בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך לעזור למהפכני לוב?

המהפכנים של לוב לא מבקשים הרבה. את דרישותיהם תוכל הקהילה הבינלאומית למלא בקלות יחסית: למנוע ממטוסי קדאפי לטבוח בהם, לשלוח את הסיוע ההומניטרי למקומות שנזקקים לו ומעל הכל - להכיר בהם ולא באיש שיטביע את לוב יחד אתו. ברנאר אנרי לוי מדווח ממזרח המדינה המשוחרר

תגובות

מה יכולים אנו לעשות למען המהפכה הלובית הצעירה?

זו השאלה שהעולם שואל עצמו ביחס לאותה מהפכה, חלק מהמהפכות הערביות, הנתונה לדיכוי פראי ביותר - ולמרבה הצער, זה לא נגמר עדיין.

וכך, שאלתי את השאלה בטוברוק, העיר הראשונה בלוב החופשית שאליה מגיעים בכביש היוצא ממצרים. הפניתי אותה לפריד רפא, בן 37, קצין לשעבר בצבא שחבר לעם ביום הראשון להתקוממות, ו"מחזיק", יחד עם אחרים, באוהל בכיכר שנקראה בעבר ג'מהיריה, וששמה הוסב עתה למהדי אליאס, על שם אחד מקורבנות המשטר. הפניתי אותה לעלי פאדיל, מורה לשעבר לפיסיקה וכימיה, שהציג בבית ספרו המיותם ציורים של ילדים שמהם ניבט קדאפי עם שפם גרוטסקי: מועמר קדאפי בדמות הוד רוממותו מלך העכברושים; קדאפי בדמות אשה מאופרת נפוחה מבוטוקס; קדאפי עירום שידיו מכסות את ערוותו, הנמלט מהמון חצוף וצוהל; ראשו של קדאפי טובע בתוך ים של דם; וכיוצא בזה, כיד הדמיון הטובה והמבודחת ומנפלאות היצירתיות העממית. המהפכה מטפחת כישרון.

ליד העיירה דרנה, הפניתי את השאלה לאיכרים עלי רמדאן ונג'יב אקטט, ששיחזרו בפני ידידי ז'יל הרצוג ובפני את הקרב שניהלו עם כ-300 מחבריהם ב-27 בפברואר, לכיבוש נמל התעופה של אלבראג. "המנהיג" הנחית שם שמונה מטוסי תובלה עמוסים חיילים, טנקים וטנדרים, כדי להשתלט בכוח על העיר הסמוכה באידה.

כשביקרנו במקום, אפשר היה עדיין לראות מאות תרמילים ריקים, עדות למתקפת הנגד המוצלחת שניהלו הכפריים; שמיכות צמר בתוך הסבך, שהשאירו אחריהם שכירי חרב מקניה, ניגריה, אלג'יריה וצ'אד, שמפקדיהם לא אמרו להם דבר על משימתם לפני שמטוסי התובלה הגדולים המריאו לכיוון לוב; ועל מסלול הנחיתה, ערימות של אבנים גדולות, כבאית הפוכה, מכ"ם של מגדל הפיקוח, כורסאות - כל מה שעלה בידי המורדים למצוא אחרי הניצחון, כדי לחבל בתפקוד השדה ולמנוע הישנות מבצע כזה.

בבנגאזי, בירת לוב החופשית, הפניתי את השאלה לחברי מועצת המעבר הלאומית, שכיבדו אותי בהזמנה להשתתף באחת מישיבותיהם ולשאת בה דברים; הפניתי אותה בעיקר לעבד אל-חפז גוגה, עורך דין ולשעבר ראש לשכת עורכי הדין הלובית, המגלם היום את הגידול ביוקרתם ובכוחם של שופטים בממשל הזמני הזה. אני מדגיש את המלה "זמני", כי אותם אנשי ממשל לעת מצוא, עשרות הגברים והנשים שהתארגנו בין 17 ל-25 בפברואר כדי להפעיל את השירותים הציבוריים שקרסו בעקבות בריחת פקידי המשטר הישן, חוזרים ואומרים שבסוף הדרך לא יכול להיות, בעיניהם, פתרון אחר זולת שלטון מרכזי בלוב סולידרית על שלושת מחוזותיה הענקיים, קירנייקה, טריפוליטניה והדרום.

הפניתי אותה לרבים אחרים, בכל מקום שחלפתי בו, כיד המקרה. כולם חזרו על אותן בקשות פשוטות וברורות, שדמוקרטיות גדולות לא יתקשו למלא ואשר, חשוב לציין, אין להן דבר וחצי דבר עם מעורבות צבאית קרקעית, שאותה הם אינם רוצים (לקח מצער מהמלחמה האמריקאית בעיראק) ושלה הם גם אינם זקוקים (טריפולי כה רחוקה...); התארגנות למתקפה יבשתית פירושה, בעבור קדאפי, מבצע לוגיסטי שאינו יכול עוד להרשות לעצמו, לנוכח ההתפוררות שבה מצויים, לפי המידע שבידינו, משטרו וצבאו; ובכלל, האיום מגיע ממילא מהאוויר, כפי שהעידו הטנדרים המצוידים בסוללות תותחים מושבתות, שלועיהן מכוונים בעצבנות לעבר השמים, בכל צומתי הערים שבהן חלפנו.

הבסטיליה

כולם דורשים ששמי לוב יוכרזו "אזור אסור לטיסה", שאכיפתו תמנע ממטוסי המיראז' והמיג של טריפולי להפציץ, כפי שניסו בימי שהותנו בלוב, את מסופי הנפט בבראידה שליד בנגאזי, בתקווה לחולל אותו האבדון שעליו חולם מחבר "הספר הירוק". אכיפה גם תמנע מהם לבצע פשע חסר תקדים בתולדות המאבק במהפכות בנות זמננו, כפי שעשו לפני כשבועיים, כשירו לעבר המוני אזרחים לא-אלימים שהפגינו ברחובות טריפולי ובערים אחרות.

כברירת מחדל, הם דורשים תקיפות ממוקדות על נמל התעופה הצבאי העיקרי שממנו עוד ניתן להמריא, בסירט, כ-550 קילומטרים ממזרח לבירה טריפולי; וגם לתקוף שדה תעופה צבאי בסבחה שבדרום המדינה, סמוך לגבול צ'אד, שאליו זורמים שכירי החרב. קדאפי, שמעולם לא בטח בצבאו, מגייס אותם תמורת משכורות עתק. כיום, אין לו ברירה מלבד תשלום לאותם כלבי מלחמה; ולבסוף, הם דורשים לתקוף את באב אל-עזיזיה הידוע לשמצה, שאינו רק הבונקר ומרכז העצבים של מפקדת "המנהיג" בטריפולי, אלא קרוב לוודאי גם מרכז עינויים, כמו זה שתושבי בנגאזי כבשו והציתו עם כיבוש הבסטיליה שלהם!

הם דורשים, שוב כברירת מחדל, את הריסתן, או לכל הפחות את שיבושן מרחוק, של מערכות התקשורת, המאפשרות למנגנון הצבאי הלובי, מעורער ככל שיהיה, לתפקד. "מה?" תמה בפני עבד אל-ג'ליל מוחמד מאיופ, מנהל Arab Gulf Oil Company, כשראה באחד הערבים, במלון שבו סעדנו, את נציגי התקשורת הבינלאומית מנסים לשווא להפעיל את מחשביהם האישיים, "למוחמד קדאפי, בנו הבכור של הרודן, יש אמצעים, כולל 'הרשות הכללית לתקשורת' הנאלחת שבראשה הוא עומד, לשתק את המחשבים שלכם ולמנוע ממני לצלצל לבני משפחתי בטריפולי, אבל לצי האמריקאי שבמפרץ סירט אין אמצעים לשיבוש המכשירים של 'האב' ולקרקוע מטוסיו? זו בדיחה ממש!"

כולם גם דורשים התערבות מתואמת אצל הממשלות האפריקאיות (אבל גם הסרבית והאוקראינית), שמעלימות עין מתזוזת הכוחות המבישה בשטחן, שבעטיה אפשר להנחית על אדמת לוב גדודים של שכירי חרב. אלה מהווים, אני חוזר ומדגיש, את עמוד התווך של הצבא הרשמי, וששרידיהם בגבול מצרים, ניסו, כפי שראיתי במו עיני, להיטמע בהמוני הפליטים הבנגלדשים שנמלטו מהתוהו ובוהו. דרישה זו מופנית לבריטניה, שעל מידת השפעתה בקניה מרננים פה. אבל היא מופנית ביתר שאת לצרפת, שמשקלה במדינות אפריקה האחרות, המספקות את זורעי המוות המקצועיים הללו, ידוע לכל; אבל שגם נותרה, בעיני הלובים שפגשתי, מולדת זכויות האדם.

מצפון שקט?

"אני לא ממש מבין", אמר לי בקול רועד מהתרגשות, עבדול לאטיף, המשמש מורה לצרפתית במדינה שבה עצם הוראת שפות זרות, בראשן צרפתית, היתה אסורה זמן רב, "איך יועץ של הנשיא שלכם" (אנרי גואינו), בלוויית שגריר של צרפת, מסוגל היה עדיין "לבלות את חג המולד האחרון" בטריפולי. אבל לעולם לא מאוחר מדי לתקן את המעוות, הוא אומר, "השתמשו בקשריכם במדינות דוברות הצרפתית כדי להסביר לחבריכם בלומה (בירת טוגו) ובנג'מנה (בירת צ'אד) שהם שותפות למעין סחר עבדים חדש - ותזכו למחילה".

ביום חמישי שעבר היינו עדים לבואה של שיירה הומניטרית צרפתית, שהגיעה לבנגאזי ממצרים. "יפה", אמר לי נציג ממשלת המעבר, "אנחנו אסירי תודה לכם על מחווה ידידותית זו". אבל באותה נשימה הוסיף, עם חיוך מלווה בלעג שלא היה בו כדי להסוות את העצב העמוק: "יפה, אבל אתם יכולים להיווכח בעצמכם שכאן, עד קו החזית, בבראיגה או ראס לנוף, לא חסר לנו כלום: החנויות מצוידות היטב. ואילו דווקא במערב המדינה, בערים משוחררות הנתונות במצור, דוגמת מיסוראטה וא-זאוויה, חסר הכל. האם לא ראוי להפנות אליהן את הסיוע המגיע באוניות?" זו דרישתם החמישית. דרישה שאותה אולי הכי קשה לספק. היא תיאלץ אותנו להיפרד, מן הסתם, מתחושת המצפון השקט שמעניקות המחוות ההומניטריות העיוורות והמקריות.

מכל מקום, פעולה הומניטרית לא תוכל לעולם לחוק מרחץ הדמים (גם הלילה, בבנגאזי עצמה, בעקבות התפוצצות מאגר נשק, תקרית זניחה שעלתה בחיי 30 בני אדם). אבל לא יכולתי שלא להזכיר זאת.

מחווה

המהפכנים הלובים מצפים לבסוף גם לפעולה רבת עוצמה, שדווקא אינה כרוכה במאמץ רב ושמהותה הכרה בינלאומית בכך שהנציג הלגיטימי של מדינתם אינו עוד מועמר קדאפי, אלא מועצת המעבר הלאומית. "תראו את הארמון הזה", אמר לי אבייר דרקים, סטודנט שהיה חברו של אלמהדי זיהו, ה"שהיד" הצעיר שבליל 17 בפברואר התנגש עם מכונית עמוסת חומר נפץ בשער הקסרקטין של בנגאזי, ואיפשר בכך לתושבים להשתלט עליו. "הסתכלו על החרפה", אמר כשהוא מלווה אותנו לשרידיו המפויחים של משכן הרודן, שעל אחד מקירותיו שירבט בעל רוח מרדנית וסוררת, לזכר בוב מארלי "stand up, get up, he will give up": "האיש הזה סיפר לכם, כשביקר בצרפת או באיטליה, שהוא יכול לחיות רק בתוך האוהל הבדווי שלו, שאינו יכול לשתות אלא חלב נאקות; אבל כאן בלוב, הוא חי בבתים דומים לאלה שבהם חיו חבריו (מתוניסיה ומצרים), בן-עלי ומובארק; נראה לך שאיש זה ראוי לגלם את גאוותה של המדינה?"

כן, יש מחווה אחת, הוא מפציר, שאותה ראוי שתעשו בלא דיחוי, ושתשנה הכל בשביל הלובים: להכריז, פשוט להכריז, שכל הכרה רשמית באיש הלא שפוי הזה כנציגה של המדינה, הועברה, אחרי 2,000 הרוגים, לידי הממשלה הזמנית.

המהפכה הלובית שייכת ללובים, חזרו ואמרו כל בני שיחי. אבל בה בעת, הכל כאן יודעים שקדאפי קשוח הרבה יותר, מסוכן הרבה יותר, התאבדותי הרבה יותר, ממובארק ומבן-עלי. הכל יודעים שעמוד השדרה של המשטר כאן אינו צבא, שיהיה מסוגל, כמו במצרים ובתוניסיה, לדחוף אותו לעבר דלת היציאה.

ולכן כולם מצרפים את קולם למשאלות פשוטות אבל חיוניות אלה: בלעדיהן, בלי הפגנות השרירים האלה, שלהן יריעו בלי ספק המוני האדם המשוטטים בטיילת של בנגאזי, המהפכה הלובית תתקיים תחת איומיו של מטורף שאין לו כבר מה להפסיד ושבמוקדם או במאוחר, יעשה הכל כדי להטביע את לוב במצולות, יחד אתו. *

תרגום מצרפתית: סביונה מאנה,



הכותב בחורבות הארמון של קדאפי בבנגאזי


בשדה התעופה ליד באידה, שבו חסמו מורדים את המסלול עם כבאית הפוכה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו