בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | תיק פלילי

ארנק, טלפון, כרטיסים, מפתחות, זיכרונות, סנטימנטים. ברגע אחד, הכל הלך

תגובות

"אני מקווה שתצמחי שוב, כעוף החול, מתוך האסון הזה", כתבה לי אורנה. לשבריר שנייה חשבתי שהיא מחזירה לי על כך ששלחתי לה אייקון של סמיילי בוכה כשכתבה לי "אמא של חברה שלי החזירה היום נשמתה לבוראה". אבל אז נזכרתי שמדובר באורנה, טובת לב מאין כמותה, ועל כן במקום לצעוק עליה כמו על עשרות המנחמים האחרים, הסכמתי איתה. "בטח שאני אצמח. תמיד אני צומחת מתוך הריסות. אם שאלת את עצמך פעם למה אני כל כך גבוהה ואת לא, זה פשוט משום שהיו לי הרבה יותר אסונות לצמוח מתוכם. עוד שלושה-ארבעה כאלה ואוכל לשחק במכבי תל אביב בתור שחקן רכש שחור זר".

"את לא יודעת שלא מניחים תיק על השולחן?" שאלה אותי בחוכמה שלאחר מעשה עורכת אחת, שניות בטרם התעופפה לברצלונה. "מאוד עזרת לי", אמרתי לה, היא וכל אותם חכמולוגים שהסבירו לי בדיעבד ש"אף פעם לא שמים את כל הדברים בתיק אחד" או ש"מאוד חבל שאת תמיד נותנת אמון באנשים ואני מאוד מבקשת ממך להפסיק עם זה" או "איך זה שתמיד רק לך קורים אסונות כאלה?" השאלה האחרונה חביבה עלי במיוחד משום שהיא מעידה על כך שלא רק שרע לי ומר לי ומזלי ביש, אלא שגם לי עצמי יש אחריות למצב הזה. כלומר, גם סובלת וגם מגיע לי.

מי קיבל הפרעת קשב ולא ביקש? התשובה בגוף השאלה. נכון, אני אשמה לגמרי בצלקותי. בזאת שיש לי בגבה השמאלית משום שנתקלתי בעמוד תאורה בבריכת "הפועל", בזאת שיש לי ביד שמאל משום שנכנסתי לחדרו של אחי דרך הזכוכית. אני גם אשמה בכל הצלקות הנפשיות שנגרמו לי כתוצאה מכך שמחצית מזמני מוקדשת לחיפוש חפצים והמחצית השנייה לאיבודם.

אבל אני לא אשמה באופיים הרע של אנשים. הרי לא רק משום שנולדתי אני, גנב ממני בשעתו המנקה ההוא, שריחמתי עליו עד כדי כך שלזעמם של ילדי הזמנתי אותו לליל הסדר, את כל תכשיטי הזהב שלי (מעטים אבל יקרים מאוד) וגם את האיי-בוק שעל אובדנו לא אתגבר לעולם.

והרי אי אפשר באמת להאשימני בכך שביום היחיד בשנה האחרונה שבו אפשר היה למצוא בתיקי יותר מ-50 שקל, רבע שעה אחרי שקיבלתי מאות רבות של שקלים במזומן, החלטתי ללכת ולהרחיב את אופקי בחנות הספרים החביבה עלי ברחוב דיזנגוף. דווקא אז, לראשונה בתולדות רביצותי הממושכות שם (את יעלי המוכרת שקוראת כל ספר אני מחשיבה כקרובת משפחה) ולראשונה מאז קמה החנות בכלל, החליט מישהו לקחת דווקא ממני את אותו התיק (תיק עור משובח, נקנה ב-50 אחוז הנחה באלף שקל בלבד) ובתוכו ארנק עור יפה תואר (מתנה ליום ההולדת), מכשיר פלאפון דור מינוס חמש (סופק על ידי העיתון), שני זוגות משקפי שמש של אורבן אאוטפיטרס, תעודת זהות ותעודת עיתונאי, כרטיס קופת חולים, צ'ק תשלום עבור הרצאות שנתתי, טבעת של הגר סתת שהורדתי מהאצבע שניות קודם לכן, שלושה כרטיסי אשראי, שני פנקסי צ'קים, צרור מפתחות לדירתי שלי ולכמה מדירותיהם של יקירי, מאות רבות של שקלים ותיק איפור מעור (קיבלתי ממיריי) גדוש תכשירי איפור רובם תוצרת "מאק", וכל המבינה תבין.

"בחנות ספרים, לא תגיד בתחנה המרכזית החדשה או בשוק הכרמל ביום שישי", ייללתי לרונזה, שדווקא הסכים איתי שמדובר באסון.

"בסך הכל התיישבתי והתחלתי לקרוא את עיתון התחקירים האהוב עלי 'ווג', כשלפתע הבחנתי על המדף מולי בספר צילום שרציתי לקנות לדוד הבן שלי ליומולדתו. קמתי והלכתי אל המדף, מרחק של אולי ארבעה מטרים, וכשחזרתי ממנו התיק לא היה", הסברתי לעמליה.

יעלי המוכרת לא ידעה את נפשה מרוב צער. עמדתי בחנות בלי כלום, בלי טלפון, בלי מפתחות, בלי גרוש, בלי משקפי שמש. הדבר היחיד שיכולתי לקחת איתי היתה שקית ובה ה"ווג" שהספקתי לשלם עליו לפני הגניבה. כמובן שעד עכשיו לא פתחתי אותו מרוב כעס על מה שהוא מזכיר לי.

די מהר קיבלתי מהעיתון סלולרי חלופי אלא שלא היו בו 654 מספרי הטלפון שבדרך נס נזכרתי לגבות רק שש שעות לפני הגניבה (גם לי יש קצת חוש אחריות). לאחר יומיים קיבלתי טלפון חלופי אחר ובו 856 מספרי טלפון, כלומר 202 מספרים שאינם שייכים לי. במעבדות השירות המתקדמות של פלאפון הטעינו במכשיר החדש שלי כרטיס סים חדש ובו זיכרונות ממכשירו של לקוח אחר ועליהם הוסיפו את המספרים המגובים שלי. בהיסח הדעת לחצתי על מספר 1 בחיוג המקוצר שלי, שהוא בדרך כלל מספר הטלפון של בני הבכור, אבל על הצג הופיע השם "אבא". סגרתי מהר. אבא שלי כידוע מת לפני 13 שנים וכמעט חודש. בדקתי את מספר 2 בחיוג המקוצר והוא היה "אמא". גם היא מתה בדיוק באותו יום שבו מת אבי, וגם לה מעולם לא היה פלאפון.

המשכתי לבדוק את המספרים והגעתי די בקלות למסקנה שמדובר במספר טלפון של איש צעיר שיש לו ארבע חברות בשם מאיה, אבל השם "אמא" לא הרפה ממני. בסוף לא התאפקתי והתקשרתי.

האשה בעלת הקול הנעים מאוד שענתה לי אמרה שהיא באמת אמא, אבל תלוי של מי. הקול שלה היה דק וצלול כשל מי שלא עישנה אף פעם, ולא קול הבאס הנשנק מאמפיזמה שאליו אני מתגעגעת כל כך. סיפרתי לה במה מדובר. "זה מאוד מעניין לנסות לשחזר חיים של מישהו אחר באמצעות פנקס הטלפונים שלו, לנסות לנחש אם מדובר באשה או בגבר ובאיזה גיל", אמרה, ומיד השתכנעתי שיכלה בקלות להיות גם האמא שלי.

היא שאלה אותי איך קוראים לי ואם זאת אני שהיא קוראת בכל יום שישי. אישרתי את זהותי. "או, אז תדעי לך שאני מאוד אוהבת אותך", היא אמרה. כמה טוב לי. 13 שנים וחודש אני מחכה שוב לשמוע שיש בעולם אמא שאוהבת אותי.



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו