בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש בשבוע | לקראת ציון מאה שנה להקמת הטכניון

פרופ' ראובן פאונץ, שעד גיל 88 לימד כימיה בטכניון, בשבוע שבו יחלו חגיגות המאה לאוניברסיטה הוותיקה בישראל

תגובות

ב-1956, כשהיה בן 35, נמלט פרופ' ראובן פאונץ מהונגריה עם בנו הפעוט ואשתו ההרה. הם חצו את הגבול לאוסטריה והתקשרו לשגרירות ישראל בווינה. מונית שנשלחה הסיעה אותם למקום מבטחים, ותוך ימים הגיעו לחיפה. הטכניון היה תחנה טבעית לפאונץ, שהיה כבר אז כימאי בעל שם. בלי לדעת עברית ובלי להכיר איש בישראל, נסע לשם, נכנס לספרייה ואיתר את מאמריו. היעד הבא היה ראש המחלקה לכימיה, שקיבל אותו בשמחה לסגל. בתוך חצי שנה התחיל להרצות בעברית. מהמבטא ההונגרי לא הצליח להיפטר. "עליתי לארץ בגיל מבוגר, זה בלתי אפשרי", אמר השבוע.

לקראת ציון מאה שנה להקמת הטכניון, תיפתח מחר במוזיאון העיר חיפה התערוכה "מלחמת השפות", על המאבק שהתנהל בראשית הדרך על שפת ההוראה במוסד: גרמנית או עברית. בקיץ חגג פאונץ יום הולדת 90, והיה למרצה הוותיק ביותר במוסד החיפאי המכובד. במרוצת השנים כתב חמישה ספרים ועשרות מאמרים על כימיה קוואנטית. עד לפני שנתיים עוד לימד באופן שוטף. כעת הוא בעיקר בבית, אך ממשיך להתעדכן דרך האינטרנט בחידושים האחרונים בתחום עיסוקו. חרף גילו הוא צלול, אופטימי, בהיר מחשבה ומרבה לחייך.

"כשהגעתי לטכניון ב-1956 עוד ישבנו במבנה הישן בשכונת הדר", הוא נזכר בחיוך. בחדר העבודה שלו תלוי ציור של הבניין הישן. "אחרי כמה שנים עברנו לטכניון החדש. שם כבר היה משהו יוצא מהכלל", סיפר. עם בוגרי המחזור הראשון של הסטודנטים שלו הוא עדיין שומר על קשר. "יש לי כבר בנים ונכדים אקדמאים", אמר. "תמיד נהניתי לעבוד עם סטודנטים, לגרום להם להתלהב. זה נתן לי הרבה", הוסיף.

מצב רוחו הטוב וחזותו המחויכת מצליחים להסתיר את התקופות הקשות בחייו, שלא תמיד האירו לו פנים. הוא נולד בעיר סגד בדרום מזרח הונגריה. אביו מת כשהיה בן שנתיים והוא גדל אצל סבו וסבתו. זיכרון הילדות היחיד שלו מבית הספר הוא של תלמיד שהרביץ לו וטען שהרג את ישו. עם פלישת הנאצים להונגריה, במארס 1944, ראה את הטנקים נכנסים לעיר הולדתו. בבחינת הדוקטורט שלו אולץ לענוד טלאי צהוב. ביוני עבר עם משפחתו לגטו. ביולי הם נשלחו למחנה שטרסהוף באוסטריה, כחלק מהעסקה בין ישראל קסטנר לאדולף אייכמן. "עבדנו במפעל שייצר סוודרים לצבא הגרמני. בסוף המלחמה שקלתי 35 קילו", סיפר. באביב 1945 הועבר למחנה טרזנשטאט, ששוחרר זמן קצר לאחר מכן בידי הרוסים. לאחר שהחלים ממחלת הטיפוס, חזר לעירו והחל לעבוד בהוראה באוניברסיטה שבה למד.

לאורך הקריירה הענפה שלו הרבה להרצות באוניברסיטאות ובסמינרים בחו"ל, אך סירב להצעה להשתקע מעבר לים. "אני מאוד אוהב את חיפה. לעולם לא אשכח את המראה שלה מהים בלילה הראשון", סיפר. בחדרו הוא מציג בגאווה את המדליה היוקרתית שקיבל לפני כמה שנים מהחברה הישראלית לכימיה. את הספרים שכתב הוא שומר במשרדו בטכניון. עם כל הישגיו המדעיים, את סוד אריכות הימים לא פיצח: "אני לא יודע מה הסוד לחיים ארוכים וטובים. זה בוודאי קשור לכך שעבדתי עד גיל מאוחר. גם הקשר עם החוקרים הצעירים עזר מאוד". *



פאונץ. התחנה הטבעית לאחר הבריחה מהונגריה היתה הטכניון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו