בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

הפרטים הקטנים

פרויקט צילומי הנשים (מוסף "הארץ" 4.3) הוא מבורך. אמנם הקריטריונים לבחירת הנשים שצולמו אינם ברורים (מה עושה שם מאיה קרבט, דוברת קשת?), אך התצלומים מרשימים.

יחד עם זאת, חבל מאוד שהעורכים לא שמו לב לפרטים הקטנים וכך קרה שהתמונה האחרונה, של אביבה שליט, לה מגיע מלוא תשומת הלב, הודפסה מאחורי פרסומת - דבר שפגם מאוד בתמונה. הצבעים והכיתוב של מודעת הפרסומת השתקפו בצדו האחר של הדף (שעליו הודפסה התמונה), וכך התמונה המינימליסטית והמרתקת של אביבה שליט איבדה מאוד מכוחה.

האירוניה היא שמודעת הפרסומת שמפריעה לתמונה של אמו של גלעד שליט הנה פרסומת למכשיר שמיעה האומרת: "כשאתה מתעלם מבעיית השמיעה שלך, אתה מתעלם מהבת שלך".

האין כולנו סובלים מבעיות קשב, קרי תשומת לב? האם בשל כך אנחנו מתעלמים מהבת של כולנו, אביבה שליט, אשר בנה יושב יותר מ-1,700 יום בשבי חמאס ושום סימן לשחרורו אינו נראה באופק?

כפי שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וכדאי לשים לב גם אליהם.

אביבית קריינר

בנימינה

כאילו איזון

לכבוד יום האשה הבינלאומי הציג המוסף סוללת "נשים משפיעות", ובמקום לשקף את מציאותנו המגוונת בחר נשים שמייצגות במקרה הטוב את הקצוות. את אלו שהחיים התאכזרו אליהן: אם ששכלה שני בנים במערכות ישראל ואם שבנה נשבה במסגרת פעילות צבאית; ומולן, בקצה השני: נשים שנולדו עם כפית זהב בפה או שהן מככבות בעיתונים מתוקף מוצאן או עבודתן המיוחסת. גם בתוך הראייה המגדרית המוצהרת נשארות אותן תבניות - כדי שאשה "פשוטה" תגיע לעיתון "צריך" ששני בניה ייהרגו, או שתהיה חברת כנסת ערבייה.

מלבד תמונתן של מרים פרץ ואביבה שליט, הראויות לכל הצדעה בכל זמן ואשר לא בחרו את מצבן ונראה שהוצבו בסדרה כדי ליצור כאילו איזון, "ניקיון הצילום" שתרצה פלור מציינת לשבח, שהוא ללא ספק תוצאה של עיבוד מוקפד, עדיין מאדיר את מיתוס היופי המערבי שהגיע הזמן לכפור בו ולהתנער ממנו.

הרשו לי להיות טרחנית - מישהו הרי צריך לספור ולהתקטנן: היכן הייצוג של החברה שלנו, העולות החדשות האתיופיות והרוסיות? הנשים המזרחיות? היכן העובדות הזרות שמטיילות עם הזקנים שלנו תמורת שכר שפחות (מטיילות, במקרה הטוב)? היכן העובדות הסוציאליות, שברוב המקרים מטפלות בנדכאי החיים כאן ומשתכרות שכר מחפיר? היכן השוטרות, מנהלות בתי סוהר או מנהלות מעונות לנשים מוכות?

אלו הנשים שמשפיעות על חיינו, אלו הנשים שעבודתן מאחורי הקלעים מאפשרת תיקון של עוולות בלתי נסבלות, אלו גם כולן נשים שבספק אם הן קונות בגדי מעצבים/ות. עפרה שטראוס, מעצבת אופנה ומנהלת תיאטרון - הן אלו המשפיעות על חיינו? ספרו לי כיצד.

דרורה שיך עודה

ירושלים

הבושה והדאגה

איפה אני יכול לקבור את הבושה שחטפתי כשקראתי את סייד קשוע (מוסף "הארץ" 4.3). ואני בטוח שדבר לא יוכל לנחם אותו ולתקן משהו מול בנו. לפני שבוע דיברתי עם סלאח, האיש היקר שאצלו אני קונה בשר ביפו, ואשר יש לנו יחסים חבריים במידה, והבעתי דאגה מהגזענות הפוש(ע)ה כאן. והוא, לראשונה, הוציא לא מעט על צעדות הימין והפרובוקציות היהודיות ולאן זה מוביל את כולנו.

ואין לי מה לומר יותר מזה לקשוע. הבושה שלי מעורבת בדאגה גדולה להווה המתרחש, למערכת חינוך בעייתית, להורים מסיתים, ובחרדה מהעתיד כאן על האדמה הזאת. לילדי ולילדיו. צר לי. חרה לי.

קובי מלמד

כפר סירקין

אין מחויבות

הכתבה של אילנה המרמן (מוסף "הארץ" 4.3) על הקושי לעבור מעזה לרמאללה לקבלת טיפול רפואי, מקוממת ומרגיזה. הנחת היסוד שלה היא שלמדינת ישראל יש מחויבות לאפשר לתושבי רצועת עזה, הנמצאת במצב מלחמה עם ישראל, לעבור דרכה לכל מטרה שהיא. אני לא מרגיש כל מחויבות כזאת למדינה או חבל ארץ שיורה עלי טילים ופגזי מרגמה. יתר על כן, בניגוד לניסוח החוזר על עצמו של "מצור רפואי" וכן "תושב רצועת עזה הנצורה", עזה אינה במצור שכן יש לה גבול עם מדינה אחות שאליה היא לא משגרת טילים וגם אין היא מחזיקה בבידוד מוחלט שבוי מלחמה מצרי, כך שחולים יכולים להגיע לטיפול במצרים או בירדן.

תחת הכותרת "עובדות ונתונים על המצב ברצועת עזה" כותבת המרמן שנסיעת החולים מעזה מחייבת יציאה דרך מעבר ארז שנמצא בשליטת ישראל. זהו ניסוח פוסט ציוני בוטה כאשר מעבר ארז (כמו תל אביב), נמצא במדינת ישראל ולא "בשליטתה". נקודה נוספת היא הטיעון המרומז שישראל אחראית למצב הרפואי הלקוי בעזה. אכן אין בעזה טיפולי רפואה תקינים באונקולוגיה, קרדיולוגיה וכו' אך זו תוצאת מדיניות חמאס המשקיע את משאביו בחימוש חייליו ובייצור טילים ומטעני צד, במקום לתת עדיפות לרפואה ולטיהור מים.

לבסוף הייתי ממליץ לאילנה המרמן לשאול את החולה למי היא הצביעה בבחירות שהעלו לשלטון בעזה תנועה השוללת את הסכמי אוסלו, והמתנגדת להכיר במדינת ישראל גם בגבולות 67'.

דן מוקואס

שהם

רפורמה או מהפכה

אלון עידן משרטט את דמותה הפוליטית של שלי יחימוביץ' ("המדד", מוסף "הארץ" 4.3), שהכריזה לאחרונה כי תתמודד על ראשות מפלגת העבודה. יחימוביץ' כח"כית, חרוצה, פעלתנית ויצירתית, מבזבזת את כישוריה ותפקודיה הפוטנציאליים. הישגיה, כפי שהוצגו ברשימה, הם חשובים, אך מזעריים: "חוק הקופאיות", הביטוח הלאומי, עובדי קבלן, המרכזים להכשרת עובדים ועוד.

כחברה במפלגה היסטורית, אנמית, סוציאל-דמוקרטית במקרה הטוב, הנכנעת להון הגדול ולמדיניות הניאו-ליברלית ו"הקפיטליזם החזירי", לא נראה שהיא תעמוד בפרץ כנגד ניצול העובדים, שחיקה מתמדת בשכר וירידה מתמדת באיכות חיינו. מפלגתה, מאז ומתמיד, עסקה יותר בבניין הלאום מאשר בתיקונים החברתיים.

יחימוביץ' רואה את המאבק המדיני כמיותר לגביה. היא ממעטת להתנסח בנושאים של גבולות, כיבוש, מלחמות "יש ברירה", מעמד ירושלים ועוד. המאבק הפרלמנטרי בנושאים החברתיים והכלכליים השונים חשוב ביותר, אך בתנאי אי-שלום עם שכנינו, מאבק זה הוא אתנוצנטרי וזרוע מוקשים רבים.

שלי יחימוביץ' חייבת לחתור לאיחוד הכוחות הסוציאליסטיים, יהודים כערבים, ולאגד למפלגה אחת גדולה את העבודה, מרצ, חד"ש ומפלגות ערביות. רק כך תיתכן מהפכה רצינית בחיינו ולא רפורמות בשולי חיינו, מבלי לזלזל בחשיבותן.

דן יהב

תל אביב-יפו




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו