בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממתינים למטוס של עיני

תגובות

<< כל העיניים היו נשואות שלשום למטוס שנחת בנתב"ג, ונשא עליו את יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. ראשי האוצר, כמו העובדים הסוציאליים השובתים זה שבוע וחצי, המתינו שעיני ישוב מנסיעתו לחו"ל - כדי להצליח לחלץ סוף-סוף את המו"מ התקוע בין הצדדים. מיד עם שובו אכן קבע עיני ישיבת ראשונה בראשותו; באוצר הזמינו אותו לקיים את הפגישה בירושלים, אבל עיני התעקש שהישיבה תתקיים אצלו, בבית הוועד הפועל בתל אביב, וכך אכן היה.

אין ספק כי יו"ר ההסתדרות הגיע לעמדת כוח כזו, עד שהוא יכול להרשות לעצמו להפגין גינונים כמו אלה של נשיא המדינה. עיני, ירום הודו, מחליט, וכולם מתיישרים על פיו, החל בראש הממשלה, ומטה.

עם זאת, רגע לפני שההצלחה עולה סופית לעיני לראש, כדאי להזכיר לו - ולבוחריו - כי במבחן האמיתי הוא עדיין לא עמד. עיני נושא את התואר של מנהיג עובדים, אבל מנהיג נבחן לא רק ביכולת לדרוש ולקבל, אלא בעיקר ביכולת לוותר ולתת כדי להבטיח את העתיד ארוך הטווח. שם, בעתיד, נמצא המבחן של עיני - המבחן שיוכיח אם הוא קורץ מחומר אמיתי של מנהיגים שמשנים את פניה של ישראל.

עם כל הכבוד להישג של עיני עם העלאת שכר המינימום - שכר מינימום היה לפניו ויישאר אחריו. לא עם שכר המינימום נכנסים להיסטוריה. גם לא ההמתנה הדרוכה למטוסו שינחת תביא אותו לשם. כדי להיכנס להיסטוריה עיני נדרש לתרום את התרומה האמיתית שישראל משוועת לה יותר מכל - הגעה להסכמה על רפורמה של ממש במבנה השכר במגזר הציבורי.

ריבוי השביתות וסכסוכי העבודה בתקופה האחרונה - העובדים הסוציאליים כבר שובתים, הרופאים קרובים להכרזה על שביתה, והפרקליטים סיימו רק לפני חודש שביתה ארוכה - הוא ההמחשה המיידית לבעייתיות של כל מבנה השכר במגזר הציבורי. במידה רבה, מבנה השכר הנוכחי פשט את הרגל. במידה רבה, פערי השכר במגזר הציבורי ובמשק הם תולדה של פשיטת הרגל הזו.

פשיטת הרגל היא לכל אורך הקו. השכר במגזר הציבורי מנוהל במסגרת של הסכמים קיבוציים - ואלה הם הסכמים של חתונה קתולית. הסכם לכל החיים, בלי תאריך תפוגה ובלי יכולת לשנות אף סעיף בו. השינויים הטכנולוגיים והניהוליים העצומים של שני העשורים האחרונים פסחו על ההסכמים הקיבוציים והפכו אותם למשקולת ארכאית שאינה מאפשרת לקדם את העבודה במגזר הציבורי.

על הקיבעון של ההסכמים הקיבוציים צריך להוסיף את זכות השביתה, שאינה מוגבלת ושלא ניתן להתנות עליה. בישראל אין הגבלה על שביתה בשירותים חיוניים, אין יכולת להביא עובדים חיצוניים במקום אלה השובתים וגם אין אפשרות לפנות לבוררות חובה. במצב כזה, כאשר מדובר בוועד חזק השולט בשירות קריטי ממש - חשמל, מים, בתי חולים, נמלים, שדות תעופה ואפילו בתי ספר - אין למעסיק כל מענה ויכולת תגובה. הוא נתון לחסדיהם של העובדים השובתים.

הקיבעון של ההסכמים הקיבוציים, שאינם מאפשרים לעובדים להשיג הישגים ולקדם את עצמם במהלך ההסכם, מביא לכך שבכל שנתיים נגרר המשק למשבר ולאיומי שביתה עם פתיחת המו"מ על הסכמי השכר במגזר הציבורי. מנגנון גמיש יותר של עדכון תנאים, מובנה בתוך ההסכמים, היה יכול למנוע את המשברים התדירים הללו.

הקיבעון, שהוא נחלת המעסיקים (המדינה) לא פחות משל העובדים, לימד את העובדים כי הדרך היחידה להגיע להישגים היא באמצעות שביתה. כך נולדה היד הקלה על הדק השביתה, כאשר כיום כל שינוי הוא עילה לשביתות ולעיצומים: ברשות שדות התעופה בגלל שינוי מבנה המשרדים, במס הכנסה בגלל תוספת עבודה (טפסים ממוחשבים!) בגין מס הכנסה שלילי, במערכת המשפט בגלל הכנסת מערכת ממוחשבת לניהול תיקים ובמשרד הביטחון בגלל הטמעת דו"ח מקינזי.

בפועל, סכסוכי העבודה במגזר הציבורי כבר נטשו מזמן את מגרש תביעות השכר וגלשו אל המגרש של ההנהלה: לא ניתן יותר לקבל החלטות ניהוליות משמעותיות במגזר הציבורי בלי הסכמת העובדים. הגדילו לעשות עובדי הנמלים, שבמסגרת הרפורמה קיבלו הבטחה של שמירה על "האיתנות הפיננסית" של הנמלים. ועד העובדים החזק של הנמלים פירש את ההבטחה הזו כאיסור על המדינה להקים, על קרקעות מדינה, רציף פרטי מתחרה. בפועל, המדינה איבדה את ריבונותה על קרקעותיה, וגם נגררה למצב שבו ועד עובדים מגביל את התחרות במשק.

התוצאה היא אובדן המשילות, אובדן יכולת הניהול - ורפיון ידיים של המנהלים במגזר הציבורי. מכיוון שכל שינוי, ולו מזערי, בניהול של הגוף מחייב עימות עם ועד העובדים, המנהלים פשוט מוותרים ולא משנים. הם חדלים מלנהל.

ההתמודדות של המדינה עם המצב הוא בריחה מהסכמים הקיבוציים אל ההפרטות, החוזים האישיים והקבלנים החיצוניים. הפריחה של חברות כוח האדם צריכה להיות מיוחסת, במידה רבה, לרתיעה מפני ההסכמים הקיבוציים. בכך, עוצמתם והצלחתם של העובדים החזקים במגזר הציבורי היא קללתם של העובדים החלשים והלא מאוגדים - התרחבות הפערים במשק, עם מנהלים עשירים ועובדים עניים, היא תולדה של הקיבעון המתמשך של ההסכמים הקיבוציים.

מלבד העובדים העניים, מי שמשלם את המחיר על כך היא גם ההסתדרות עצמה - לא רק המדינה בורחת מהסכמים קיבוציים, אל פתרונות קצה פוגעניים, גם המגזר העסקי מתבונן בקבעונות הניהוליים של הממשלה ומסיק מכך מסקנות רעות במיוחד לגבי מתן הזכות לעובדיו להתאגד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו