בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | עוזרת הבית היהודייה שלי

השבוע נכנסה אלינו בפעם הראשונה עוזרת בית, ועוד יהודייה

תגובות

לא היתה לנו ברירה, היינו חייבים עוזרת בית. שוב שקעתי בים של עבודה, ואשתי, העובדת הסוציאלית, הכריזה על שביתה. בהתחלה עוד הצלחתי להתגבר על ערימות הכביסה, לשלוט בכלים, להסיע את הילדים לבית הספר ולחוגים, להזמין פיצות או לעצור בדרך חזרה הביתה ולקנות משהו בפיתה כדי שהילדים לא ייחשבו ילדי מצוקה. מדי פעם עשיתי לילדים מקלחת, מדי פעם שאבתי אבק. אבל בשבועות האחרונים, גם המעט שעשיתי במשק הבית הפך למעמסה כבירה. "אתם חייבים עוזרת בית", אמר כמעט כל חבר שחירף את נפשו והסתכן להתארח בביתנו.

זה לא היה פשוט למצוא עוזרת בית חוקית ופנויה. חבר יהודי אמיד שבוכה שאין לו כסף המליץ לנו על העוזרת שלו. "תקוה היא פשוט מדהימה", הוא אמר, "ושיכנעתי אותה לעשות מאמץ ולהציל חבר טוב השרוי במצוקה".

"תודה רבה", עניתי לו. "אתה לא יודע כמה היה קשה למצוא מישהי עם המלצה".

"כן", אמר החבר, "אני יודע, וגם לי לא קל להתחלק בה, אבל אתה צריך לאסוף אותה מהבית ולהחזיר אותה עם תום העבודה".

"אין בעיה", עניתי, מוכן כמעט לכל תנאי.

"היא גם קצת יקרה", הוסיף החבר.

"כסף זה כבר לא בעיה", היתה התשובה.

"היא לא יודעת שאתם ערבים", הוא אמר.

"מה?"

"תקשיב סייד", אמר לי החבר והניח את ידו על כתפי הימנית, "אני אומר לך, אני מכיר את תקוה כבר יותר מעשר שנים. שכח מזה, אין סיכוי שהיא היתה מסכימה לעבוד בבית של ערבים".

"אני לא מבין", גימגמתי מעט, "אז איך בדיוק..."

"היא לא צריכה לדעת", ענה החבר בנחישות, "תקשיב מה אני אומר לך, לעבוד בבית של ערבי זה בשבילה כמעט כמו כפירה באלוהים".

"היא גם מאמינה באלוהים?"

"בוא נגיד כך", הוא נאנח, "את כל המשכורת שלה היא מוציאה על טיסות לאומן".

"אני לא מוכנה לשמוע על זה בכלל", היתה תגובתה הראשונה של אשתי, "השתגעת?"

"את יודעת מה?" צעקתי בחוסר סבלנות, "אז תנקי את. לא מעניין אותי יותר. אין לי זמן, עוד יפטרו אותי מהעבודה בגלל כל עבודות הבית האלה. לא בעיה שלי. את לא רוצה את תקוה? תנקי את, ואת יודעת מה, תתחילי גם לבשל, הגיע הזמן".

"בסדר, בסדר", היא אמרה אחרי רגע של מחשבה. "טוב, הילדים בשעות האלה נמצאים בבית הספר" - וכבר הבנתי שהיא הסכימה לדבר מרמה.

"שלום תקוה", אמרתי בטלפון לאחר שלקחתי שאיפה ארוכה, "שלום, אני החבר של שי..."

"שלום", היא השיבה בצהלה, "כן, אתה ישראל?"

ישראל? זה השם שהוא אמר לה, המניאק. "כן", עניתי, "רציתי לדעת מאיפה אני אוסף אותך מחר ו..."

זהו. זה קורה. ביום האשה הבינלאומי תגיע אלינו עוזרת הבית הראשונה. עוזרת הבית היהודייה הראשונה, המועסקת היהודייה הראשונה. איזו התרגשות. בסופו של דבר, לכמה ערבים יצא, אם בכלל, לשלם ליהודי על עבודה?

קבעתי איתה בשמונה. בשבע וחצי אני כבר אעיף את הילדים לבית הספר, אעביר את אשתי לבית של חברים ואז אאסוף את תקוה. זה לא צריך להיות מסובך, גם ככה אין שלט עם שם המשפחה בכניסה לבניין. אחר כך אני אשאיר אותה לבדה, החבר שלי אמר שהיא מאוד אמינה, וכשהיא תגמור את העבודה אחזור כדי להסיע אותה הביתה. ואז גם אשלם לה. ממש, אוציא כסף מהארנק ואשלם ליהודייה. אמנם אשתי צעקה עלי, אבל אני עדיין חושב שזה כן סוג של מהפכה.

טוב. חייבים להעלים כל סממן ערבי מהבית. קודם כל ניתקתי את קו הטלפון, שחלילה אמא שלי לא תתקשר באמצע ותפחיד את תקוה שלנו. אחר כך התחלתי להוריד את התמונות המשפחתיות מהקירות.

"מה אתה עושה?" צעקה אשתי. "עם כל הכבוד, ואת מאוד יפה", אמרתי לה, בעודי ממשיך במלאכה, "בכל זאת ניתן לראות עלייך לפעמים שאת ערבייה".

את התמונות המשפחתיות יחד עם ערימה של ספרי ילדים וכמה ספרי שירה החבאתי במחסן. עשיתי סיור אחרון בבית לוודא ששום פתק, מחברת או סממן לערביות לא נותר חשוף. כמה ציורים שקיבלנו במתנה וחששתי שמא הם סובלים מ"טעם ערבי" הושלכו גם הם למחסן וננעלו שם. ליתר ביטחון זרקתי לפח שקית של קישואים וחבילה של פיתות שכתוב עליה בערבית "מאפיית בית צפאפא".

"זהו", קבעתי בתום המלאכה, מבטי משוטט על הקירות העירומים, "נראה לי שכך נראה בית של יהודים".

הכל עבד לפי התוכנית. הזעתי קצת באוטו, אבל זה לא הפריע לתקוה. כשהגענו הביתה היא מיד חיפשה את ערוץ 24 וכיוונה לעוצמת קול גבוהה. היא העיפה מבט על הדירה, נדה בראשה ימינה ושמאלה ואמרה שהיא עובדת גג שבע שעות ביום ולדעתה לא תספיק לעשות חצי מהעבודה שיש לה אצלנו. הינהנתי בהסכמה, קבעתי לאסוף אותה בשלוש ואז אשלם לה, ויצאתי לעבודה.

לא הצלחתי לכתוב מילה אחת. בהיתי במסך ריק של מחשב, אכול דאגה, מתרגש, תוהה אם בכל זאת השארתי משהו שיכול לחשוף את הסוד. כשהגעתי הביתה בשלוש חיכתה לי הפתעה ענקית. לא האמנתי שהבית יכול בכלל להיראות כך. נקי, כמעט החלקתי על הרצפה. "מה, זה זכוכית?" שאלתי בהפתעה כשהבטתי על דלת התנור וגיליתי שהיא למעשה שקופה. "פשוט תודה", כמעט בכיתי מהתרגשות כשהסתכלתי אל החלון וגיליתי שהוא יכול להכניס אור הביתה. כששלפתי את הארנק מהכיס ההתרגשות שלי הגיעה לשיאה, ממש כמו ברגע היסטורי, עד שהצטערתי שאין שם מצלמה שתתעד את המאורע.

"תקשיב ישראל", עצרה תקוה את התרגשותי, "אם זה בכלל השם שלך".

"קרה משהו?" רעד אחז בגופי.

"אני מצאתי ספרי לימוד באחד הארונות וראיתי שניסית להסתיר אותם".

"איזה ספרי לימוד?"

"מותק", היא אמרה בחיוך זדוני, "בכל זאת, אני חצי עיראקית ואותיות בערבית תאמין לי שאני יכולה לזהות".

"אני כל כך מתנצל", התחלתי לגמגם, "אני באמת לא יודע מה להגיד לך, אבל פשוט לא יכולתי לספר לך, לא יכולתי לחשוף את עצמי".

"מותק", היא אמרה וחייכה, "אין לך מה לדאוג, נשמה".

"אני לא מבין".

"תאמין לי, עבודת קודש מה שאתם עושים שם", היא אמרה, מותירה אותי בפה פעור, מה גם שמעולם לא אמרתי לה במה אני עוסק. "זה כבוד גדול לעבוד אצל אדם כמוך", היא אמרה כשסוף-סוף לקחה את הכסף שהושטתי לה ולחשה כשהיא קורצת בעינה, "גם אבא שלי היה בשב"כ".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו