בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריון איאן קרשו חוקר את הנאציזם, ולא פחות מכך, את האדישות כלפיו

היטלר היה דיקטטור מסוג יוצא דופן; מנגנון ההשמדה הנאצי לא היה זקוק לתמיכה עממית; ומסקנות נוספות מאת פרופ' איאן קרשו, אחד החוקרים החשובים בעולם של הרייך השלישי ושל מלחמת העולם השנייה

תגובות

"הדרך לאושוויץ נסללה בידי השנאה, אבל רוצפה באדישות" (מתוך "היטלר, הגרמנים ו'הפתרון הסופי'")

ב-15 ביוני 1945, מעט יותר מחודש לאחר כניעת גרמניה, סיכם אריך קסטנר ביומנו את הדרך שעברו אזרחי ארצו בתריסר שנות שלטונו של היטלר. "כשם שאפשר להפוך אוכלי אדם אדוקים לנוצרים אדוקים, אפשר גם להפוך נוצרים אדוקים לאוכלי אדם אדוקים", כתב הסופר, שנשאר בגרמניה למרות החרמת יצירותיו על ידי המשטר הנאצי. "אולם שניהם אינם מתרחשים מהיום למחר... אפילו עריצים חייבים לגלות אורך רוח כלפי דעת הקהל", הוסיף קסטנר, שיומניו משלהי מלחמת העולם השנייה פורסמו בספרו "ראוי לציון, 1945" (תרגום: דב קווסטלר, הוצאת ירון גולן, 99'). הוא גם העריך כי מעתה ייכתבו מחקרים וספרים רבים על התנהגות האזרח הממוצע בימי הנאציזם ועל התמורות שמשטר דיקטטורי מצליח לחולל בדעת הקהל, "וגם אנחנו שגיששנו במבוך... גם אנחנו נזדקק לספר".

כמה מהשאלות שהטרידו אז את קסטנר עומדות במרכז ספרו של איאן קרשו, "היטלר, הגרמנים ו'הפתרון הסופי'", שמהדורתו העברית רואה אור כעת (תרגום: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד ומרכז יד ושם). בספר מכונסים 14 מאמרים שחיבר ההיסטוריון הבריטי הוותיק בשנים 1983-2006 ועוסקים בכמה היבטים מכריעים בתקופת הרייך השלישי - החל ביחסה של דעת הקהל בגרמניה לגורל היהודים, דרך ניסיונות לנתח את צורת משטרו של היטלר, את מנהיגותו ואת התפקיד שמילא בהחלטה על "הפתרון הסופי", ועד לדיון בייחודיות ההיסטורית של הנאציזם ושל השואה. את הוצאת הקובץ יזמו ההיסטוריון הישראלי אוטו דב קולקה, שבחר את המאמרים בו, ומרכז יד ושם, שהיה שותף גם לפרסום הספר באנגלית ב-2008, יחד עם הוצאת אוניברסיטת ייל.

פרופ' קרשו, מחשובי המומחים לתולדות הנאציזם ובעל תואר אצולה בריטי, זכה לתהילה עולמית בעיקר בזכות הביוגרפיה המונומנטלית שחיבר על היטלר (שני כרכיה, "היבריס" ו"נמסיס", תורגמו בהוצאת עם עובד ב-2003 וב-2005). גם ספרו הקודם, "הכרעות גורליות" (עם עובד, 2009), שבו ניתח החלטות מרכזיות שהתקבלו בגרמניה ובחמש מדינות אחרות בתחילת מלחמת העולם השנייה, נחל הצלחה רבה.

אבל עוד קודם לכן, בתחילת דרכו כחוקר הנאציזם, התמקד בחיי היום-יום ובדעת הקהל בגרמניה והראה עד כמה נזקק זרע הפורענות של היטלר לקרקע פורייה שתאפשר את צמיחתו - החברה הגרמנית, על האנטישמיות שהשתרשה בה עוד הרבה לפני 1933. אחת המסקנות הבולטות העולות ממחקריו היא שכדי "להפוך נוצרים אדוקים לאוכלי אדם אדוקים", אין הכרח בתמיכה ישירה ופעילה של ההמונים; עצימת עיניים, משיכת כתפיים ואדישות מוסרית מצד רוב האוכלוסייה מספקות משענת יציבה לא פחות לביצוע מדיניות של רצח המוני.

כפי שקרשו מבהיר באחד המאמרים בספר החדש, עצם המושג "דעת קהל" - המתייחס בדרך כלל להשמעת דעות באופן פומבי וחופשי, כנהוג במדינות דמוקרטיות - אינו מתאים לחיים תחת מדיניות ההפחדה וההשתקה של המשטר הנאצי. במקום זאת, הוא מעדיף לדבר על "דעת העם", מונח שעוסק לשיטתו בדעותיהם ובהתנהגותם של אזרחים מן השורה, מי שלא היו חברי המפלגה הנאצית או פעילים בגופיה. הוא מצביע על הקשיים הרבים העומדים בפני היסטוריון המתחקה אחר עמדות הציבור הגרמני באותה עת ומותח ביקורת על שתי גישות סותרות שהציעו היסטוריונים אחרים: זו הטוענת כי מרבית האוכלוסייה הגרמנית תמכה נחרצות במדיניות הנאצים ביחס ליהודים, וזו הגורסת כי רוב הציבור התנגד לרדיפת היהודים אך היה חסר אונים לנוכח הדיכוי שנקט המשטר.

"הביקורת שלי מכוונת בפשטות כלפי ניסיונות, ולא משנה מאיזו נקודת מבט, המציעים מסקנות נחרצות בנוגע לגישות שרווחו בציבור הגרמני כלפי 'השאלה היהודית', מסקנות שלדעתי אינן עולות בקנה אחד עם מה שאפשר ללמוד מהמקורות ההיסטוריים המוגבלים בסוגיה זו", מסביר קרשו בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית. "למעט עדויות ראייה של יהודים שנרדפו והצליחו להימלט מגרמניה בשנות ה-30 וכמה תיאורים ביומנים (המפורסם ביותר הוא זה של ויקטור קלמפרר), המקורות העוסקים בדעת העם בנוגע ליהודים כוללים בעיקר דו"חות מכמה גופים נאציים, בצד דו"חות משנות ה-30 של המחתרת הסוציאליסטית הבלתי חוקית.

"על סמך המקורות הללו הסיקו היסטוריונים שונים מסקנות שונות: קולקה הסיק כי היתה תמיכה כללית בקרב האוכלוסייה הגרמנית לא רק ברדיפה גוברת והולכת של היהודים, אלא גם בגירושם ובהשמדתם. דוד בנקיר, שבמידה רבה אני שותף להשקפותיו, דיבר על כך שהאוכלוסייה הגרמנית ידעה רבות על הגירושים ועל הרצח ההמוני אבל הדחיקה ידיעה זו; וכן על כך שרדיפת היהודים מילאה תפקיד פעוט ערך בדעת העם. לעומתם, פטר לונגריך התייחס לדו"חות של הגופים הנאציים כלא יותר מאשר ראי לאינטרס של המשטר במעקב תקופתי אחר תגובת הציבור לתעמולה האנטי-יהודית.

"הפרשנות שלי לסוגיה, שגובשה בתחילה לפני שנים רבות ועברה התאמות לאורך הזמן אך בלי שינוי מהותי, הדגישה את האדישות המוסרית שרווחה בקרב הגרמנים בנוגע לגורל היהודים", מוסיף קרשו. "קיבלתי, כמובן, את העובדה שהאנטישמיות היתה נפוצה בגרמניה כשהנאצים עלו לשלטון ושהיא הועמקה והוסלמה באופן בלתי נמנע באמצעות מתקפת התעמולה המתמדת של המשטר. ברור גם כי היתה הסכמה רחבה בציבור עם היעד שהציב המשטר, להפוך את גרמניה ל'חופשייה מיהודים', אף כי היתה תמיכה פחותה בשיטות הברוטליות שננקטו להשגת מטרה זו. יתר על כן, ברור כי היה מיעוט שהיה אחוז דיבוק של שנאה פנאטית כלפי היהודים ונתמך על ידי גופי השלטון במדינה.

"ועם זאת, על סמך היכרות מקיפה של המקורות הנגישים, נראה לי כי להוציא כמה התפרצויות שבהן תפסה רדיפת היהודים מקום מרכזי בדיון הציבורי (למשל, בעקבות הפוגרומים של 'ליל הבדולח' בנובמבר 1938), לרוב הגרמנים במשך רוב התקופה היו עניינים אחרים שהטרידו את מנוחתם יותר מגורל היהודים. מובן שאין בכך שום צורה של אפולוגטיקה, אלא פירוש הדבר הוא בפשטות שכאשר דברים נוראים קורים למיעוטים נרדפים, קל יותר לבני אדם להרחיק זאת מעליהם ובהתאם לטבע האדם - להתרכז בראש ובראשונה בדאגות היום-יום החומריות והמיידיות".

מחאה ציבורית

הבעיה הכרוכה בהסתמכות על מקורות חלקיים, שאפשר אולי לכנותה "שתיקת הארכיון", מתעצמת כשבוחנים את יחס האזרחים הגרמנים ל"פתרון הסופי". ידוע כי בשנות המלחמה רווחו בקרב הציבור הגרמני שמועות עקשניות על רצח היהודים במזרח אירופה (בעיקר בנוגע להוצאות להורג בירייה בידי יחידות האייזנצגרופן ובמידה מועטה יותר גם בנוגע להמתה בגז), וכי אחד מראשי המשטר, מרטין בורמן, הורה למנגנוני התעמולה להזים את הידיעות בעניין.

ואולם, קרשו מראה בספר כי רק עדויות מועטות על תגובות הציבור שרדו. אחת מהן קשורה לתושבת מינכן, שנידונה ב-43' לשלוש שנות מאסר לאחר שאמרה לאמה של שכנתה הערות המבזות את היטלר ופלטה: "אז את חושבת שאף אחד לא מקשיב לשידורים הזרים? הכניסו נשים וילדים יהודים לתוך קרון, הסיעו אותם מחוץ לעיר והשמידו אותם בגז". במקרה אחר, ספרית ממינכן נידונה ב-42' לארבע שנות מאסר לאחר שכינתה את היטלר "רוצח המונים מטורף" והאשימה אותו בפרוץ המלחמה. היא הוסיפה גם שהיא "מעדיפה את הנשים היהודיות בתור לקוחות על פני הנשים של אנשי האס-אס", שכבר נמאס לה לטפל בשערן.

האם תגובת הציבור הגרמני על "תוכנית האותנסיה", שבה הושמדו חולי נפש, נכים, וחולים במחלות תורשתיות ובמחלות חשוכות מרפא, היתה שונה מתגובתו על "הפתרון הסופי"?

קרשו: "זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, היטלר חתם בעצמו על היתר להרוג בחשאי מאושפזים במוסדות לחולי נפש שחייהם הוגדרו 'חיים שלא ראוי לחיותם'. התוכנית הסודית הזאת ל'המתת חסד' נמשכה עד אוגוסט 41' ואז הופסקה, זמן קצר לאחר שהבישוף גאלן מהעיר מינסטר הוקיע אותה בדרשה שנשא בכנסייה ועותקים מחתרתיים ממנה הופצו בהיקף נרחב בגרמניה ומחוץ לה. ראוי לציין כי בעת הפסקת התוכנית, היעד של כ-60 אלף קורבנות כבר הושג ואף יותר מכך, וכמו כן, הריגה למטרת 'המתת חסד' המשיכה למעשה להתבצע במחנות ריכוז במשך כל המלחמה.

"אף על פי כן, עומדת בעינה העובדה כי התוכנית המרכזית נעצרה לאחר שעוררה מחאה ציבורית מסוימת. גם בישופים קתוליים נוספים מחו נגדה, אם כי לא באמירות פומביות אמיצות דוגמת זו של גאלן, והמחאות עוררו אי-שקט גובר והולך, בעיקר בקרב הציבור הקתולי שנעשה מודע היטב למה שהתחולל במוסדות לחולי הנפש סמוך למרכזי האוכלוסייה. בה בעת, היתה ללא ספק גם תמיכה גדולה ב'מבצע', שזכתה לעתים לעידוד בשיטות תעמולה מרומזות (כפי שנעשה בסרט קולנוע שהציג באופן אפקטיבי דרמה אישית סביב מקרה של הריגה מתוך רחמים).

"בניגוד לרדיפת היהודים, 'תוכנית האותנסיה' לא כוונה כלפי מיעוט בלתי אהוד שנהפך יותר ויותר למנודה מבחינה חברתית, אלא באופן פוטנציאלי כלפי רוב האוכלוסייה הגרמנית. כשהבישוף גאלן נשא את דרשתו, חיילים גרמנים שנפצעו קשה כבר שבו מהחזית המזרחית, וההפצצות של בעלות הברית על הערים הגרמניות, אף שהיו אז רק בתחילתן, כבר גבו קורבנות. גאלן רמז ברוב חוכמה כי בקלות אפשר יהיה להרחיב את 'תוכנית האותנסיה' כך שתכלול את כל מי שנעשה בעל מום או נכות קשה ואינו מסוגל עוד לשרת את המדינה 'בצורה מועילה'.

"כל זה היה, כידוע, שונה מאוד מעמדות הציבור בנוגע לרדיפת היהודים. כאן היה מיעוט שבעת תחילת הגירושים ב-41' כבר סבל זה שנים מנידוי חברתי ומדמוניזציה אידיאולוגית. יתרה מזאת, דיבור בגלוי נגד 'תוכנית האותנסיה' זכה לתמיכה בתוך חוגי הכנסייה, מה שהפחית מאוד את הסיכון האישי של מי שמתח ביקורת. לעומת זאת, כל גילוי פומבי של אהדה ליהודים או הערות ביקורתיות על המדיניות האנטי-יהודית נעשה באווירה של עוינות ציבורית עמוקה ורחבה ליהודים ועורר לעתים קרובות תגובת נגד אכזרית".

עם זאת, קרשו מציין בספר כמה מקרים שבהם השמיעו אזרחים גרמנים דעות ביקורתיות על גירוש היהודים, חרף הסיכון הברור, וגם מקרה אחד יוצא דופן שבו הדעות הללו הובילו למעשה: המחאה הציבורית של מאות נשים לא יהודיות בתחילת 43' בברלין נגד גירוש בעליהן היהודים. במקרה זה, המוכר בשמות כמו "מחאת רוזנשטראסה" או "הפגנת הנשים מרוזנשטראסה", נכנעה ההנהגה הנאצית - שבאותה עת היתה לפי קרשו "רגישה לרגשות הציבור באווירה הטעונה שלאחר מפלת סטלינגרד" - ושיחררה את הבעלים הכלואים. הוא מזכיר כי לנשים המפגינות היה עניין אישי במיועדים לגירוש ועל כן "הפרשה הזאת, שבה הסתיימה ההתנגדות הפעילה בהצלחה משתלמת, מלמדת אפוא שוב שכאשר גרמנים לא הושפעו במישרין מ'שאלת היהודים' - כמו שהושפעו מ'מבצע האותנסיה', למשל - היה יחסם ביסודו של דבר חוסר מעש ואפתיה".

הייחוד ההיטלראי

קרשו, שנולד ב-29 באפריל 43' באולדהם שבאנגליה, עסק בתחילת דרכו האקדמית בתולדות ימי הביניים. ואולם, כפי שהוא מספר במבוא לספר, פגישה מקרית שהיתה לו ב-72' בעיירה קטנה ליד מינכן עם קשיש נאצי, שהשמיע הערות אנטישמיות, זיעזעה אותו והובילה לשינוי בתחום המחקר שלו. הוא היה לתלמידו של ההיסטוריון הגרמני מרטין ברושאט והחל לחקור את דעת הקהל בתקופה הנאצית, ובפרט את יחסם של הגרמנים להיטלר (ספר פרי עטו המוקדש לכך, "המיתוס של היטלר: תדמית ומציאות ברייך השלישי", תורגם לעברית ב-98' בהוצאת דביר).

הקובץ החדש לא רק משרטט את הדרך שעבר קרשו כהיסטוריון המתמחה בנאציזם, אלא גם שופך אור על הוויכוחים העזים שאיפיינו את תחום המחקר הזה לאורך השנים ולא פעם הידהדו גם מחוץ לכותלי האקדמיה. כך, לדוגמה, קרשו מפגין את יכולתו המוכרת להנהיר סוגיות היסטוריות סבוכות כשהוא דן ב"פולמוס ההיסטוריונים", שהסעיר את החברה המערב-גרמנית באמצע שנות ה-80 ונסב בעיקרו סביב שאלת הייחודיות ההיסטורית של השואה (אם כי לדעתו היו אלה "בעצם חילוקי דעות על התודעה המוסרית והפוליטית של הימים ההם במסווה של ויכוח היסטורי"); או כשהוא מתאר את הדיון שניצת בגרמניה באמצע שנות ה-90 בעקבות פרסום ספרו של דניאל גולדהגן, "תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה" (ידיעות אחרונות וספרי חמד, 98'). לפי קרשו, ספרו של גולדהגן, שהאשים את העם הגרמני כולו בפשעים נגד היהודים, לקה אמנם בבעיות רבות מבחינה מחקרית אבל התגובות הרבות שעורר, גם בקרב בני הדור הצעיר, הוכיחו כי הטראומה הפסיכולוגית של הגרמנים נותרה על כנה.

במאמר מ-92' על היטלר כאידיאולוג וכתועמלן, שנכלל בקובץ, כתב קרשו כי ביוגרפיה עתידית של האיש תידרש למעשה להציג "היסטוריה חברתית של היטלר". הרעיון הזה, גם אם הוא עלול להישמע פרדוקסלי בתחילה, הנחה אותו לימים בכתיבת הביוגרפיה עטורת השבחים על היטלר וכשהוא מתבקש כעת לבאר אותו, הוא אומר: "כוונתי היתה לנסות למקם את היטלר בהקשר של הכוחות החברתיים שאיפשרו את עלייתו לשלטון ואת ביצור כוחו בדיוק רב יותר ממה שנעשה בביוגרפיות מוקדמות יותר שלו, אפילו הטובות שבהן, כמו אלה שכתבו אלן בולוק ויואכים פסט. במלים אחרות, רציתי להסביר כיצד היה היטלר אפשרי. אני סבור שהתשובה על שאלה זו אינה יכולה להימצא רק, ואפילו לא בעיקר, באישיותו של האדם עצמו - חשובה, כמובן, ככל שהיתה - אלא יש לחפשה בתרכובת הייחודית של כוחות חברתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים שיצרו את המסגרת שבה היה היטלר מסוגל למלא תפקיד אישי כה מכריע.

"כהנחת יסוד לביוגרפיה, השתמשתי במושג 'הסמכות הכריזמטית' של הסוציולוג מקס ובר, שמדגיש את הדרך שבה חברה מעניקה סמכות לתכונות 'כריזמטיות' או 'הרואיות' באדם מסוים. קשרתי תפיסה זו לאופן הפונקציונלי שהמשטר הנאצי פעל בו באמצעות המושג 'לכוון לדעתו של הפיהרר' - רעיון שנלקח מנאום שגרתי של פעיל נאצי ובו אני דן גם באחד המאמרים בספר הנוכחי. כך מצאתי דרך להסביר את ההקצנה המתמשכת של המשטר באמצעות ההתכוונות מראש של הפעילים בדרגים הנמוכים לממש את שאיפותיו האידיאולוגיות המשוערות של היטלר גם ללא קבלת פקודות ישירות או הנחיות מהדרגים הגבוהים".

אתה מדגיש בספר כי למרות כמה קווי דמיון שטחיים בצורת השליטה בין משטריהם של היטלר ושל סטלין, הם היו "שונים במהותם זה מזה יותר משהיו דומים". מה היו ההבדלים העיקריים בין שני הרודנים?

"ראשית, סטלין היה יציר כפיה של שיטה שהתקיימה לפניו (ונהפכה בידיו לדיקטטורה מאומנת ומנוסה), שיטה שהמשיכה להתקיים זמן רב אחרי מותו. לעומת זאת, היטלר היה ממציאה של שיטה שאי אפשר לחשוב עליה בלעדיו. שנית, סטלין השתית את הלגיטימיות שלו על ירושת לנין ופולחן האישיות שלו היה תפיחה שהתווספה מאוחר יותר, בעוד היטלר ביסס את ה'כריזמה' שלו על האישיות ה'היסטורית' ועל ההישגים ה'הרואיים' המשוערים שלו בעתיד. דהיינו, פולחן האישיות של היטלר היה חלק מהותי מהנאציזם, ואילו פולחן סטלין היה סילוף של המרקסיזם-לניניזם המקורי.

"שלישית, סטלין השיג את כוחו הודות לעמידתו בטבורו של השלטון הביורוקרטי והוא ביצר את עוצמתו בדרך ריכוזית מאוד, כשהמשיך לפקח על כל היבטי הביורוקרטיה המפלגתית והמדינתית. בניגוד לכך, היטלר התבלט הודות לכישרונו הדמגוגי והיה לחלוטין לא-ביורוקרטי במימוש כוחו. רביעית, סטלין שלט במידה ניכרת באמצעות זריעת פחד, שחילחל גם לפוליטבירו שלו. טיהורים היו חלק מהותי ממשטרו. מנגד, היטלר - עד לשנותיה האחרונות של המלחמה, כשהתבוסה נראתה באופק - זכה לתמיכה עממית רחבה והיה ביכולתו לקבל כנתון מראש את נאמנות המנהיגים הכפופים לו. טיהורים לא היו עניין שגרתי בשלטונו.

"והבדל נוסף: הטרור של סטלין הופנה בעיקרו כלפי פנים, נגד העם בברית המועצות, ואילו הטרור של היטלר הופנה בעיקרו כלפי חוץ, נגד עמים אחרים באירופה. הטרור הסטליני כוון נגד 'אויבי המעמד' ולא היתה לו תוכנית שיטתית לרצח עם מוחלט, ואילו הטרור ההיטלרי כוון נגד 'אויבים קיצוניים'. ב-42' היתה לו תוכנית שיטתית לרצח עם כולל של 11 מיליון יהודים".

ההבדלים בדפוסי ההנהגה של השניים נקשרים גם לסוגיה אחרת שקרשו בוחן בספר - ייחודו של הנאציזם כתופעה היסטורית. לדבריו, "ההתמקדות של ה'חזון' האפוקליפטי של היטלר ושל המשטר כולו ב'טיהור רדיקלי', בהשמדה טוטלית של אויב קוסמי דמוני, 'היהודי', בצירוף עם כיבוש טריטוריאלי בלתי מוגבל באירופה ושאיפה לשליטה כלל עולמית - לכל אלה אין מקבילה באיטליה של מוסוליני, בברית המועצות של סטלין או בכל משטר רודני אחר".

בחוגי השמאל נוטים לעתים להשוות בין פעולות ישראל נגד הפלסטינים לפשעי הנאצים, ואילו מדינאים ישראלים בכירים מדמים את נשיא איראן אחמדינג'אד להיטלר. באילו מקרים השוואות כאלה יכולות להיות הולמות בעיניך?

"אני דוחה נמרצות השוואות מעין אלה. הן לעולם אינן מתאימות היטב, נשענות תמיד על סילופים פרימיטיביים ועל הכללות בלתי מאוזנות, ונעשות לעתים תכופות בכוונה תחילה למען השגת אפקט פוליטי".

המהפכה הצרפתית והשואה

קרשו חי במנצ'סטר עם רעייתו, פרופ' בטי קרשו, שקיבלה ב-98' תואר אצולה ממלכת בריטניה על תרומתה בתחום החינוך לסיעוד. ארבע שנים אחריה עוטר גם בעלה בתואר היוקרתי, בזכות הישגיו בתחום ההיסטוריה. לזוג שני בנים.

לפני כשנתיים וחצי יצא קרשו לגמלאות ממשרתו כמרצה להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד, אבל הוא ממשיך בעבודתו העיונית. ספרו הבא, "הסוף: גרמניה של היטלר 44'-45'", יראה אור בסוף השנה בבריטניה, ארצות הברית וגרמניה. הוא מספר כי "הספר מתמקד בגרמניה בתקופה שבין יולי 44', לאחר ניסיון ההתנקשות בחיי היטלר, לבין הכניעה הגרמנית המוחלטת במאי 45'. הוא שואל כיצד ומדוע היה המשטר הנאצי מסוגל להמשיך לתפקד בצורה כה מתריסה - לרבות התוצאות הרות האסון שהיו לכך במונחים של מוות וחורבן - עד לנקודה של תבוסה צבאית מוחלטת וכניעה".

לאחר מכן, בכוונתו של קרשו לכתוב ספר כללי על ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20, במסגרת סדרת ספרי ההיסטוריה האירופית של הוצאת פינגווין. רמזים לעניינים שיעסיקו אותו בספר הזה אפשר למצוא במאמר החותם את הקובץ החדש, הבוחן במבט-על ביטויים שונים של אלימות פוליטית המונית במאה ה-20.

מדוע אתה רואה באלימות הפוליטית ההמונית תופעה מודרנית, וכיצד אתה נבדל בעניין זה מהתזה שהציג הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו "מודרניות והשואה" בדבר הקשר בין הרציונליות הביורוקרטית של מנגנון המדינה המודרני לבין הנטייה לרצח עם?

"אף על פי שאלימות פוליטית עצומה, בעיקר בעתות מלחמה, ננקטה כמובן לאורך כל ההיסטוריה, היא נעשתה שונה מבחינה איכותית וגדולה יותר מבחינה כמותית בעידן המודרני, בעיקר מאז מלחמת העולם הראשונה. ההתקדמויות שחלו בתחומי הטכנולוגיה, המדע והביורוקרטיה - האחרונה שבהן הודגשה במיוחד על ידי זיגמונט באומן - מילאו באופן טבעי תפקידים מרכזיים בהקצנה ובהתפשטות של היכולת לבצע אלימות פוליטית ושל היכולת לחולל רצח עם בצורתו הקיצונית ביותר. כל אלה הם מאפיינים בולטים של החברה המודרנית, אולם להבנתי, הם יותר גורמים מאפשרים מאשר גורמים ראשיים. בכך אני נבדל מבאומן: איני רואה ברציונליות הביורוקרטית את הסיבה לרצח העם אלא את הכלי לביצועו, וזאת באופן בולט יותר במדינות מודרניות דוגמת גרמניה תחת שלטון היטלר, אך פחות מכך בארצות פחות מפותחות.

"יותר מזה, ההתפתחות ה'נורמלית' של הביורוקרטיה אינה מובילה לרצח עם. רציונליות ביורוקרטית היא רכיב מהותי של מה שאנחנו רואים כ'מודרניות', ורק בנסיבות חריגות, שלא נוצרו במישרין על ידיה, היא מסייעת לחולל רצח עם. נוסף על כך, הביורוקרטיה המתקדמת אינה תמיד גורם מפתח בביצוע רצח עם: היא לא בלטה, לדוגמה, ברצח העם ברואנדה, שם ההרג - שהתנהל בקצב מהיר יותר אפילו מזה שהיה בשואה - בוצע בכלי נשק שאינם מתוחכמים יותר מרובים או סכיני ג'ונגל.

"אני נוטה לחשוב כי מה שמאפיין יותר מכל את האלימות הפוליטית המודרנית הוא הרכיב האידיאולוגי שלה. כלומר, היא מסלפת את הרעיון (החיובי ביסודו של דבר) של ריבונות העם כדי לעשות דמוניזציה לקבוצות אתניות או חברתיות שאפשר להציגן כאויבים פנימיים המאיימים על הריבונות (לדוגמה, ארמנים ב-1915, יהודים תחת משטרו של היטלר, קולאקים בברית המועצות של סטלין ואינטלקטואלים בקמבודיה של פול פוט). אלימות המונית מתוזמרת מתבססת על הרעיון שחלקים מהחברה לא רק שאינם שייכים אליה, אלא גם ראויים להשמדה; שהמדינה המודרנית יכולה לקבוע מי זכאי להתקיים ומי להתחסל. זהו הכוח המניע של רצח עם וכמה צורות עיקריות נוספות של הרג המוני, כאשר הביורוקרטיה היא שמעצבת את ההוצאה לפועל של רצח עם אבל אינה זו שיוצרת מלכתחילה את ההזדקקות לו".

אתה קובע במבוא לספר כי בשני העשורים האחרונים "תפסו השואה ופשעים אחרים של המשטר הנאצי מקום חשוב יותר הן בכתיבה ההיסטורית והן בתודעה העממית". האם קיימת סכנה כי בעוד 50 או 100 שנה, השואה לא תיתפס כעובדה היסטורית והתרחשותה תהיה פתוחה לפרשנות?

"איני רואה סכנה כזאת, להוציא מקרה של איזושהי תמורה עולמית נוראה, שאי אפשר לחזותה מראש ובקושי אפשר להעלותה על הדעת. עם זאת, מובן כי תמיד יהיה מקום לצורות שונות של פרשנות, שהן חלק שגרתי מהמחקר ההיסטורי. אם להשתמש בדוגמה מסוג אחר, היסטוריונים יכולים להתווכח ביניהם בכנסים אקדמיים או בחיבורים מלומדים על הסיבות למהפכה הצרפתית, על השתלשלותה ועל השלכותיה, ואף על פי כן, איש אינו מטיל ספק בעצם התרחשותה.

"שהשואה אכן התרחשה במציאות, כלומר, שהתוכנית הגרמנית לרצח עם הובילה להשמדת כחמישה מיליון וחצי יהודים מכל רחבי אירופה ובוצעה בחלקה בתאי הגזים של מחנות השמדה שהוקמו במיוחד - עניין זה אינו נתון עוד לוויכוח יותר מאשר התחוללותה של המהפכה הצרפתית, וגם אינו יכול להיות מוטל בספק (פרט להכחשות מפי בעלי דעות קדומות או מי שמונעים על ידי כוונות פוליטיות). מעמדה זה של השואה יישאר לבטח כפי שהוא, אלא אם כן יחולו התפתחויות דרסטיות בחברה האנושית ובפוליטיקה העולמית מסוג שאיננו יכולים לדמיין".*

התיעוב והחרם קרשו על הקריאות בבריטניה לחרם אקדמי על ישראל

"תמיד התנגדתי לכל חרם", אומר פרופ' איאן קרשו. "חילופי רעיונות אינם מכירים בשום גבולות ואינטלקטואלים, החיים מהם, אינם צריכים להיתקל במכשולים. איני יודע מדוע הקולות הדוגלים בחרם כה בולטים בבריטניה ולמעשה, איני בטוח שכך אכן הדבר. אני מניח כי התיעוב כלפי הפעולות והמדיניות שנוקטת ישראל בשאלה הפלסטינית, שנפוץ בעיקר (אך לא רק) בשמאל הליברלי, התנקז לארגון מרצי האוניברסיטאות, שיש לו השפעה מסוימת באוניברסיטאות בריטיות. הדבר נתן לסוגיית החרם תשומת לב ותהודה, אבל - וכפי הנראה זה המצב גם כעת - רק תמיכה מועטה".



אדולף היטלר וקהל מעריצים באצטדיון האולימפי בברלין, 1 במאי 1939. פולחן האישיות של היטלר היה חלק מהותי מהנאציזם


פרופ' איאן קרשו. פגישה מקרית עם גרמני אנטישמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו