בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצב משפחתי | דועא מתא, רחובות

רחובות

תגובות

דועא מתא בביתה ברחובות

* משתתפת: דועא מתא (30).

* הבית: בית מגורים רחובותי, עורפי, 4 קומות, בלי מעלית, הרבה מדרגות. מטפסים. גרה בקומה רביעית, דירה שכורה (2,150 שקל בחודש, כולל ארנונה), משופצת, 2 חדרים, 28 מ"ר, חלק מדירה גדולה שחולקה ואובזרה כיחידה עצמאית (מניבה). לפיכך נכנסים דרך דלת מרכזית אל מבוא עם 3 דלתות ובוחרים באמצעית (בחירה נכונה).

* דלת אמצעית: נכנסים אל סלון שנגמר במטבחון. מימין חדר שינה, משמאל שירותים-מקלחת.

* מצטלמים: מחמת מידותיו הצנועות של הבית (וגובהה של המצולמת), מוצבת המצלמה מחוץ לדלת כדי להכיל את "הגוף השלם" (סגנון המאפיין כידוע את המדור). פונים לסיור.

* סיור: הרצפה קרמיקה בהירה, שטופה. הכל נקי, במקום. מימין טלוויזיה על שולחן נמוך, משמאל ספה אדומה קטנה עם כריות משי ("אני אוהבת אדום וכתום שנותנים חום"). בסמוך פוף ("אמא תפרה כשעברתי לתל אביב") וגיטרה ("אני קצת מנגנת ושרה"). מקץ 3 מטרים נמתח המטבח עם משטח שיש קצר וארונות פורמייקה דובדבנית. מהטוסטר-אובן שעל השיש מוצאים מהבילים פתיאר (סמבוסקים קטנים) משני סוגים - לבנה-פלפל ותרד-בצל-סומק. מתענגים ומתעניינים במלאך הלבן שעומד על הטלוויזיה. דועא מספרת שהוא מתנה מטקס הטבילה של ססיליה, בתם של ג'לאל ומוניקה, קרוביה שגרים ביפו. על הקיר תלוי ראש מוזהב של בודהה ומולו מתוח בד הודי עם נוצצים. שני הפריטים, אומרת, מוסיפים "רוגע ונחת" לבית. פונים לחדר השינה.

* חדר השינה: מיטה רחבה, לפטופ וספרים, בתוכם - "הסוד" (רונדה בירן) בעברית ו"לשכוח אתכם" (את הבחורים) בערבית של אחלאם מוסתגנמי ("פמיניסטית אלג'יראית, שעשתה מהפך בספרות הערבית החדשה").

* פרנסות ועיסוקים: דועא, בעלת תואר ראשון ב"חינוך מיוחד" ותואר ב"חינוך המדריך" ב"גישת פטו" (ע"ש, אנדראש פטו), מטפלת ב-12 ילדים ("מקסימים") עם שיתוק מוחין, בגן "ברוש" של עמותת "צעד קדימה" בראשון לציון. לדבריה, השיטה מעמידה את אישיותו של הילד במוקד העבודה עמו ומעצימה את אישיותו. תפקידה, אומרת, "קונדקטורית".

* קונדקטורית: גם גננת, גם קלינאית תקשורת, גם מטפלת מוטורית. לדבריה, בגנים טיפוליים רגילים בדרך כלל באה קלינאית תקשורת בשעה מסוימת, לוקחת ילד הצדה ועובדת איתו. אצלם עובדים קבוצתית על היכולות השונות של הילד בתוך סדר היום השגרתי, בחלל הכללי. זאת בנוסף לטיפול הפרטני עם פיזיותרפיסטים, קלינאים ומרפאים בעיסוק.

* שגרה: עובדת 4 ימים בשבוע ב"ברוש" (מ-7 וחצי עד 3 וחצי) ויום אחד (ראשון) ב"דירת אימון", שם היא מטפלת במתבגרים עם שיתוק מוחין (בני 14-21) במסגרת הכנתם לחיים עצמאיים. את הכשרתה קיבלה בירושלים ובבודפשט. בירושלים עשתה תואר ראשון ב"חינוך מיוחד" במכללת דוד ילין, בבודפשט למדה שנה וחצי (באנגלית) "קונדקטיב אדיוקיישן" במכון "פטו" ("היינו ארבע סטודנטיות שנשלחו על ידי העמותה"). לימודים אלה נמשכו גם ב"צעד קדימה" בראשון. לעבודתה וממנה נוסעת ברכבה, שברולט אביאו 2005, "10 דקות נסיעה מהבית הנוכחי".

* הבית הנוכחי: גרה בו חודשיים לאחר חיפושי דירות מתסכלים. דועא: "בגלל שקוראים לי דועא, כשחיפשתי דירות, היו פתאום שתיקות, או שבעלי הבית היו מתחילים לגמגם". מספרת שתמיד זה התחיל בשיחה שזרמה יפה, "ואז הם היו שואלים, נו, אז איך קוראים לך? ואני הייתי אומרת - דועא, ואז כאילו בא להם להשתעל. נחזיר לך תשובה, אמרו".

* לפיכך: גרה חודשיים אצל בן דודה ביפו, עד שגליה, אמא של ילד בגן, מצאה לה דירה בשכונת פלורנטין בתל אביב, שם גרה עם שותפה ("זהבית החמודה"). הסביבה הבליינית לא ממש התאימה לה ("צעקות, השתוללויות וגם פרצו לי"), התחילה לחפש משהו חלופי ולא מצאה מישהו שישכיר לה. דועא: "התחלתי לקרוא לעצמי דידי ורק כך הצלחתי לראות 10 דירות בתל אביב וראשון". בכולן נתקלה בסירוב ואז חברה שלה ("דנה חברתי היקרה") מצאה משהו ב-ynet, ברחובות. דועא: "אמרתי לה - לבד אני לא הולכת לראות, אז היא באה איתי, ואני אמרתי לבעל הבית 'שיהיה ברור, אני ערבייה, שמי דועא ורציתי שתראה אותי, שאני בן אדם', ודנה אמרה 'היא חברה שלי, גרנו ביחד בהונגריה ובארץ'. ואז הוא אמר - אין לי בכלל בעיה". מאז היא כאן, מרוצה. קומה רביעית? לא מזיז לה.

* קורותיה: דועא ילידת מעיליא, כפר ערבי-נוצרי ("יש אומרים מימי הצלבנים"), ליד מעלות (את הוריה ביקרנו כבר), קתולית, מדליקה נר כל לילה, שלישית מבין ארבעה (אח ואחות גדולים, אח קטן), בת למשפחה חילונית ("אין אצלנו דתיים"), מוזיקלית ("סבא ליווה את אום כלתום על דרבוקה, אבא מנגן על עוד ואני שרתי במקהלות"). יסודי למדה במעיליא, תיכון באעבלין ותרשיחא (מגמה ביולוגית). אחרי הבגרויות עבדה כעוזרת-רוקח בבית מרקחת בנהריה ("בריאות") של בן דוד שלה, נסעה לארצות הברית לבקר קרובים וכשחזרה (ב-2000) החלה ללמוד חינוך מיוחד בירושלים וגרה במנזר סנט-ג'וזף שברחוב הנביאים עם בת דודתה עולא.

* לגור במנזר: זול ("סכום סמלי, 500 שקל בחודש"), שתיים בחדר ("היה כיף"). "הבעיה", אומרת, "שבלילה סוגרים את השער ואי אפשר לצאת או להיכנס". בשלב מסוים נשברה ("כשהנזירה תקעה אותנו בחוץ, זה היה סיוט"), עברה לגבעה הצרפתית וגרה שם בסביבה יהודית עם הרבה סטודנטים ערבים ("לא התעוררו בעיות"). עם זאת, מציינת, "בירושלים תמיד יש מתח".

* מתח: "אתה מדבר בטלפון בערבית ופתאום אומרים לך מהצד - תחזור למקום שממנו באת". אחרי הלימודים היתה מורה בכפר עיסאווייה שמצפון לירושלים ("לא הרגשתי סיפוק מההוראה") ואז פאדי, ידיד (היום רואה חשבון, עובד בפולין בחברה ישראלית), הראה לה כתבה על עמותת "צעד קדימה" שמחפשת צעירים בעלי תואר ראשון ליציאה להונגריה. דועא פנתה, אחרי שבוע התקבלה, למדה 4 חודשים במכינה של העמותה ונחשפה לראשונה למקצוע שהפך עבורה לייעוד. "זה לא היה קל", אומרת.

* לא קל: "כשנכנסתי ל'צעד קדימה' בפעם הראשונה, הייתי בן אדם סטרילי ואחרי היום הראשון אמרתי לעצמי, אני לא ממשיכה. אבל ביום השני, ניקול, אחת הילדות, פתאום קראה לי בשמי וזהו. זה השאיר אותי". בינואר 2005 טסה לבודפשט.

* בודפשט: "מדהימה". גרה ברובע היהודי, נהנתה מהאוכל ("לא הייתי חייבת כמו החברות שלי לשמור כשרות"), זוכרת בערגה את הסטייקים, את הגולש, גם את העוגות. בקיץ חזרה, מאז הספיקה לצאת להונגריה פעם שנייה.

* סדר יום: דועא קמה ב-7 (רינגטון פיירוז), מתרחצת, עולה על ג'ינס ואסיקס, לא מתאפרת, לא אוכלת, וב-7 ו-10 דקות היא בחוץ עם סנדוויץ' שהכינה ערב קודם וקופסת אוכל ממטעמי אמא. קפה ראשון (ג'ייקובס מגורען, 1 סוכר) תשתה בעבודה, ב-10 תעשה הפסקת סנדוויץ' (לבנה-זעתר) וב-1 וחצי תפנה לקופסה של אמא ("מוגרביה" - כדורי בשר-עז עם חומוס ופתיתים, "מלוחיה" - עלים עם בשר עוף ושום, ופתאיר). אל הקייטרינג הכללי לא מתקרבת. ב-3 וחצי מסיימת, ב-4 היא בבית, ישנה שעה.

* ערב: ב-5 מתחילים הטלפונים מההורים, אחרי זה, לפעמים, תצא לסיבוב בעיר ובשובה תמלא דו"חות לוועדות-השמה (הפניית ילדים למסגרות טיפוליות). בהמשך תכין לעצמה ארוחה עם סלטים ("ירקות מהכפר") ומרקים כתומים ("מתכוני אמא"). אחר כך תצא להליכה ("רחובות מזכירה לי את נהריה"), פעמיים-שלוש בשבוע תעשה כושר ב"גרייט שייפ".

* בילויים: כמעט ולא ("רוב החברים שלי מהגליל חזרו הביתה"). אם כן, לרוב תצא עם החברים לעבודה, לפעמים תבקר את נאוה, ראש הקבוצה שלה שגרה במזכרת בתיה. הביתה, להורים, לאחים, לחברות, נוסעת כל שבועיים.

* טלוויזיה: "עבודה ערבית" ("זה נוגע בהרבה דברים אצלנו. אני מזדהה עם בושרה, קלרה חורי") ו"כמובן פלפלים צהובים" ("באמא שם יש משהו מרגש וזה קירב אותי להורים בגן"). בסביבות 11-12 הולכת לישון. אומרת שהיא עייפה מאוד ("העבודה מאוד פיזית").

* חלומות: "להקים מרכז טיפולי בצפון בשיטת פטו".

* חזרה לכפר: "אפשרי, אבל בכיף הייתי גרה בחו"ל במדינה דוברת אנגלית".

* חתונה: "כולם לוחצים, ההורים, הכפר, אבל אין, אני לא בלחץ. עוד לא מצאתי את האחד".

* האחד: "נוצרי, שיהיה גבוה לפחות כמוני (1.77 מ'), משכיל, כריזמטי וצנוע".

* בליינדייטים: "רק עם המלצות". האינטרנט לא מתאים.

* שלום: "לא נדבר על פוליטיקה, אני בעד מדינת כל אזרחיה, שנרגיש ביחד".

* האושר (בסולם מ-1 עד 10): "8 וחצי, אפילו 9, אני שמחה".

משפחות המעוניינות להשתתף במדור מוזמנות להתקשר: 5624687-03, אי-מייל: avner@haaretz.co.il



המלאך. מזכרת מטקס טבילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו