהעסקתם נפגעה בשל מחלתם. באחד המקרים סייע הארגון לאחות בית חולים, שסיימה את לימודי הסיעוד בהצטיינות ואף עבדה בפועל כשנה, בעת שהצהירה על כך שבעבר עברה אשפוז פסיכיאטרי. הוועדה של משרד הבריאות העניקה לה רק היתר זמני לעסוק בסיעוד, והטילה עליה מגבלות שונות. האחות עירערה לוועדה על ההחלטה, וכל טענותיה התקבלו.

בכנס של עמותת "אנוש" שנערך בשנה שעברה דיבר דווקא איש משרד הבריאות - ראש מערך השיקום בשירותי בריאות הנפש במשרד, יחיאל שרשבסקי - על "התפיסות הסטיגמטיות של מערכת הבריאות... אם מישהו רוצה להיות רופא, מרפא בעיסוק, איש סיעוד ואפילו טכנאי שיניים, הוא חייב ליידע את הרשויות אם בעברו מחלת נפש. יכולים לומר שזו תקנה ארכאית, אך לצערי רק לאחרונה התבשרנו שהמצב זהה גם בחוק החדש הנוגע לריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה".

"אין ספק שמחלה שעלולה לסכן מטופל, צריכה להוות שיקול במתן רישיון לעסוק בתחומי הרפואה או הטיפול", אומרת היועצת המשפטית של ארגון בזכות, שרון פרימור. "אך אין כל הצדקה - לא מבחינה סטטיסטית ולא מבחינה חברתית - לסמן את מחלת הנפש כמחלה מסכנת בחוק ובהליכי הרישוי". לדבריה, מספיק לדרוש מהמטפל-לעתיד להצהיר אם הוא סובל ממחלה שעלולה לסכן את החולה, או שיש בעברו אלימות, אולם היא מוסיפה כי "התייחסות נפרדת למחלת הנפש, מעבירה מסר שלפיו מדובר בתחלואה ייחודית. זו התייחסות שנשענת על תפיסות סטיגמטיות. היא מתייגת, מעליבה ומשפילה ציבור רחב של אנשים שחיים בתוכנו וממלאים תפקידי מפתח בכל תחומי החיים המקצועיים. כיום ידוע שתחלואת הנפש היא כמו כל תחלואה אחרת. הידע המחקרי מראה שכשלעצמה, לא טמון בה סיכון גבוה יותר לאלימות מזה שקיים בקרב כלל האוכלוסייה".

ממשרד הבריאות נמסר כי כשירותם המקצועית של אנשי בריאות הנפש, הלוקים בעצמם בהפרעה נפשית, נבדקת ומטופלת ברגישות רבה, במטרה לצמצם את הנזק לאיש המקצוע, ולמטופליו. הוועדה העוקבת אחרי מצבם מתכנסת מדי מספר חודשים, "וקובעת אם הם יכולים להמשיך לעסוק במקצוע ואם כן באילו תנאים - המשך טיפול תרופתי, המשך מעקב פסיכיאטרי, ביקורת חוזרת של הוועדה הרפואית או עבודה בפיקוח. בחלק מהמקרים נקבע כי אין הם רשאים לעסוק במקצוע לתקופה או לצמיתות". המשרד הוסיף ש"יש להניח כי יש בעלי מקצועות רפואיים הסובלים ממחלת נפש ומשרד הבריאות אינו יודע על כך".

חיים כפולים

רבים מהגורמים העוסקים בתופעה עשויים להסכים עם משרד הבריאות, ומציינים כי הבעיה אינה בוועדה הרשמית, המתוארת כגוף הנוהג בהגינות ובפתיחות, אלא דווקא בשטח - בסטיגמה ובהתנגדות שמעוררים אותם מטפלים. גם אילאיל צין, מנהלת התחום החברתי בעמותת "אנוש", העוסקת בשיקום נפגעי הנפש בקהילה, אומרת שההיחשפות פגעה בה. היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, וחלתה לאחר סיום התואר הראשון. "ניתנו כל מיני הגדרות למצבי", היא אומרת, "מפוסט-טראומה ועד סכיזופרניה".

רק שבע שנים מאוחר יותר, החליטה לחזור לתחום שלמדה. היא החליפה כמה מקומות עבודה. "באחד המקרים", היא מספרת, "היתה לי מנהלת שחשבה שחולת נפש לא יכולה לטפל. שזה לא מתאים. היא לא פיטרה אותי, אבל היחס אלי היה כל כך גרוע, עד שעזבתי. במקרה אחר המנהלת סיפרה עלי לצוות בצורה עקומה, ואנשים אמרו לי דברים קשים, כולל אמירות כמו 'לא ברור אם אפשר לסמוך על חולת נפש'. אחרי כן החלטתי לא לספר על המחלה, עד שהגעתי ל'אנוש'". העמותה מקפידה שחלק ניכר מעובדיה יהיו אנשים שהתמודדו בעבר, או שעודם מתמודדים, עם מחלות נפש.

בקרב אנשי המקצוע, אומרת ד"ר הדס-לידור, יש אמירות ייצוגיות ויש דעות "מתחת לשולחן". בדלתיים סגורות, רבים מהם יגידו שהם לא מוכנים לעבוד לצד אנשים עם מחלת נפש. לפי מחקרים רבים, במקצועות טיפוליים מסוימים הסטיגמה נגד חולי נפש הרבה יותר גרועה מאשר בציבור: אותם מטפלים נפגשים עם החולים במצבים הכי קשים שלהם, ומתקבלת אצלם תמונה מעוותת לגבי טבע החיים עם מחלות נפש.

השאלה אם לחשוף את המחלה היא אישית מאוד, אומר הפסיכיאטר פרופ' יגאל גינת, יו"ר עמותת "רעות" לבריאות נפש קהילתית. "כמו בכלל האוכלוסייה, יש מטפלים ורופאים שהתאבדו בעקבות מחלת נפש, יש כאלה שאיבדו את הרישיון המקצועי, ויש גם כאלה שאיש לא יודע על כך". אל גינת מגיעים לטיפול פרטי כמה אנשי מקצוע, שלא חשפו את המחלה במקום עבודתם. "חלק גדול חוששים, ולצערי בצדק, שחשיפה כפגועי נפש תפגע בקריירה שלהם, הן בקידום שלהם, והן בנכונות של אנשים לבוא אליהם לטיפול. יש עדיין סטיגמה שקושרת חוסר שיקול דעת עם מחלת נפש, והם לא רוצים תווית כזאת".

להסתרה הזאת, כנראה, יש מחיר. החשש מהחשיפה, הלחץ שבחיים כפולים, הצורך לשקר - כל אלה אינם קלים. "לא קל לחיות עם הסוד הזה", אומרת ש'. "היה לי רצון לספר, אבל הפחד עצר אותי, והמצב הזה מעלה תחושות קשות. הרי מסתירים משהו רע, משהו שמתביישים בו - ואני לא עשיתי שום דבר רע. בסך הכל יש לי מחלה, כמו כל מחלה. הצורך להסתיר מכאיב ומכעיס. כשנמצאים במצב של דיכאון, שבו ממילא הדימוי העצמי נמוך, וצריך להסתיר מהסביבה משהו כל כך בסיסי, זה לא תורם. גם ככה אתה מרגיש פחות ראוי ופחות שווה. היו פעמים שדווקא המטופלים היו אנשי הסוד שלי. בכלל, להיות במצב הזה מול מטופלים זה לא תמיד אחראי. וזו נקודה בעייתית. במצב מאני יכולתי לקנות מתנות בלי גבולות למטופל, למשל, וזה לא מצב שצריך לעבוד בו. מטפל עם מחלה צריך כל הזמן לשמור על עצמו".

דרוש ניסיון קודם

בעוד ההסתרה מחבריהם לסביבה המקצועית מקשה על חייהם של המטפלים המתמודדים, רבים מהם סבורים שמצבם הייחודי דווקא מסייע להם בעבודתם עם המטופלים. "בסופו של דבר, מה שהופך אדם למטפל אלה ההתנסויות שלו בחיים, ובעיקר ההתנסויות בסבל. זה היתרון של המטפל הפצוע", אומרת ש'. "הניסיון שלי גם לימד אותי הרבה על החוויה של המטופל שיושב מולי. אני יודעת על בשרי כמה קשר טיפולי הוא משמעותי, כמה הוא יכול להיות טוטלי וכמה כישלון באמפתיה יכול להכאיב, אני יודעת כמה כואב כששמים עליך תוויות".

"לאנשים האלה יש ידע מאוד ייחודי שהם מביאים איתם", מסכימה הדס-לידור, ומביאה כדוגמה מקרה של חברים טובים, שבנם בן ה-21 חלה. "לילה אחד, הוא היה במצב מאוד קשה, והיה ברור שהוא צריך להתאשפז, אבל הוא לא הסכים. ניסיתי לשכנע אותו, עם כל הניסיון שלי, וזה לא עזר. הזעקתי לשם ידיד, איש מקצוע-מתמודד, ובתוך שעה הבחור הצעיר ארז תיק והלך להתאשפז. זו העוצמה של החוויה האישית".

"לאנשים במקצועות טיפוליים שחווים מחלת נפש יש ידע 'מניסיון', בעל חשיבות רבה לקביעת המדיניות, לפיתוח הפרקטיקה ולמחקר", מוסיף ד"ר מקס לכמן, מהחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה. "זווית הראייה שלהם מעשירה את התחום ונותנת איכויות מיוחדות לידע על המחלה ועל היכולת להחלים ממנה, ולא מעט התערבויות טיפוליות ומודלים לשירותים טיפולים עוצבו בעזרת מתמודדים".

אין בכל זאת בעייתיות בכך שאנשים לא נחשפים, וממשיכים לטפל בלי כל פיקוח?

"יש מנגנון שאמור להגן על הציבור, והוא הוועדה של משרד הבריאות. נכון שהיא מופעלת רק אם האדם מחליט לחשוף את עצמו, או אם המחלה מתגלה בלית ברירה. אבל באופן כללי, מדובר באנשים שמתפקדים רוב הזמן בצורה טובה. העובדה שהם בעלי ידע בתחום, עוזרת להם לשמור על עצמם גם אם הם לא נחשפים".

"כאשר למטפל יש מחלת נפש, עלולות להיות סכנות מסוימות לטיפול", אומרת יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים, ד"ר יוכי בן-נון. "דיכאון, למשל, יכול להקהות את החושים, לפגוע בריכוז, בסבלנות ובשיקול הדעת, וגם להקרין על המטופל. יש מצבים שיש שבהם סכנה של איבוד גבולות ושל תגובות לא נכונות". עם זאת, בן-נון סבורה שהמפתח לשמירה על האיזון מצוי בידיו של המטפל עצמו. "אם לא מדובר במצב קיצוני של חוסר כשירות, המטפל צריך להיות זה שמחליט אם להשעות את עצמו מעבודה עד שיתאושש, ומה לומר למטופלים. השאלה היא אם יש למטפל ספק שהטיפול שלו איננו מיטבי. חשוב שיקבל הדרכה וטיפול, אבל האחריות היא עליו, והוא צריך להתייעץ במטפלים ובעמיתים כיצד לנהוג. זו שאלה אתית".

מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, פרופ' צבי זמישלני, אומר כי הסכנות הטמונות במטפל הלוקה במחלה נפשית אינן שונות מכל בעל מקצוע אחר. "יש אנשים במשרות בכירות מאוד, שיש להם הפרעה דו-קוטבית. אז אולי יש שבוע שהם מדברים מהר ומצב רוחם מרומם. זה לא נורא", הוא אומר, "ואולי עדיף פסיכולוג עם מאניה דיפרסיה מאשר ראש ממשלה כזה. אני לא חושב שצריך לחשוף מחלה נפשית של מטפל, כמו שלא חייבים לדעת אם יש לו טחורים או בעיות מיניות".

"כל מחלה יכולה להיות מסוכנת, בכל מקצוע", ממשיכה הדס-לידור. "בכל מחלה, אם לא לוקחים תרופות, אפשר לסכן אנשים אחרים. אבל כשמדובר במחלות נפש, ישר נדמה שמדובר באדם לא יציב או חסר כוח שיפוט. זה שגוי. בדרך כלל, אנשים נמצאים באשפוז בגלל בעיה נפשית זמן קצר מאוד מהחיים, מתאוששים וחוזרים לשגרה, כמו בהתקף אסתמה. אין סיבה בעולם להתייחס לזה אחרת מאשר לכל מחלה אחרת".

פצע נוגע בפצע

גם ברק הר-לב, עובד סוציאלי בן 41 מעתלית, לא חשף את מחלתו, דיכאון דו-קוטבי, בלימודי התואר הראשון, לפני 15 שנים. "החשיפה היא חלק מתהליך של בניית זהות, שלוקח זמן להבשיל איתו", הוא אומר. בלימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה, בחוג לבריאות נפש קהילתית, הוא סיפר על מחלתו. החוג, שעוסק גם בשיקום אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית בקהילה, מיישם את המדיניות שלו הלכה למעשה, ומקבל בזרועות פתוחות סטודנטים-מתמודדים, העומדים בתנאי הכניסה לחוג.

"לצד היתרונות, למטפל שמגיע מהעולם של מחלות הנפש יש גם קשיים גדולים", אומר הר-לב. "יש לנו ניסיון יקר ערך, אבל המטען הזה עלול להיות גם מעמסה כבדה. אני כל הזמן פוגש את עצמי ואת מה שעברתי. כמו פרפר שנמשך לאש. לפעמים יש בעיה לשמור על הגבולות, לא להיכנס למעורבות רגשית גבוהה מדי, ואז פשוט נשחקים. מטפל-מתמודד צריך לקבל תמיכה והדרכות מיוחדות, אבל מה שקיים אינו מספיק". פרופ' גינת מסכים: "העובדה שמישהו חווה מחלה נפשית נותנת יותר הבנה, אבל גם מוציאה אותו מהעמדה האובייקטיבית של מטפל, וזה עלול ליצור מעורבות והזדהות יתר".

באחד המקרים שליווה, הגיב הר-לב בחריפות רבה לאחר שמטופלת שלו אושפזה, לא קיבלה כסף ולא יכלה לקנות סיגריות וטלכרט במשך שעות ארוכות. "המצב הזה, שבו היא מנותקת, בלי זכויות, תלויה באחרים כדי לקבל דברים בסיסיים, קומם אותי ממקום אישי", הוא מספר. "התנהגתי כמו רובין הוד. זה לא היה במקום". הוא אומר כי לעתים, יש לשקול את הפסקת הטיפול, בגלל משבר שחווה המטפל. "כשפצע נוגע בפצע, זה קשה", מוסיפה ש'. "כשאני רואה מטופל שמשתגע, זה יכול להכאיב לי. אבל עם השנים והטיפול, הפצע שלי פחות כואב, ואני יכולה לטפל בצורה יותר אמפתית ומבינה במטופלים שעוברים דברים דומים למה שאני עברתי".

למרות הקשיים, מדגיש הר-לב, היתרונות רבים. הוא טופל בעצמו על ידי פסיכיאטר שהתמודד עם קושי נפשי. "הוא לא הציג את עצמו כמטפל-מתמודד", מספר הר-לב, "אבל בשלב מסוים בטיפול, כשזה התאים, הוא נתן דוגמה מהחיים שלו. אני חושב שההתמודדות שלו הפכה אותו למטפל טוב יותר. הוא היה יותר מבין. פסיכיאטר שנותן למטופל כדור, לא תמיד מתייחס לתופעות לוואי כמו פגיעה בתפקוד המיני, למשל. אני בהחלט מאמין שהדברים צריכים להיות מדוברים".

רבים מהמטפלים שמתגברים על החשש מהסטיגמה וחושפים את מחלתם, מונעים על ידי תחושת שליחות, במטרה לשנות את מצבם. אילאיל צין מ"אנוש" עברה בין שני צדי המתרס: בתור חולה, נפגשה עם עובדות סוציאליות שלמדה איתן, וכעובדת סוציאלית נפגשה עם חולים שהכירה בזמן אשפוזיה שלה. "רוב הזמן הייתי איום לחברותי לספסל הלימודים - הן ראו אותי והבינו, אולי, שגם הן לא מחוסנות מלהשתגע", סיפרה צין בהרצאה בכנס "סטיגמה בבריאות הנפש", באוניברסיטת חיפה לפני כשנתיים. היא סיפרה על חוויות קשות שעברה כשאושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ובהן קשירות ויחס של התנשאות וזלזול מצד הצוות הרפואי. "הפכתי לעציץ שיש להשקותו ולשים בשמש. וזהו. הייתי אדם בתחזוקה מינימלית. לא אדם משמעותי. לא אדם שיש להקשיב לו", אמרה.

התחושות האלה גרמו לה לכעס, והכעס הוביל אותה לשנות את חייה, לחזור לעולם ה"נורמלי", ולנסות לשנות את התפיסה של אנשים סביבה. "הצלחתי להתקדם", אומרת צין, בת 35 ואם לשניים הגרה במושב בדרום, "ואני יודעת שנורא קל להגיד שאני מקרה מיוחד, אבל באמת הייתי במקומות הכי קשים והכי נמוכים. לפני עשר שנים כל השאיפות שלי בחיים הסתכמו ברצון לעבור כמה חודשים בלי אשפוז". צין מאמינה שיש אנשים רבים עם פוטנציאל להצליח, ואנשי מקצוע, כמוה, הם אלה שצריכים לתת להם את התקווה והאמונה ביכולת שלהם. "אני יודעת שכשאנשים רואים אותי זה נותן להם כוח. אם היא יכולה - גם אני יכול. וזה שונה מאוד מחוסר האמון שאנשי מקצוע שידרו לי".*

פרץ החלמה תנועת ההחלמה מנסה לשנות כמה מהנחות היסוד של הפסיכיאטריה

בשנות ה-80 וה-90, החלה להתפתח בארצות הברית גישה שונה להתמודדות עם מחלות נפש - כזאת שבמקום להיתלות במודלים רפואיים חיצוניים, מעדיפה להשתמש ביכולתו של החולה להכיר את עצמו ואת כוחותיו טוב יותר. הגישה הזאת, הקרויה "תנועת ההחלמה", החל לחלחל לישראל בשנים האחרונות וחלק מהטענות של המטפלים המתמודדים, הוא ברוח התנועה הזאת. תנועת ההחלמה טוענת כי הפסיביות וחוסר הרצון המאפיינים את חולי הנפש אינם סימפטום של המחלה, אלא תוצאה של דיכוי וייאוש שנובעים מיחס החברה.

מי שהוביל את השינוי היו כמה מטפלים בכירים שהתמודדו בעצמם עם מחלת נפש - כמו הפסיכיאטר דניאל פישר שאושפז בצעירותו בשל סכיזופרניה ועתה מייעץ לממשל אובמה בתחום הנפש, והפסיכולוגיות ד"ר פטרישיה דיגן ופרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון. הם טענו כי חולים יכולים להשתקם ולחיות חיים מלאים בקהילה.

דיגן, למשל, סיפרה בראיון כי לאחר שאובחנה בצעירותה, הודיע לה הפסיכיאטר ש"מסכיזופרניה לא מחלימים". בתגובה, גמלה בלבה ההחלטה לשנות את המערכת. "הרגשתי שקיבלתי משימת הצלה. החלטתי שאני אהפוך לד"ר דיגן ואשנה את המערכת". בהומור סיפרה שהיה לה ברור שלא כדאי לה לשתף את הפסיכיאטרים שלה בתחושת השליחות הזאת. "זה בוודאי היה נשמע להם כמו הזיות", היא מחייכת.

ואולם, תחושת השליחות החשאית שלה הפכה לעוגן שסביבו ארגה את השיקום שלה. גם פרופ' פישר מדגיש את חשיבות התקווה והאמונה ביכולת להחלים: "התקווה הכי גדולה יכולה להגיע מאנשים שהיו שם", אמר בעבר. "אם אי אפשר להחלים, אין לאן לחתור. אין עתיד".

תואר לו עשרה אחוזים מהסטודנטים הנעזרים בפרויקט המסייע למתמודדים, לומדים מקצועות טיפוליים

בפורום "מדברים מניסיון" באתר abiliko העוסק בתחום המוגבלויות, מנסה מנהלת הפורום, מרים גולדברג, להוביל "מסע הכרה" ביכולתם של אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית להיות גם מטפלים. "צריך להכיר בכך שיש אנשים שנמצאים בשני העולמות", היא אומרת.

גולדברג, עובדת סוציאלית בת 24, החלה השנה את לימודי התואר השני בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה. כנערה סבלה מהפרעות אכילה ודיכאון, ובתואר הראשון עברה בחשאי גם אשפוז פסיכיאטרי. בלימודים, היא לא אהבה את ההתייחסות לבריאות הנפש. "לא רואים את האדם שמאחורי המחלה. היו מדברים על ה'סכיזופרן', והייתי מתקנת ל'אדם עם סכיזופרניה'", אומרת גולדברג. לאחר שהחליטה להיחשף, גילתה עד כמה הדבר קשה. "ברגע שמקבלים את התווית, כל דבר מתחבר למחלה".

בשבע השנים האחרונות יכולים מתמודדים כמוה לקבל סיוע בפרויקט "השכלה אקדמית נתמכת" של משרד הבריאות, הביטוח הלאומי ועמותת "רעות", הפועל כיום באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון. הפרויקט מציע לסטודנטים סיוע לימודי, רגשי וחברתי באופן דיסקרטי. "בתחילת הדרך אמרו לנו בכמה אוניברסיטאות 'אין לנו צורך בתוכנית, אין כאן חולי נפש'", אומרת ד"ר נעמי הדס-לידור, המשמשת יחד עם ד"ר אורית דהן ממכללת בית ברל כיועצת לפרויקט. "זה בעיקר מלמד על ההסתרה של המחלות". כיום נעזרים בתוכנית כ-70 סטודנטים בכל הארץ, כעשרה אחוזים מהם במקצועות טיפוליים. לכל סטודנט מוצמד חונך שגם הוא סטודנט, ובנוסף מנסים לסייע לסטודנט בקשר עם מרצים ומתרגלים.

הרכזת הארצית של התוכנית היא פנינה וייס



ברק הר-לב


אילאיל צין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו