בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוקראינה: הארכיון כבר לא שותק

הסכם עם ארכיון הק-ג-ב האוקראיני ואלפי מסמכים שנחשפו שם, יסייעו ל"יד ושם" לשחזר את סיפורן של משפחות שנמחקו מההיסטוריה, בעזרת תוכנת מחשב מתקדמת

תגובות

בטקס צנוע וללא נוכחות תקשורתית נחתם בחודש שעבר הסכם פורץ דרך בין "יד ושם" לארכיון הק-ג-ב האוקראיני. ההסכם, שפרטיו נחשפים כאן לראשונה, צפוי לשדרג את המחקר ההיסטורי על גורלם של מאות אלפי יהודי ברית המועצות לשעבר, שנרצחו ונרדפו בשואה.

שירות הביטחון האוקראיני יספק ליד ושם חומר רב ערך ממלחמת העולם השנייה, שכולל רשימות נרצחים ומגורשים, פרוטוקולים שניהלו כוחות הביטחון האוקראיניים לאחר שחרור המחנות ומידע על משפטים שנעשו למעורבים ברצח. "זו פריצת דרך, דבר אדיר בעל חשיבות יוצאת דופן. קשה לתאר מה שנמצא שם", אמר ל"הארץ" יו"ר יד ושם, אבנר שלו, דקות לאחר חתימת ההסכם.

בחודשים הקרובים יבואו עובדים של יד ושם לארכיון בקייב ויצלמו את המסמכים. אחר כך הם יקוטלגו ויעובדו בירושלים, בניסיון לאתר בהם כמה שיותר שמות של יהודים שנרצחו בשואה. השמות יתוספו למאגר השמות, שחסרים בו עדיין כשני מיליון שמות נרצחים, רובם ממזרח אירופה. בהמשך, מקווים ביד ושם, יאפשרו המסמכים החדשים לספר את סיפוריהם האישיים של חלק מהנרצחים, שכל מה שנותר מהם הוא שם בלבד.

"ההסכם החדש הוא חלק מהמאמץ שלנו לקידום דרמטי של הידע על שואת יהודי ברית המועצות, שהוא מרכיב חשוב בהשלמת תמונת גורלו של העם היהודי בשואה", אמר שלו.

החוקרים ייעזרו בתוכנת מחשב משוכללת וייחודית, אשר מאפשרת לקטלג מידע מורכב עד לרמה של שמות פרטיים, ולהצליב אותו עם מידע אחר שהתקבל ממקורות נוספים, עד לקבלת תמונה מקיפה וכוללת. "אנחנו לא מחפשים רק את הסיפור ההיסטורי ואת תיאורי הקרבות, אלא בראש ובראשונה את המידע על היחידים, על הקורבנות ועל גורלם", אמר ד"ר חיים גרטנר, מנהל ארכיון יד ושם.

שחזור האילן

עלות המחקר הארכיוני נאמדת במאות אלפי דולרים לכל ארכיון שיבקרו בו. עיקר הכסף נדרש למימון צילומי המסמכים. בשנים האחרונות התרחבה הפעילות של יד ושם בארכיונים בברית המועצות לשעבר, בזכות תמיכה כספית נדיבה שקיבל מקרן ג'נסיס ומהקרן היהודית-אירופית. לצד הרכש הארכיוני, מאפשר הכסף גם לקדם את המחקר על שואת יהודי ברית המועצות ואת הוראת השואה בקרב יוצאי רוסיה בישראל.

פתיחת הארכיונים בברית המועצות לשעבר ושימוש בתוכנת המחשב המתקדמת מאפשרות ל"יד ושם" לבנות מחדש אילנות יוחסין אבודים, ולספר את סיפוריהן של משפחות שעד כה איש לא ידע על קיומן.

אחת הדוגמאות האחרונות לכך הוא סיפורה של משפחת ביגון, שנספתה כולה בשואה ואיש לא ידע עד כה מה עלה בגורלה. איתור המשפחה ושחזור חייה התאפשר בעקבות מציאת טופסי הצהרות מס ומרשם האוכלוסין, ששכבו עשרות שנים בארכיונים במזרח אירופה. גרטנר סיפר, כי המקרה של משפחת ביגון הוא דוגמה טובה לכוח העצום הטמון במסמכים ביורוקרטיים, "אשר במבט ראשון עשויים להיראות עבשים ומשעממים".

עמיתתו, מאשה יונין, סיפרה כי חשה צמרמורת לאחר שהושלם המחקר הארכיוני על המשפחה. "הצלחנו להקים משפחה שלמה מהמתים, לאחר שכבר נמחקה מהיסטוריה", אמרה. "כעת אפשר לומר עליה קדיש", הוסיפה.

ד"ר אריה ביגון, יליד 1890, היה רופא בעיר ברסט-ליטובסק (בריסק), שנמצאת היום בשטח בלארוס. עד המאה ה-17 היתה העיר המרכז הרוחני והתורני של יהודי ליטא. עם בניה נמנו גם ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, ואביו של אריאל שרון. ערב מלחמת העולם השנייה היו 40% מתושבי העיר יהודים.

ב-1942 נרצחו ביגון, רעייתו ושתי בנותיהם. איש מחבריהם או מקרובי משפחתם לא נותר בחיים כדי לחפש אותם או לתעד את זיכרם. ב-70 השנים שחלפו מאז לא היה למשפחה כל זכר, למעט "דף עד" יחיד ובלתי מפורט, שמילא ב-1967 תושב תל אביב, שכתב כי ביגון היה "בן עיר" שלו.

בארכיון העירוני של ברסט-ליטובסק מצאו אנשי יד ושם אוסף נדיר של כ-12 אלף טופסי בקשה להוצאת תעודות זהות, שהגישו תושבי העיר היהודים לשלטונות לאחר הכיבוש הנאצי. בין המסמכים נמצא גם הטופס שהגיש אריה ביגון, שצורפה אליו תמונתו. בסעיף המקצוע נכתב שהיה רופא.

בהמשך איתרו החוקרים את טופס הצהרת המס של ביגון, שמולא ב-20 באוקטובר 1941, לפני שיהודי העיר הועברו לגטו. הטופס הוא עדות ממקור ראשון לחייו של יהודי בורגני, שמצא את הדרך לשרוד בתקופה של אי ודאות. מהטופס למדו החוקרים שהתמחותו היתה רפואת עור ושהיתה לו מרפאה ברחוב פילסוצקבה. ביגון הצהיר שהוא מרוויח 810 רובל בחודש, אך פקיד השומה הוסיף בהערה שרווחיו גדולים יותר, ועומדים על 6,840 רובל בחודש, שכן הוא מקבל כ-30 חולים מדי יום גם בביתו, בלי להצהיר על כך.

חודשיים לאחר מכן, ב-21 בדצמבר 1941, הגיש ביגון את הצהרת המס השנתית שלו. כעת הכתובת שמסר היתה שונה: רחוב קסטיושקה 73. מכאן למדו החוקרים שביגון הועבר לגטו. מהטופס עולה כי גם שם הוא המשיך לעסוק ברפואה. "הוא עובד במרפאת יהודים בגטו ומקבל בערך 200 רובל בחודש", כתב פקיד השומה.

שמונה חודשים לאחר מכן מילא ביגון הצהרת מס נוספת. מהטופס שנכתב ב-31 לאוגוסט 1942 עולה כי הכנסותיו המשיכו לצנוח. כעת הוא השתכר כמאה רובל בחודש בלבד מעבודתו ב"מרפאה של היודנראט". בניגוד לטופס הקודם, כאן נכתב בפירוש שביגון עובד "אך ורק בשטח הגטו". המסמך הזה הוא ככל הנראה הנייר האחרון עליו חתם ביגון בכתב ידו בטרם נרצח. חודש וחצי לאחר מכן, באמצע אוקטובר 1942, חוסל הגטו.

בארכיון אחר, במוסקווה, אותרה רשימה של שמות הנרצחים מקרב יהודי העיר. את הרשימה הכינה אחת הוועדות הסובייטיות לחקר פשעי הנאצים, שהוקמו בפקודת סטאלין ושהתלוו לצבא הרוסי שנכנס מחדש לאזורים ששוחררו מידי הנאצים. הרשימה גילתה שאריה ביגון היה כבן 52 כשנרצח. אולם הפרט החשוב יותר הוא שהיתה לביגון משפחה, שנרצחה יחד עמו. כך התוודעו החוקרים לאשתו, סופיה, בת 48, ולשתי בנותיהם - ססיליה, בת 22, ושולמית, בת 16.

העובדה שלאחת הבנות קראו שולמית (סולמיפיה, ברוסית) ושביגון חתם על המסמכים הרשמיים בשמו העברי "אריה" ולא בחר להשתמש בתחליף המקובל, "לייב", לימדה את החוקרים שהמשפחה היתה ציונית.

"כך, מטפסים ביורוקרטיים משעממים לכאורה, בראנו משפחה שלמה, שאלמלא התיעוד הארכיוני לא היינו יודעים בכלל על קיומה", סיכמה יונין. "זה מאוד מרגש. אני מרגישה שעשינו תיקון היסטורי ועכשיו, אחרי שמצאנו את כל החומר, מבחינתנו ביגון שב לחיים", הוסיפה.

מחוץ לגטו

בקיץ האחרון הושלם ביד ושם מיפוי של משפחה נוספת. בארכיון בריגה, בירת לטביה, אותרו ספרים ובהם רישומים מינהליים של ועדי הבתים בעיר. באחד מהם, מ-1941, הופיע שמה של מינקה צ'קרס (לשעבר אדלמן), ילידת 1910, שחיה ברחוב מריאס 132 בריגה יחד עם בתה היחידה אאוסטה, ילידת 1940.

עיון ברישומים מאוחרים יותר שנמצאו בארכיון העלה כי לקראת סוף 1941 העתיקה מינקה את מגוריה לרחוב קטולו, שהיה בתחומי הגטו. אבל בסוף השנה היא חזרה והופיעה בכתובת המגורים הראשונה שלה - מחוץ לגטו. החוקרים, שהבינו היטב מדוע נכנסה לגטו, לא הצליחו להבין איך יצאה ממנו בחיים ושבה לביתה בתוך חודשים ספורים.

את התשובה סיפקו שלושה מסמכים אחרים. הראשון הוא הוראה שפירסמו הנאצים ב-7 באוקטובר 1941, שקבעה שיהודייה שנשואה ללטבי תוכל להמשיך לחיות עמו אם יסכים לכך ובתנאי שתעבור עיקור.

המסמך השני היה מזעזע במיוחד: רשימה של 47 נשים יהודיות וצועניות, שעברו ניתוחי עיקור ב-1942 וב-1943. שמה של מינקה הופיע בה. בגיליון המחלה שמילא הרופא, נכתב בלטינית כי היא עברה את הניתוח ב-28 באפריל 1942. המסמך השלישי שנמצא היה תעודת ההמרה שלה לנצרות מ-29 בנובמבר 1940.

עדותה של קרובת משפחה שעודה בחיים סייעה לחוקרי יד ושם להשלים את הפאזל ולהרכיב את סיפור חייה. מינקה, התברר, היתה יהודייה לטבית שנישאה לנוצרי בשם ויליאם צ'קרס. כדי להציל את חייה ואת בתה המירה את דתה לאחר הכיבוש הנאצי. יומיים לאחר שפונתה לגטו, פנה בעלה לכומר וביקש אישור לכך שהוטבלה. הוא שיחד את השוטרים בתכשיטי זהב כדי שישחררו את מינקה, וכנראה התחייב לפניהם שתעבור עיקור, כנדרש.

מינקה ובתה שרדו את המלחמה. ב-1986 היא מתה ושש שנים לאחר מכן מתה גם בתה. נכדתה חיה היום בריגה. רק בזכות המסמכים שנחשפו כעת נודע לה שסבתה היתה יהודייה. היא הסכימה שהסיפור המשפחתי יפורסם בעיתון, למען זכר סבתה, אך סירבה להיחשף בעצמה. *

מדכאו לירושלים: ביקור טעון

ראש העיר דכאו, פיטר בורגל, היה השבוע שקט ומאופק בביקורו בירושלים. הוא ברר היטב את מלותיו וניכר שאינו נהנה מנוכחות התקשורת סביבו. לפני שנה וחצי הוא נכווה קשות מפרסום תוכניתו לכונן ברית ערים תאומות בין דכאו לראש העין. הפעם העדיף להיות זהיר יותר. "צריך עוד זמן וסבלנות עד שהזמן יהיה בשל לכך", אמר ל"הארץ". "השם דכאו מעורר רגשות עזים בישראל ואני מבין שאנחנו חייבים לכבד את זה", הוסיף.

כתחליף להצהרה הרשמית על ברית-ערים הוא ממשיך לקדם יוזמות מקומיות לשיתוף פעולה בין דכאו לישראל. גם שתי בנותיו הצעירות, סיפר, ביקרו כאן במסגרת חילופי תלמידים ואירחו בביתם נערים מישראל. "עד כה באו לישראל משלחות פוליטיות, שביקרו בעיקר באתרי זיכרון. חשוב לי להגביר את הביקורים של צעירים ואמנים - כחלק מהעתיד של יחסי ישראל-גרמניה", אמר.

לישראל הוזמן הפעם על ידי ארגון המתנדבים הגרמני הוותיק "אות הכפרה והשלום", שחוגג בימים אלה יובל לפעילותו בארץ. אל ראש העיר התלוותה להקה של בני עשרים פלוס מדכאו, שסיירה אתו ביד ושם והופיעה בירושלים. "את התרבות מבינים כולם. היא דרך לא-פוליטית לגשר על פערים", אמר ראש העיר.

בסימפוזיון שנערך בהשתתפות חברי הארגון והאורחים מדכאו נזרקו לחלל האוויר המלים "אחריות", "אשמה", "סטיגמה" ו"סמל". חברי המשלחת הצעירים סיפרו על קשיי החיים בעיר ששמה הפך שם נרדף לשואה, שני בחשיבותו לאושוויץ. "כשאנחנו הולכים לדיסקוטק במינכן, לדוגמה, קורה ששואלים אותנו מאיפה באנו. כשאנחנו אומרים 'דכאו', אנשים מקשרים את העיר מיד לאתר הזיכרון שלה ולא לעיר העתיקה", אמר סשה זילמן, בן 22 מדכאו. "האחריות פירושה לקבל את התגובות השליליות", הוסיף.

בארגון "אות הכפרה והשלום" סיפרו על דיונים סוערים שהתקיימו לפני ההחלטה להזמין את המשלחת מדכאו. אחת ההצעות שהועלו היתה להסיר את שמה של העיר מההזמנה להופעה של הלהקה המקומית. ראש העיר דיבר על "12 השנים האפלות בהיסטוריה של העיר" ועל הצורך לזכור ולהזכיר אותן, אך הזכיר גם תקופות אחרות, כשדכאו היתה מרכז תרבותי ואמנותי שוקק, ואת הפסטיבלים והאירועים התרבותיים שנערכים בה מדי קיץ, ומהווים מוקד משיכה בינלאומי. *



אוקראינים עם חיילים גרמנים, ליד העיר פולטבה, 1941


חייל גרמני מתקבל בשמחה על ידי נשים סובייטיות באוקראינה, 1941



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו