בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהוא ירון מוציא אלבום ראשון, ומתחיל להגשים את ההבטחות

אחרי שנים ששמו עובר מפה לאוזן בסצנת האינדי המקומית, יהוא ירון עובר למרכז

תגובות

"לפני שנה בערך הגעתי להופעה שלו באוזן בר בתל אביב. לא הכרתי אותו קודם, ותוך 30 שניות הבנתי שהוא בדיוק מי שאני מחפשת", כך מתארת רונה קינן את הפעם הראשונה שבה ראתה את יהוא ירון מופיע. "הוא עלה לבמה, העביר את היד על הראש בתנועה חדה, והתחיל לירות מין תותח של מילים. הוא נשמע קצת מוזר, לא את כל המילים הבנתי, אבל הרגשתי שיש פה בן אדם ששם את עצמו על הבמה בצורה טוטאלית, בלי מאניירות, כמעט בלי מגננות, מתאבד על הדבר הזה. בתור קהל זה משהו מאוד חזק; אתה מרגיש שאתה שותף לרגע שהוא נורא אמיתי וגם נורא מסוכן - מין הליכה על חבל דק.

"זה היה מהרגעים שאתה יודע שאתה רואה כישרון פראי, אמיתי; מישהו שיש לו כריזמה, דבר שהוא מאוד לא מובן מאליו. השילוב של מוזיקאי מצוין, פרפורמר מצוין וכותב טקסטים מצוינים, הוא נדיר. מעבר לזה, הוא פשוט אדם מקסים שכיף לעבוד איתו. ממש הרגשתי שזכיתי בלוטו".

התיאור של קינן אולי נשמע מוגזם וקלישאתי, אולם היא לא היחידה; תיאורים דומים נשמעים מפי רבים שנתקלו לראשונה במוזיקה ובמילים של ירון, שאלבום הבכורה שלו, "דברים יומיומיים כאלה" יצא בחודש שעבר (בלייבלים קמע וגושפנקא). אבל ההתפעלות הזאת לא מנעה את מה שקרה בהמשך.

אחרי שהתחיל ירון ללוות בבאס את קינן, כמה מחברות פורום רונה קינן באתר תפוז נבהלו, ולא רק בגלל שהוא מתנשא לגובה 1.90 מטר. כך נולד פורום "מי מפחד מיהוא ירון", שהציע תמיכה נפשית לנפגעי (ונפגעות) חרדה, והגדיר את המושג "יהואפוביה - פחד לא רציונלי ובלתי נשלט מהיוצר, הזמר ונגן הקונטרבאס והגיטרה-באס, יהוא ירון".

"אני חושב שהן פחות מפחדות עכשיו", צוחק ירון, שגילה רוח ספורטיבית ואף התארח בפורום וענה לשאלות. "בהתחלה נעלבתי, אבל היו כתובים שם דברים באמת קורעים מצחוק. אני לא חושב שאי פעם הרגשתי שמפחדים ממני, אבל את העניין הזה של לא להבין מה זה הדבר הזה, זו תחושה שאני מכיר מהילדות, זו לא פעם ראשונה. כשהייתי קטן לא היו פורומים באינטרנט אבל חבורת ילדות שיושבות ליד הקיוסק של בית הספר ומדברות עלי מאחורי הגב, זה כן היה".

כי התנהגת אחרת? נראית אחרת? כי השם שלך היה שונה? כל התשובות נכונות?

"כל התשובות נכונות. ואם תמשיך לשאול עוד כמה שאלות, גם הן יהיו נכונות", הוא מחייך. "עניינה אותי מוזיקה, עניין אותי לדבר על מוזיקה. ראיתי סרטים, רציתי לדבר עליהם עם אנשים, אבל את אף אחד זה לא עניין. דיברתי מוזר, היתה לי הפרעת דיבור, נראיתי מוזר".

זה מעסיק אותך? למשל בהופעת הבכורה במועדון הבארבי, בכל פעם שהחולצה יצאה לך מהמכנסיים מיהרת להחזיר אותה למקום...

"כן? לא שמתי לב. בהופעות אני כל הזמן בודק אם החנות של המכנסיים פתוחה. ואז אני אומר לעצמי, אבל הרגע בדקת, היא לא פתוחה, זה כפתורים, זה לא ייפתח. לפני הרבה שנים אנשים היו צוחקים עליך כשנכנסת לכיתה, עכשיו אתה על הבמה.

"אני חושב שזה נובע מהאינסטינקט של לא לתת לאף אחד את ההרמה להנחתה. ברור שיש הרמות להנחתות, אני רק צריך לפתוח את הפה בשביל זה. אני שר שירים מאוד חשופים, נגד זה אני לא יכול לעשות כלום. אני לא אשנה את השירים באמצע, למרות שלפעמים זה כן קורה. לפעמים אני טועה. אבל לפחות אני בטוח שהחנות סגורה".

סבתא בהופעה

שבוע לאחר הופעת הבכורה להשקת האלבום בבארבי, נדמה שירון, שיחגוג השנה יומולדת 30, עדיין לא לגמרי עיכל את מה שהיה שם. "לאורך ההופעה קשה להצביע על שיאים", כתבה על האירוע מיכל חי, בביקורת ב"עכבר העיר". "זוהי הופעה שלכל אורכה יש תחושה של שיא אחד גדול".

אם להניח לרגע בצד את עניין החולצה והמכנסיים, היה ברור לאורך כל ההופעה שירון מתרגש. "אני מופיע כבר הרבה זמן", הוא אומר, "אבל כמות הקהל שהגיע - לא יכולתי שלא להיות מופתע. במשך שנה וחצי הופענו באוזן בר כל חודש. זה מקום קטן, וגם כשהיה מלא תמיד היה קשר עם הקהל. ופתאום אתה בבארבי. זו היתה הפעם הראשונה, לפחות בכזו עוצמה, שאני שומע אנשים שרים מילים. פתאום אני רואה את סבתא שלי מאחורה, לידה אנשים רוקדים. היתה הרגשה של אנחנו פה, הגענו לזה, סוף-סוף עשינו את זה".

ממה הכי התרגשת?

"מהנוכחות של אנשים מסוימים בחיים שלי שיש לי כלפיהם שילוב של הכרת תודה, הערכה גדולה והפריה הדדית. חוץ מרות דולורס וייס, שלא היתה על הבמה, הופיעו איתי רונה קינן ואביב גדג', ופתאום כל אחד שר שיר שלי שכאילו נכתב בשבילו. וגם שלומי שבן, שאותו לא הכרתי קודם. בזמן השירות הצבאי שלי אחותי, שקטנה ממני בשנתיים, ואני היינו נוסעים בימי שישי להופעות שלו; זה היה משהו לחכות לו. עד אז, חוץ מדברים שאבא שלי הכיר לי, לא שמעתי מוזיקה ישראלית עכשווית".

אבא שלך גם כתב שניים מהשירים באלבום. מי זה אבא שלך?

"אבא שלי הוא אבא שלי", הוא עונה מיד בהחלטיות. "הוא היה מורה בתיכון אלון שם למדתי, מרכז של מגמת תיאטרון ומורה לספרות. הוא הכיר לי שירה, אבל הרבה לפני זה הוא הכיר לי מוזיקה; את דילן ואת ליאונרד כהן ואינסוף דברים שאני שומע עד היום או שהובילו אותי למה שאני שומע היום. איתו וגם עם אמא שלי היינו מדברים על אספקטים מסוימים של אמנות לפני שבכלל ידעתי להגיד את המשפט 'אספקטים מסוימים של אמנות'. אמא שלי מוזיקולוגית, עבדה באופרה, בנוער מוזיקלי, מעבירה הרצאות על מוזיקה. אצל שניהם היתה התייחסות לתרבות, לא רק למוזיקה: לספר טוב, לסרט טוב, לסרט רע. זה מאוד השפיע עלי".

מה הסיפור מאחורי השם שלך?

"ההורים שלי חיכו לי. במשך חמש שנים הם לא הצליחו להיכנס להריון, אבל הם ידעו שייוולד להם ילד, וידעו שהוא יהיה ממין זכר ויקראו לו יותם".

ידעו?

"ידעו, לא יודע איך, והם החליטו שהוא יהיה יותם. והיו לו את הפנים שלו ואת הדרכים שלו ואיך הוא יתנהג. יותם היה קיים עבורם לגמרי, עד שנולד משהו והוא אפילו לא היה קרוב. אבא שלי מצא את השם יהוא בקונקורדנציה. המשמעות התנ"כית שלו היא אדוני הוא, אבל להורים שלי התאימה הרבה יותר המשמעות החילונית, יהא הוא. שאהיה אני עצמי ולא מה ששני סטודנטים מירושלים מפנטזים עליו במשך חמש שנים".

בכיתה ב' קיבל ירון מאביו את התקליט "פוגי בפיתה" של כוורת, אז גם החל להסתגר בחדר האמבטיה ולעשות "אייר גיטר" מול המראה. "היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. גם אף פעם לא הייתי טוב בשום דבר אחר".

כשהיה בכיתה ד' התגרשו הוריו. הוא גר עם אמו ברמת השרון ואביו עבר לתל אביב, לשדרות ח"ן, סמוך לדירה השכורה שבה ירון גר היום. "הייתי המון בתל אביב. לא מי יודע מה הסתדרתי עם הכיתה, לא היו לי כל כך חברים; לא בקטע המרדני הסקסי, יותר במצוקה כזו. לא הצלחתי לתפקד כל כך טוב, המורים לא אהבו אותי, כאילו הם נעלבו ממני באופן אישי. היינו באים לאבא שלי פעמיים בשבוע. אבא שלי כמוני, לא היה לו רישיון, אז היינו מטיילים, הולכים לסינמטק, לים, היו לנו את המקומות של האוכל שלנו. הילדות וההתבגרות היו כאן בעיקר, לפחות בזיכרון שלי".

איך נכנס הקונטרבאס לחייך? לא מדובר בכלי נפוץ במיוחד.

"בצורה הכי פחות רומנטית שיכולה להיות. ניגנתי באס ובמגמה שלמדתי בתיכון אלון הציעו לי לקנות קונטרבאס בתמורה לכך שאקבל שיעורים חינם ואנגן בהרכבים. וזה קרה: ההתאהבות הגיעה כמו שעם האוכל בא התיאבון. בכיתה י' ניסו ללמד אותי ג'אז אבל מהתחלה היה לי ברור שאני מנגן באס בטכניקה הלא נכונה, היו הרבה דברים שלא הצלחתי לתפוס, לא הייתי באמת טוב בזה, ובמקביל כל הזמן ניסיתי דברים אחרים. גם עכשיו אני לא עושה רוק או משהו מוגדר. משלב די מוקדם בחיים שלי נהיה לי סגנון שהוא שלי, כמו שגם בדיבור או בהתנהלות אני מרגיש שאני שונה, שיש בי משהו שלא תמיד מתחבר או מתברג בקלות לקו שגרתי או נורמלי.

"בגלל זה גם היה לי קשה מאוד להתחבר עם ילדים אחרים. לקח לי הרבה זמן להבין שאולי זה יתרון, או - עזוב יתרון - שאין ברירה. לא הצלחתי אף פעם להיות באסיסט כמו הבאסיסטים הגדולים. אתה מנסה לחקות סאונד נקי ומהודק ואף פעם לא מצליח, תמיד היתה לי תחושת כישלון מאוד גדולה. התחלתי לנגן כמו שבא לי ולמזלי מצאתי אנשים שגם להם לא היה אכפת".

זה נשמע קצת כמו מישהו שיצא מהארון. התובנה שאתה לא צריך להיות כמו כולם.

"אני לא יכול להיות כמו כולם".

זה מה שאתה?

"אני כל הזמן מחפש להתפתח עוד, אבל השלמתי עם העובדה שלהיות באסיסט כמו הבאסיסטים שאני מעריץ אני לא אהיה".

להוציא את זה

באסיסט או לא, ירון היום הוא אחד האנשים העסוקים בתעשייה. כנגן באס וקונטרבאס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל לחברותו בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית".

אתה איש נורא עסוק. כשקבענו להיפגש ביום ראשון בתשע וחצי בבוקר תהיתי אם זה לא זמן שרוקרים בועטים וצעירים אמורים להיות בהאנג אובר מהסוף-שבוע.

"אם כבר מדברים על קלישאות, אני הקלישאה ההפוכה. אני לא רוקר צעיר ובועט. אני אוהב את העבודה הזאת. לעמוד במרכז הבמה ולשיר את השירים שכתבתי זו חוויה שאי אפשר לתאר, אבל בחיים לא אוותר על לנגן באס עם האנשים שאני מנגן איתם. זו חוויה מדהימה וזה חשוב לי. בסופו של דבר יוצא שהשינה באמת נפגמת - או שלוקח לי הרבה יותר זמן לגמור ספר מבן אדם ממוצע. כרגע אני נהנה מזה. מה זה נהנה - אני צריך את זה".

המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר בקרב הבלוגים שעוסקים במוזיקה. נדב לזר מהבלוג "אטמי אוזניים" כתב על פסטיבל אינדינגב באוקטובר 2008 כך: "יהוא ירון וחבריו מסמרים שיער בשיר הראשון וקורעים את העור של הבייס דראם בשיר האחרון... הבחור הזה נועד לגדולות. הוא שלמה ארצי בתקופת חיל הים. הוא גידי גוב מבצע את 'יעלה ויבוא' בפסטיבל זמר נשכח. הוא יהודה פוליקר האלמוני מלהקת 'ברקת'. הוא יוצר ומבצע גדול שאוטוטו פורץ לחזית".

שנתיים לאחר מכן כתב גיא חג'ג' מבלוג המוזיקה המוכר והוותיק "עונג שבת": "האלבום של יהוא ירון גורם לי לבכות כמעט בכל פעם שאני שומע אותו כבר שבועיים... השירים של יהוא הם לא תמיד נוחים ונעימים. הם כואבים ומכאיבים, הם מצחיקים ומפחידים, רגע אחד הם לופתים ומנערים אותך ובמשנהו מערסלים אותך בזרועותיהם".

תמיד רצית לשיר?

"לשיר זה ממש לאחרונה, אבל זה לא בא מהרצון לשיר אלא מהרצון להתבטא. לפני שלוש שנים, כשהתחלתי לגבש את החומרים, לא חשבתי על אלבום. המטרה היתה להופיע ולהוציא את זה. זה פשוט לקח את הזמן שכנראה זה היה צריך לקחת. כמו שלקח לי הרבה זמן להיות שלם עם הסגנון שלי, עם איך שאני מנגן, עם המגבלות והיתרונות, להיות שלם בכתיבה ואחר כך בלהופיע. כשעליתי על במה בפעם הראשונה בתור זמר, לא ידעתי לשיר בכלל. גם עכשיו אני לא יודע. עליתי על במה והתחלתי לצעוק".

ותמיד כתבת?

"אני לא זוכר מתי זה התחיל. הרבה זמן כתבתי דברים שהיום נראים לי כתובים בשפה קצת ארכאית, ניסיון לשפה גבוהה".

מתאמץ?

"מאוד מתאמץ. הנכד החורג והחיוור של הדוד של אלתרמן", הוא צוחק. "פתאום הדברים נהיו יותר אישיים והרבה יותר חשופים, ואז קרו שני דברים: השפה נהיתה הרבה יותר ברורה. התחלתי לכתוב כמו שאני מדבר - גם בדיבור אני משלב שפה נמוכה עם שפה פחות נמוכה. ברגע שהשירים שאתה כותב הם 'וידויונים' קטנים, השפה לא יכולה להיות מליצית או לא השפה שלך. הדבר השני שקרה הוא שאף אחד אחר לא היה יכול לשיר את זה".

אחד השירים הקליטים באלבום הוא "זה לא זמן לכתוב שירים", ובו ירון מספר על "גברים וילדות יפות שחוצות את השדרה בגינוני עכוז של דוגמנית בנפש נמוכה"; על לילה חם; על קיץ תם; "כשהחושך מבפנים תופס ת'אור בציפורניים של חיה שמתבוננת בפרצוף מוכה, מבט מורעב, שיער סומר בעורף". בהמשך הוא מספר שהוא "מוטרד מאיך שהחיים שלי נראים עכשיו, מוטרד מאיך כל קש שובר לי את הגב, והחבל שקושר אותי הולך ומתרופף, אני צריך אותו סביבי, אני יותר מדי עייף". את השיר הוא מסיים בהצהרה "זה לא זמן טוב לכתוב שירה".

יש זמן שהוא כן טוב לכתוב שירים?

"אני אגיד לך מה לא זמן לכתוב שירים - לא 2011 וגם לא 2008 או 2009, שזה הזמן שהוא נכתב. הזמן הזה הוא הזמן שלי, המחאות בשיר הזה הן מחאות נגדי. ה'לא זמן טוב לכתוב שירים' זה כשאתה ישן כל היום כי אין לך כוח להתמודד עם כל דבר שהוא לא לישון; כשאתה מתמודד או מתעסק בלהתמודד מול עצמך, בלהבין את עצמך, איפה אתה חי. לנסות לשכוח דברים, לזכור דברים.

"יש סיפור בשיר הזה. זה לשבת ברוטשילד ולשנוא את כל מה שאתה רואה בגלל שלא טוב לך, שלא נוח לך עם עצמך, אולי. השיר הזה הוא קיא, כאילו במשך שלוש או ארבע שנים שתיתי ובוקר אחד קמתי והקאתי מכל ההאנגאובר הזה. בגלל זה אני מרגיש שלם עם השיר הזה. אם לא הייתי כותב אותו פשוט הייתי נשאר שם".

מה לא היה טוב?

"אתה לא צריך תירוצים גדולים. כל הפאתוס הזה שיש במילים ובעיבודים זה הפאתוס שלי, ככה אני מדבר, עם הדרמה הזאת. הדברים האלו באמת יומיומיים, כמו בשיר של נתן זך שמופיע באלבום".

איך באמת הגעת ל"שלושה שירים שלא נכתבו, חלק א'" של נתן זך?

"אני מטורף עליו, מעריץ אותו כמו ילד קטן", הוא מחייך. "אבא שלי הכיר לי אותו, ואהבתי במיוחד את המקצב של הדו-שיח. השיר הזה הוא על 'משהו'. אני לא יודע אם זו היתה כוונת המשורר, מבחינתי זו ההתייחסות הכי מבריקה שראיתי לביקורת. יש שם כל כך הרבה דברים מהסיזיפיות של הקשר בין אמן למבקר, אבל לא רק מבקר שכותב, אלא כל סוג של מאזין. השיר מולחן קצת כמו ספק זמזום ספק הפטרה של בר מצווה. זה משהו שהרגשתי שלא צריך לכפות עליו מלודיה שמתנשאת לגבהים. פשוט, יש בזה משהו כל כך נכון".

ואם נחזור למה לא היה טוב?

"נתן זך, נערתו אומרת לו בשיר: אתה מתעקש לכתוב דברים יומיומיים כאלה ואתה עושה את זה רק כדי להרגיז אותי", הוא שוב צוחק. "ואני מתעקש שאני לא יכול לכתוב דברים לא יומיומיים. זה מה שאני מכיר, התחושות שאני מדבר עליהן הן לא יוצאות דופן, כתבו עליהן טרילוגיות של אלבומים. לכל אחד יש סיבות משלו למה לא לצאת מהמיטה יום שלם. אני חושב שבסופו של דבר הסיבות החיצוניות לא ממשיות. לפעמים הן כן, לפעמים הן רק טריגר".

ברשימת התודות באלבום נכתבה "תודה מיוחדת לצוות המיומן, הנאמן והנדיב בלי סוף של המכון לטרשת נפוצה בתל השומר". לפני שנתיים אובחנה אצלו המחלה, אולם לדבריו יש דברים שמטרידים אותו יותר.

"זה משהו מאוד שולי. יש לי טרשת נפוצה אבל זה כמעט שלא בא לידי ביטוי ביום-יום: זה לא מגביל אותי, אין לזה חלק ממשי בחיים שלי. האבחון נעשה בתקופה של ההופעות וההכנה של כל החומר לדיסק, לפני שנתיים, ומכאן התודה. זו מחלה שאני לא סובל ממנה, המקרה שלי קל מאוד ולא משמעותי. בסופו של דבר דילן הוא חלק יותר גדול מהחיים שלי, חלק הרבה יותר משמעותי ממה שמרכיב את החיים שלי. אני חושב עליו ומתעסק בו הרבה יותר מאשר בטרשת נפוצה".

מה זה אומר?

"מאבחנים את המחלה ברגע שיש התקף, והיה ברור שזו טרשת נפוצה. זה אובחן די מהר ואז פשוט מטפלים בכל מקרה לגופו. זו מחלה התקפית ובמידה שיש התקף צריך לטפל בו. עד עכשיו כל פעם שזה קרה יצאתי מזה מאוד בקלות. האמת? להיות מצונן הרבה יותר מפריע לי. הגנים שלי, שמביאים איתם אלרגיה לאבק ונטייה לשפעת, הרבה יותר משפיעים בחיי היום-יום".

איך הגבת?

"זה אף פעם לא היה מפחיד מדי כי שוב, אני חי בתחושה שאני לא ממש חולה. זה שם נורא מפחיד ומפוצץ ויש גם מקרים קשים. למזלי אני מקרה קל יחסית".

על הגובה

מאז שיצא האלבום הוא זכה לשבחים בקרב התעשייה ומבקרי המוזיקה, וגם מהקולגות. שלומי שבן, למשל, שפגש בו בחזרות להופעה של אביב גדג'. "יש פער כמעט מופרע בין הבחור נעים ההליכות שהיה בחזרות, לבין הפרפורמר המאוד כריזמטי ופרוע על הבמה", הוא אומר. "הוא נראה מאוד ביישן, מדבר בעדינות, ואיך שהוא עולה על הבמה משהו בשפת גוף שלו הופך אותו למפלצת מילים יורקת אש. זה תענוג גדול להופיע עם כזה אדם וגם נותן לך המון השראה".

הדבר השני שהרשים את שבן היה הטקסטים של ירון, ובמיוחד האופן שבו השתלב בהם השיר של זך: "ברצף של האלבום או של ההופעה, איכשהו הוא לא קופץ כטקסט של מישהו אחר, אלא נשמע כשיר שהיה יכול להיות בקלות שלו. זה אומר על יהוא דברים טובים גם ככותב וגם כמלחין".

ייחודו של רצף האלבום לכד גם את המוזיקאית והיוצרת רות דולורס וייס, שמשתפת פעולה עם ירון זה עשור. "יש משהו מאוד אמיץ, יפה ונדיב באלבום", היא אומרת. "הוא פותח חלון רחב לעולם מאוד-מאוד אישי, בצורה שמאפשרת להבין; לוקח אותך ביד מבחינת הטקסט, הלחן, העיבוד והסאונד - עושה לך כמעט טיול מודרך בעולם הזה. אבל הוא לא מתנחמד. האלבום מורכב ולא פשוט להאזנה".

"יש המון אמנים שעושים מוזיקה מרתקת בארץ וחלק גדול מהם שרים באנגלית", אומר גיא חג'ג'. "אולם ככל שאגן על הזכות לשיר בכל שפה - הם פחות מרגשים אותי או נשארים איתי. העברית של יהוא היא העברית שהייתי רוצה לשמוע בשירי רוק עבריים. זו עברית אמיתית, שיש לה מטען ומורשת, לא הרוקנרול של מאור כהן, שמה שמבדיל ביניהם הוא שהעברית של יהוא נמצאת בהמשך של איזשהו רצף".

הרצף שחג'ג' מדבר עליו בא לידי ביטוי בין השאר בציטוט ממאיר אריאל "אז שוב אני מוצץ גבעול", או במחוות שמופיעות בשירים אחרים שלו כמו "תקשיב לדיסק של שלום גד, הוא מחיה את העברית"; באזכורים של סלט באוליב ושל שוט בלימה לימה בשיר "ערפל סמיך", שכולל גם את המילים "כי לידי כוכב נולד בזמן שכוכבי דועך, אני הולך למרות שמלאכתי לא תמה" ו"אך תעזבי ת'אהבה, וגשי לכאן, תהיי טובה, כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

"לרוק מאז ימי הפאנק יש גישה של התעלמות מההיסטוריה", ממשיך חג'ג'. "גם אם יש בזה משהו חדשני, לי קצת נמאס מזה. אני רוצה שרוק או יצירה בכלל ייצרו תחושה של חוליה בשרשרת ארוכה. חוץ מזה הוא מוזיקאי מעולה. יצא לי לראות אותו עובד באולפן, והרגשתי שהוא יודע לאיזה כיוון הוא הולך אבל שהוא גם פתוח לפרשנויות אחרות".

ההתגייסות של חג'ג' למען ירון היתה חלק מהדיבור על ההייפ התל-אביבי שכבר הספיק להכתיר את ירון כנסיך סצנת האינדי המקומית. "שאלו אותי למה אני כל כך דוחף אותו", מספר חג'ג'. "אמרתי שכל מי שנתקל במוזיקה שלו רוצה להפיץ את הבשורה. הרצון שלי לא היה לייצר הייפ".

אז ההייפ מוצדק?

"לחלוטין. אני חושב שהוא יוצר מבריק. אין לו יכולות ווקליות מדהימות, אבל זה לא משנה אם אתה שר יפה; זה משנה אם אני מאמין לך. ויהוא גם לא נשאר רק בגבולות תל אביב - הוא חורש את הארץ, מופיע בפסטיבלים, מנגן עם המון אנשים. יש הרבה מוזיקאים עם שאיפות: הם רוצים להצליח אבל לא עושים שום דבר בשביל זה. ההצלחה לא באה לו משמים. הוא עבד קשה".

ירון, מצדו, מסרב להתרגש. "אין לי שום דרך לדעת מי יודע, כמה יודעים, אם אנשים יודעים שיצא אלבום; אין לי דרך לדעת מה זה דיבור או לא. הטלוויזיה בבית משמשת רק לדי-וי-די, את המחשב אני לא יכול לפתוח בלי שיהיה בו וירוס, אז אני גם לא גולש יותר מדי באינטרנט. אני חייב להתמקד בלעשות, לשים את כיסוי העיניים בצדדים ולהמשיך אל האלבום הבא, אל ההופעות הבאות.

"איך אתה יכול להופיע פעם-פעמיים בשבוע מול קהל כשאתה כל הזמן מודע למה אומרים? כל החיים שלי היה העניין הזה של איך אני מתקבל מול אנשים, אני לא יכול להמשיך להתעסק בזה יותר. ראיתי עכשיו בפעם המי יודע כמה את הסרט של סקורסזי על בוב דילן, שאומר שם שהוא לא מרגיש שאמן יכול אי פעם להגיע ל'שם'. אם אתה מרגיש שהגעת לשם אז משהו לא בסדר. אני לגמרי מסכים עם זה".

זו לא קצת קלישאת האמן המיוסר?

"למה מיוסר?"

כי ברגע שאתה לא "שם" זה אומר שמשהו חסר.

"חוסר השלמות הזה הוא אושר, לא ייסורים. החיפוש הזה, הדרך הזאת, הם אושר. ללמוד על עצמך, מה אתה יכול להפיק מעצמך, איך להפיק את זה. זה אושר".

זה רעב תמידי לעשייה? ליצירה?

"כן. העשייה האמנותית לא שונה מצריכה אמנותית שהיא אצלי חלק מאוד חשוב: לשמוע מוזיקה כל הזמן, לקרוא ספרים כל הזמן, לראות סרטים כל הזמן - זה אותו עניין. הרעב הוא רעב של צריכה, של אמנות, תרבות, היסטוריה".

אתה מדבר על צריכה גדולה מאוד של תרבות, ואפשר לראות את זה גם בכתיבה שלך. יש תחושה שאתה מראש פונה למכנה משותף שהוא גבוה, אינטליגנטי. אי אפשר לשמוע את הדיסק שלך כבדרך אגב.

"יש משהו כל כך מבהיל במה שאתה אומר", אומר ירון ברצינות גמורה. "לפני שבוע יואב קוטנר שאל אותי למה אני מתעסק רק במוזיקה מורכבת. זה מבהיל לשמוע את זה. כל שורה בכל שיר באלבום הזה, בכל שיר שאי פעם אכתוב, הוחלפה לפחות פעמיים. אני בודק על עצמי אינספור פעמים את השירים האלו, ואז בודק בלהשמיע אותם לאחרים, והמדד היחיד הוא אם אני אוהב אותם".

לא מעניין אותך לכתוב להיטים שימכרו עשרות-אלפי עותקים?

"כנראה שאני לא יודע לעשות את זה. קל להתייחס לאלבום כאל כרטיס ביקור או כמוצר, אבל אחרי שאתה גומר לעבוד עליו הוא קודם כל יצירת אמנות. שואלים אותך למה להוציא דיסק בתקופה שכולם מורידים שירים? כי זו יצירת אמנות, זה לא משהו מסחרי. הדבר המסחרי בא אחר כך, כדי שאוכל להמשיך, כדי שיהיה קהל. ברור שאני רוצה להגיע לאנשים, להופיע, אבל אתה לא יכול לחשוב על זה כל הזמן. אם דיברנו על יומרנות, כל ניסיון להתחמק מזה יהיה יומרני".

מה יהיה באלבום הבא?

"אני עוד לא יודע, יש אווירה בראש אבל קשה להגדיר אותה במילים. זו פעם ראשונה שאני עם הילד הזה. עשיתי אולטרסאונד, אני יודע איזה מין הוא יהיה, אבל רובו עדיין לא קיים. באיזה חודש עושים אולטרסאונד? שלישי? עדיין אין כלום. יש מצב שאני גם אעשה לו הפלה".*

מתיקות אפלה

בת הזוג של יהוא ירון, מירב שחם, מנגנת בחליל צד. על הבמה בבארבי היא ניגנה ושרה. היא גם בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, וכשהגיע שלב עטיפת האלבום, "היה ברור שמירב תעצב אותה", אומר ירון. "היא היתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא יודעת מה קורה בזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבים, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

על העטיפה ובחוברת השירים, שגם אותה עיצבה שחם, מופיע ירון כיצור מסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאוד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה", היא מספרת. "לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאציות שעלו לי - חלל, מצדה, אתר חפירות, קברים עתיקים, מערות. במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה. יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. במהלך החיפושים נתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. נסעתי לשם עם חבר וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. ואז התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?

"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפלה הזאת נשארת תמימות. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".



בהופעה. מפלצת מילים יורקת אש


ירון בילדותו. אני לא עושה רוק או משהו מוגדר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו