בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינת ישראל במצב שביר. בעז גאון ויונתן גורפינקל החליטו שהגיע הזמן לקום ולעשות משהו

מדינת ישראל במצב שביר. ועכשיו, מה עושים? בעז גאון ויונתן גורפינקל, אזרחים, החליטו לקום מהכורסה

תגובות

לפני כשנה התכנסה קבוצה קטנה של ישראלים, אנשי שמאל ציוני על פי דפוסי ההצבעה שלהם, בסטודיו הרמת-גני של המעצב והממתג יורם רובינגר. היו שם כמה מבני משפחת גאון (שעמה נמנה אחד מכותבי שורות אלו), כמה מעובדי משרדו של רובינגר, שני אנשי תקשורת בכירים (שטרם יצאו מהארון הפוליטי, לצערנו), בני ובנות זוג. את כולם איחדה התחושה שנקודת השבירה הפוליטית שלהם מתקרבת. שהישיבה על הגדר דוקרת מדי, מותירה תחושה לא נעימה באזורים רגישים. יחד עם זאת, אי הנוחות עדיין לא תורגמה לפעולה. העדפנו לסבול.

התירוץ למפגש היה הגעתו לארץ של גארי וקסלר, פרסומאי אמריקאי המעורב בחוגים היהודיים הליברליים בארצות הברית, בעל חברת הפרסום והמיתוג Passion Marketing, המתמחה בין השאר בעבודה עם עמותות ועם ארגונים שלא למטרות רווח בישראל ובארצות הברית. וקסלר, יהודי לוהט מהחוף המערבי, ביקש להעמיק את היכרותו עם ישראלים נותני טון בעולמות העסקיים, התקשורתיים, האמנותיים והפוליטיים, כל זאת כחלק מתופעה חיונית של גילוי מחדש אמריקאי-יהודי את ישראל האזרחית, הלא-רשמית. זו העסוקה בעשייה, החרדה לגורלה, ולמרות כל זאת שוקעת כמו חלוק נחל.

המפגש ההוא מחודש מארס החל ברכות והסתיים בגרונות ניחרים. יום לפני כן הצהיר סכנדר קובטי, במאי הסרט "עג'מי", עם התייצבותו על השטיח האדום של טקס האוסקר, כי "אינו מייצג את ישראל" - אמירה שהגיעה על רקע מעצר שניים מאחיו במהלך הפגנה ביפו, והשיקה ויכוח פוליטי אלים, נוקב ונואש שפילג את הקבוצה הזעירה, כ-15 אנשים במספר, לתומכים ומתנגדים. הטיעונים שהופרחו לחלל האוויר על ידי שני הצדדים - כולם, כאמור, שחקנים באותה נבחרת פוליטית - חשפו את מצבו המסוכסך של המחנה השמאלי-ציוני.

עד לאחרונה, אם לתמצת, היה חציו של המחנה השמאלי שרוי בדיכאון קליני לגבי מה שקרה, או לא קרה, בקמפ דיוויד 2000. מבחינתו של פלג זה, דבר לא השתנה בעשור האחרון מבחינה אלקטורלית; כל זאת בזמן שמושכות השלטון הישראלי מצויות כבר מזמן בידיו של מחנה שחלקו הגדול לא רוצה בהסדר מדיני בשום תנאי, ושאריתו רוצה בסיום הכיבוש באופן תיאורטי בלבד, כמו מעשן כבד שרוצה מתישהו לרוץ מרתון.

חציו השני של המחנה השמאלי-מרכזי נקט טקטיקה אחרת מאז ספטמבר 2000. לאמור, הוא מינה עצמו לראשי אגף הדוברות של הליכוד, האיחוד הלאומי ויש"ע, שלושת הגופים הפוליטיים המרכזיים שאחראים לריסוקו וחיסולו של המחנה היוני בישראל. אנשי השמאל הללו אמרו: רק הימין יעשה שלום, רק ביבי צריך להיות ראש ממשלה, ליברמן הוא פרגמטיסט, ובקיצור - טוב שהליכוד בשלטון.

את התיאור הממצה למצב העניינים המשונה הזה תרם הקליפורני וקסלר, בפשטות ובבהירות. "הימין", אמר, "עשה לכם תרגיל". בעשור האחרון, ניתח הפרסומאי, נוהל כאן קמפיין פוליטי שקט שמטרתו היתה לשכנע את השמאל שהוא חסר כוח ושרק הימין יכול. זאת בעוד שברוב הדמוקרטיות הליברליות, אמריקה למשל, מתחלקת המפה הפוליטית לשתי נבחרות לגיטימיות: השמרנים והדמוקרטים. הרפובליקאים והליברלים. המחנה השמרני, על פי רוב, הוא דתי יותר, משרת את העשירים, רואה במלחמה מצב צבירה מבורך מבחינה אלקטורלית. המחנה הדמוקרטי, להבדיל, הוא חילוני ברובו, שואף לפיזור רחב יותר של העושר ורואה במלחמה אירוע מזיק. שני המחנות לגיטימיים ושני המחנות פועלים ללא ליאות לתבוסתו של המחנה שמנגד. "אנחנו עכשיו המיעוט", הצהיר אחד מדוברי הרפובליקאים שבועות ספורים אחרי תבוסתו לברק אובמה במירוץ לנשיאות ב-2008, בעוד המחנה שלו מסתובב מפויח ומקרטע, "ולמיעוט יש תפקיד אחד ותפקיד אחד בלבד - להפוך לרוב" ("ניו יורק טיימס", 3.11.2010).

להפוך לרוב - זה תפקידו של המחנה האחד על חשבונו של המחנה האחר. כך בנויה הדמוקרטיה. נתניהו, אחרי תבוסתו המשפילה לברק ב-99', לא עמד והסביר מדוע זה הגיע לנו. שרון, כשהישראלים והפלסטינים עמדו מרחק נגיעה מחתימת הסכם מדיני היסטורי בספטמבר 2000, עסק באותו הזמן בהשלכת גפרורים בוערים לשלוליות דלק. למה? כי הימין עובד, ללא הפסק, בניסיון לתפוס את מושכות השלטון ובניסיון לזנב במחנה שמנגד, גם כשהכל נראה אבוד ואין סיכוי למהפך. כך עובדת דמוקרטיה דו-מחנאית שפויה ומאוזנת.

להבדיל, המחנה השמאלי הישראלי - לא כולל קצותיו האנרגטיים דוגמת תנועת "סולידריות שייח ג'ראח", "אנרכיסטים נגד הגדר" ועוד - עסוק כבר עשור בפיאור המחנה המסור לחיסולו הפוליטי. אהוד ברק הוא, כמובן, הדוגמה הסוטה ביותר של תופעה זו, אבל הוא לא היחיד: הוא רק סימפטום אנוש של מחלה שכיחה. המחנה הדמוקרטי מעניק לימין את המפתחות למרות שלשיטתו הוא מחסל את ישראל באטיות, מבייש אותה ברחבי העולם, מאיץ את קריסת הדמוקרטיה, מרוקן את תקציבי התשתית, מייקר את המים ואת הדלק ועוד ועוד. במקום שהשמאל יפעל לתפיסת השלטון באותה האנרגטיות, התשוקה וכן, האגרסיביות, הוא יושב במושב האחורי של מכונית שנהגיה כבר מזמן שכחו להסתכל במראה הפנורמית. למה?

יום אחרי "פרשת קובטי" קיימנו, יושבי הסלון, התייעצות מודאגת. רגע לפני שחברים טובים מפסיקים לדבר אחד עם השני, הוחלט לצאת למעין מסע התעוררות פרטי שמטרתו לגבש מחדש את זהותנו הפוליטית שאבדה. איך יכול להיות, שאל רובינגר, שאבני הדרך הבסיסיות ביותר של המיינסטרים השמאלי, שאמורות להגדיר אותו ככזה - ההנחה שיש פרטנר פלסטיני, ההנחה שההתנחלויות מזיקות לישראל, ההנחה שהימין מסור לאג'נדה כלכלית בעייתית - התפרקו והפכו לחצץ?

במאמרו המשלהב ומעורר ההשראה "כוחם של חסרי הכוח" (The Power of the Powerless) כתב ואצלב האוול, אז מחזאי אנטי-סובייטי ולימים הנשיא הראשון של הדמוקרטיה הצ'כית, כי השינוי הפוליטי מתחיל ברגע שבו האזרחים מסרבים לחיות בשקר ועומדים על זכותם לחיות בכבוד. "החיים בשקר", כתב האוול (שתנועתו, אשר ריסקה את השלטון הסובייטי, נולדה בבית קפה, חמושה בניירות ועפרונות), הם למעשה חיים אפופי קלישאות פוליטיות שאף אחת מהן לא זוכה לבחינה מהותית. התוצאה הישירה היא שכל מי שאיננו מסכים איתן חש חסר כוח.

את הקלישאות הפוליטיות הללו, שעושות נעים בבטן אבל מרפות את הידיים, החלטנו לברר לעומק באמצעות הזמנת אורחים-מומחים מבחוץ, לפגישות שנערכו בערך אחת לשבועיים. מטרת הפגישות היתה ואצלב-האוולית - הסירוב לחיות בשקר והנחישות לחזור לחיות באמת. "ברק הסכים לתת הכל בקמפ דיוויד", קלישאה שנוסחה על ידי אהוד ברק וקבוצת יועציו בטיסה חזרה מקמפ דיוויד, היתה הראשונה שעמה התעמתנו. אם כל הקלישאות, אם תרצו.

גילינו שטל זילברשטיין, אחד מארכיבישופי "אין פרטנר" שרחוק מהשמאל הרדיקלי כרחוק מזרח ממערב, כבר הצהיר בסרטו המרתק של אורי רוזנווקס, "דור שלם דרש שלום": "הייתי שותף לקמפיין הזה של 'אין פרטנר', וזה אחד הדברים שאני הכי מצטער עליהם, כי אני חושב גם שזה היה קמפיין שקרי... זה הצליח יותר מדי, זה גולם שקם על יוצרו, זה היה אמור להיות מעין הסבר ציבורי-פוליטי בתוך הפוליטיקה הישראלית... עשר שנים אחרי אנשים עדיין אומרים: 'נתנו להם בקמפ דיוויד הכל ולא קיבלנו!' אני חושב שזה שקר וכזב".

אלדד יניב, עוד ארכיבישוף בדימוס והיום מנהיג "השמאל הלאומי", ובעוונותיו חבר בפורום האזרחי שאת הקמתו אנחנו מתארים כעת, אמר דברים דומים במוסף זה: "הייתי מהיוזמים של הספין הכוזב והאומלל הזה. היתה לו אולי הצדקה מסוימת, לעורר את הפלסטינים להקים את המשא ומתן לחיים - אבל זה ספין כוזב, הייתי אדם ציני ולא הבנתי את המשמעות ההרסנית של זה".

יניב, ואקס-יועצים אחרים של ברק, אמרו דברים דומים במהלך מפגשי הפורום האזרחי-מדיני שהתחלנו לגבש ברמת גן. "אני זוכר את חיים רמון רץ אלי", סיפר יניב, "זמן קצר אחרי הנאום של אהוד על כך ש'אין פרטנר' וצועק 'מה אתם עושים?! השתגעתם?! תהיה פה מלחמה במשך עשר שנים!' אמרנו לו שיפסיק לדבר שטויות, זה סתם ספין מקומי שנועד לפתור בעיה רגעית. הוא צדק ואנחנו טעינו".

ובכן, אם הקמפיין ההוא היה כוזב וציני כדברי מנסחיו; אם אולמרט אמר ש"יש פרטנר פלסטיני" ונתניהו אמר לאבו-מאזן "אתה הפרטנר שלי לשלום" (בוושינגטון, ספטמבר 2010); ואם "מסמכי פלסטין" של אל-ג'זירה חושפים כי הפלסטינים הציגו על גבי מפות ויתורים מרחיקי לכת, ויתרו על זכות השיבה לישראל והסכימו להשאיר אלפי מתנחלים בשטחם - איך ייתכן שקמפיין ה"אין פרטנר" עדיין נמשך, עדיין נחגג? האם יכול להיות שהתשובה לכך היא שהוא משרת אינטרסים ימניים פוליטיים?

בסטודיו של רובינגר נפגשנו גם עם שאול אריאלי, איש יוזמת ז'נבה ואחד מ"אנשי המפות" של אהוד ברק בקמפ דיוויד. הוא ניסח למעננו 15 נקודות שהפלסטינים הסכימו להן כבר, כולל "ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים בשלום וביטחון", "הסכמה לחלוקת הארץ לפי 78 אחוז לישראל ו-22 אחוז לפלסטין" (בין הירדן לים), "הסכמה להשאיר 70 אחוז מהישראלים הגרים מעבר לקו הירוק בריבונות ישראל", "הסכמה שהכותל המערבי יהיה בריבונות ישראל", "הסכמה לספח 30 אלף דונם ממזרח ירושלים למערבה", ועוד ועוד. נפגשנו גם עם רון פונדק, איש "מרכז פרס לשלום", שליווה את התהליך המדיני מיום היוולדו. ישבנו עם עו"ד גלעד שר, עוד יועץ ברק לשעבר, ועם אנשי ברק נוספים שתיארו - בזעזוע מסוים - את מה שהתחולל ברגעים שלפני ש"אין פרטנר" נולד לעולם כצורך פנימי מובהק להצלת עורו הפוליטי של מי שלימים יבגוד במחנה שלו כדי לחבור לליכוד.

השורה התחתונה של הבירור הזה היתה זו: רוב מנסחי "אין פרטנר", אנשי ברק והמשא ומתן המדיני, טוענים היום כי האקסיומה היתה ספין ציני שהם-הם המציאו וכיום מתחרטים על כך. במקום לעזור לברק, הוא סייע לימין לגנוב את מפתחות המדינה ולדהור לעבר ההתנחלויות.

סדרת קלישאות שנייה שדרשה הסתכלות אמיצה ומעמיקה, ולכך הקדשנו כמה חודשי עבודה טובים, היא הבאה: "השמאל גמור", "לא נחזור לשלטון גם בעוד מאה שנה" ו"אין מנהיגים". הנחת העבודה האחרונה, שכמו אחיותיה לסדרה מולכת בתודעותיהם של חלקים גדולים במיינסטרים השמאלי-ציוני, גורסת למעשה שהשדה הישראלי הליברלי לא מסוגל להנפיק מנהיגים היסטוריים, מהירי תפיסה ובהירי חזון כמו לימור לבנת, אופיר אקוניס ואיוב קרא.

אלא שגם זה מן הסתם לא נכון. יום אחד ישבנו, כותבי שורות אלו, בקומה גבוהה של גורד שחקים תל-אביבי. באנו לשם במסגרת התחקיר שלנו על מצב השמאל. בת שיחתנו, בכירה לשעבר בלשכת ראש הממשלה דאז אהוד ברק, הקריאה לנו רשימה ובה 70 שמות של ישראלים שהצהירו על נכונותם העקרונית להנהיג את המחנה השמאלי-ציוני - רשימה שהתגבשה במהלך "סקאוטינג ליברלי" סיזיפי שנמשך כבר שנתיים. ראשיתו של הסקאוטינג היה בניסיונות להחיות את המותג מרצ באמצעות הפיכתו, ערב הבחירות האחרונות, ל"תנועה החדשה - מרצ". זמן קצר אחר כך, "התנועה החדשה - מרצ" נפחה את נשמתה, אבל הסקאוטינג נמשך מאז במלוא המרץ.

הרשימה שהוליד כוללת ראשי ערים, אנשי צבא, אנשי חינוך, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, אנשי איגודים מקצועיים ואנשי תקשורת - פחות או יותר כל שדה משמעותי בתמונת הישראליות. עם השמות שאנו יכולים לציין, נמנים רון חולדאי, עמרם מצנע, יעל גרמן, אברום בורג ואוריאל רייכמן. בנוסף אליהם נמצאים ברשימה גם כמה עיתונאים בכירים, הממאנים לצאת בינתיים מהארון הפוליטי.

כל החברים ברשימה נשאלו שאלה עקרונית אחת: האם תהיו מוכנים להצטרף להנהגת מחנה השמאל במסגרת מפלגה חדשה שתתמקם שמאלה מקדימה. כולם ענו בחיוב. רובם גם הוסיפו מיד אחר כך: "אבל עדיין לא", כי "לא הגיע הזמן". כדי להבין מהיכן נובעת ההסתייגות, יש להביט נכוחה במערכת הפוליטית הישראלית דהיום. היא לא באמת מאפשרת דיון דמוקרטי אמיץ שיש בו כבוד ואמת, אליבא דהאוול, אלא ספוגה בפחד. פחד שזורם בכיוון אחד בלבד - מימין לשמאל.

הסיפור הבא ימחיש זאת: לפני מספר שבועות הכריזו אנשי העסקים אראל מרגלית ומשה גאון (אחיו של אחד מכותבי השורות הללו, למען הגילוי הנאות, שנכח גם הוא בחלק ממפגשי הפורום) על קמפיין להחזרת מצביעי מפלגת העבודה הביתה. בחוג בית שנערך לאחרונה, בסטודיו של רובינגר ברמת גן, סיפר גאון כי קיבל יותר מפנייה אחת, מקרב האליטה העסקית, ברוח הזאת: "אני איש מפלגת העבודה אבל אני מפחד להגיד את זה". זהו מצב חדש, הזוי ומבהיל, בתולדות יחסי ימין-שמאל בישראל. אלא שבפוליטיקה אין ואקום. והפחד, שהפך לסטנדרט בעת האחרונה, משרת את מי שמעוניין להמשיך לשלוט ללא שום אופוזיציה, כל שכן ליברלית.

עם הזמן, הפורום הלך והתרחב, הסטודיו הלך והצטמק, עוד ועוד ישראלים נואשים לשינוי מדיני ופוליטי החלו להתייצב, בעיקר מעולמות העסקים והתקשורת. את רשימת החברים המלאה תוכלו למצוא בדף הפייסבוק תחת השם "פורום רובינגר, חממת רעיונות לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני", לצד סיכומי הפגישות וניירות עמדה. חלק בלתי מבוטל מהפגישות הוקדש לאירוח "סטארט-אפים דמוקרטיים" המחפשים את דרכם לעשייה פוליטית, ומבקשים לשם כך עזרה בגיוס הון (כסף, כישרון, קשרים). ביניהם ניתן למנות רשת פעילים חברתיים פלסטינים מיפו; רשת פעילים חדשה בשם "שמאלה" המבקשת להיערך ל"יום פקודה", קרי יום משאל העם (אם וכאשר); מכללה ישראלית-פלסטינית-ירדנית בערבה (יוזמה של איש ההיי-טק עודד רוז); שני מגזיני אינטרנט ליברליים (האחד דובר אנגלית והשני דובר עברית); ועוד.

תוך כדי הניסיון לעזור לכל אחת מהקבוצות, מצאנו שאנו טובים במיוחד בתיווך בין פעילים לאנשי מקצוע. לשם המחשה, לפני מספר חודשים אירחנו צמד מזרחנים חביב מאוניברסיטת בן גוריון - הבכיר ביניהם הוא ד"ר נמרוד הורביץ, בוגר פרינסטון - שביקשו להקים אתר אינטרנט שיפיץ מאמרים בתחום עיסוקם, כאלה שלא ינתחו את העולם הערבי אך ורק דרך כוונת הרובה. במאמץ לא רב חיברנו את הורביץ וחבריו עם אנשי טכנולוגיה, תוכן וגרפיקה.

קיימנו גם מספר פגישות וסיעורי מוחות רעיוניים עם מיטב תסריטאי ישראל בנוגע ליוזמות רלוונטיות. הם נרתמו בחינם, מתוך אידיאליזם ישראלי טהור. זמן קצר אחר כך נולד רעיון נוסף, בשם "שולחן עגול", שמטרתו להפגיש באופן קבוע את כל קצות המחנה השמאלי במרחב אחד, על-מפלגתי, שיתעלה מעל ההבדלים בין המסגרות השונות. ב-22 במארס, במסגרת השקת "שולחן עגול", נארח בלופט של איש העסקים אלון קסטיאל את היועץ הפוליטי האמריקאי הבכיר סטן גרינברג, שלחם חוקו הוא מהפכים פוליטיים שהחזירו מפלגות שמאל לשלטון. הכניסה למפגש תהיה בחינם, עבור כל מי שרוצה לחזור להיות רוב.

בינות לכל אלה, קרה דבר מעניין: הישראלים חברי הפורום, "חסרי הכוח" מפעם, החלו לתבוע פעולה. חלקם אפילו התחילו לחשוב על עצמם כמנהיגים פוטנציאליים; הם החלו להעניק ראיונות ולפרסם מאמרי דעה. השיעור היה כזה: הפסיביות מולידה עוד פסיביות והפעולה - כל פעולה - מולידה יוזמות נוספות.

למדנו גם שהמערכת הפוליטית הישראלית היא ישות בעלת מרקם צמיגי. הקלות שבה ניתן להשפיע על המערכת הזאת - תוך התארגנות נכונה ושימוש בכלים מתאימים - כמעט בלתי תיאמן, וטוב שכך. לאחר שאירחנו את השר דאז בוז'י הרצוג למפגש מרתק בנושא ניתוח מעמדה של ישראל בעולם, שבמסגרתו תבעו הנוכחים מהאורח לפרוש מהממשלה לאלתר (היה מפגש סוער) - קיבלנו טלפונים ממועמדים נוספים לראשות העבודה שביקשו את עזרתנו. למה? כי נתפסנו כרשת פעילים בעלת יוזמה, כישרון, כוח, וכל אלו הם המטבעות הנסחרים במגרש הפוליטי. כפי שיודעים פעילי הליכוד מאז ומעולם. כל שנדרש כדי להגיע לדיאלוג כזה עם מנהיגי המחנה הוא הנחישות לחיות בכבוד, כלומר לחיות בתוך האמת, כלומר הסירוב הבסיסי לקבל כאמת אבסולוטית את הקלישאות שהמחנה היריב מיטיב לייצר ולשווק. "מהפכה אקזיסטנציאליסטית שכזו", כתב האוול, אם להיתלות פעם נוספת באילן הגבוה, "יכולה לחדש את חיי הקהילה, ליצור תחושה מחודשת - של אחריות אזרחית".

ואולם, האם המקרה הפרטי מעיד על תופעה כללית? ובמלים אחרות: האם השמאל באמת מתעורר?

כדי לענות לעצמנו על השאלה הזאת, נפגשנו בחצי השנה האחרונה עם רוב ראשי המחנה השמאלי, מפלגות ותנועות כאחד. השמאל הציוני עשיר כיום בתנועות כמו "עתיד כחול-לבן" (גלעד שר, עמי אילון), "השמאל הלאומי" (אלדד יניב), "ישראל חופשית" (מיקי גיצין), כמו גם אינספור יוזמות להקמת מפלגות חדשות ומסעות התחדשות פנים-מפלגתיים כמו "דרך" - תנועת הצעירים של קדימה (המונהגת על ידי מעיין אמודאי, לשעבר מצעירי העבודה, בחור אנרגטי ועצבני), והקמפיין "ישראל חוזרת לעבודה" של גאון, מרגלית ואחרים. קבוצת ישראלים נוספת, שטרם נחשפה רשמית, עובדת על מהלך שמטרתו להחזיר את היוזמה הסעודית לשולחן הישראלי, כמעין כביש עוקף מנהיגות ימנית משותקת. יוזמה נוספת, תחת השם "ישראלי חותם" ו"ישראלית חותמת", שאנו מעורבים בה באופן פעיל, מנסחת בימים אלה קמפיין אזרחי-אינטרנטי שמטרתו להחתים את הציבור בארץ על כל הנקודות שהפלסטינים כבר הסכימו להן בעשר שנות משא ומתן, לפני שיהיה מאוחר מדי. כלומר, לפני שהציבור הפלסטיני חוזר אל אופציית המדינה האחת בין הירדן לים, וההתנחלויות הופכות למעין מדינה בתוך מדינה.

אז כן, בכל מקום מורגשת התעוררת שמאלית. יש לכך, למדנו, שלוש סיבות:

1. הימין לא עושה שלום. הפרדיגמה שלפיה הימין יעשה שלום מפרפרת בימים אלה את פרפוריה האחרונים. ב-96', נתניהו לא הבטיח להרוג את הסכם אוסלו אלא שלום וביטחון. שרון לא הבטיח נסיגה חד-צדדית אלא להנהיג לשלום. כך הם כבשו את קולות המיינסטרים הישראלי. אלא שלרוב אנשי המחנה השמאלי הציוני ברור כרגע כי נתניהו לא יביא שלום וספק אם אי פעם רצה, בתנאים שאינם כוללים התגיירות המונית של תנועת חמאס.

"כל ראש ממשלה מאז רבין ועד היום", אמר לנו עו"ד גלעד שר, ממנהלי המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בתקופת ברק והמעורב עד היום במהלכים מדיניים, "נכנס ללשכת ראש הממשלה כולו רוח וצלצולים אבל אז, אט-אט, עולמו נסגר לכדי חרך צר ששמו 'הסכסוך'. רבין הלך עם זה לאוסלו, ברק הלך עם זה לקמפ דיוויד, שרון הלך להתנתקות ואולמרט ניסה להניע מהלך גדול שהתפרק, בגלל החקירות השונות. ביבי הוא היחיד שאצלו לא קורה כלום".

"אני לא יודע מה ביבי רוצה", אמר לנו חבר כנסת בכיר במהלך אחד ממפגשי הפורום, אחד שניסה אינספור פעמים לדרבן את נתניהו למהלך מדיני, לשווא. "מה אני אמור לעשות?" צווח, "למדוד את הביצים שלו?!" השאלה במקומה, כמו גם הצורך בניסוחה החריף, במציאות של מצוקה הולכת וגוברת. שהרי אם הימין לא מסוגל לעשות שלום, מדוע שהשמאל יתבטל בפניו? לא כל שכן, כאשר ההתבטלות משמעותה מערכת פוליטית חד-מחנאית, ללא אופוזיציה. ללא כבוד וללא אמת.

2. הימין שוחק את הדמוקרטיה. בוז'י הרצוג כינה זאת לפני מספר חודשים, "הליחוך הישראלי את שולי הפשיזם". כשבנוף הפוליטי פועל מחנה אחד בלבד ובו כולם מדברים באותה השפה, מתקבלת מעין חינגה חד-צדדית שתוצאותיה האפשריות הן ועדת חקירה לחקר תנועות השמאל או הטלת מורא מצד גופים "בלתי תלויים" הרודפים שחקנים, אקדמאים ובמאים.

לפני מספר חודשים ניהל ארז תדמור, מראשי "אם תרצו", עימות רדיופוני אצל רזי ברקאי מגל"צ, עם מזכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר. תדמור, שתנועתו מומנה בין היתר על ידי הכומר ג'ון הייגי - שוביניסט טקסאני שהכריז לא פעם כי האנטי-קרייסט יהיה יהודי בחלקו והומו ושהשואה היתה מחויבת המציאות כדי לזרז את חזרתו של ישו - תקף את השמאל על שאינו חושף את מקורות המימון שלו.

ומהם מקורות המימון של תדמור עצמו? כדי לברר זאת, אפשר פשוט לגלוש לאתר האינטרנט של "אם תרצו" באנגלית ולראות לאן התנועה מבקשת שישלחו את התרומות עבורה. התשובה: אל תושב אפרת בשם ג'יי מרקוס או לחלופין ל"קרן המרכזית לישראל" היושבת בחנות הטקסטיל "האחים מרקוס" בשדרה השישית בניו יורק. "הקרן המרכזית לישראל", כך חשף "ניו יורק טיימס" לפני כשנתיים, היא אחד הצינורות הכלכליים החשובים שבהם משתמשות תנועות שונות בשטחים כדי לממן את פעילותן. כתוצאה מכך התרומה נחשבת מוכרת בארצות הברית לצורכי מס. מדובר בעשרות מיליוני דולרים שהוזרמו לתנועות חרדיות ופרו-התנחלותיות שונות בשבע השנים האחרונות, מהתורמים השונים היישר אל מרקוס או אל הקרן שכתובתה בחנות הטקסטיל הניו-יורקית.

"אם תרצו" הוא לא הארגון היחיד שמקבל כסף מ"הקרן המרכזית לישראל". ארגון נוסף, שגם הוא מפנה את תורמיו לקרן לחנות הטקסטיל הניו-יורקית, הוא הארגון "נשים בירוק" בניהולה של נדיה מטר. ועדיין, "שלום עכשיו" על סף חקירה פרלמנטרית ו"אם תרצו" לא. כל זאת תולדה ישירה של השבתון שעליו הכריז לב המחנה השמאלי.

3. הליברל כפטריוט. אריק שרון אמר שצריך לגמור את הכיבוש. בנימין נתניהו אומר שאין ברירה אלא להקים מדינה פלסטינית מפורזת. להבדיל, משה ארנס, ציפי חוטובלי, ורובם של המתנחלים האידיאולוגיים מדברים בגלוי על אופציית המדינה הדו-לאומית כברירה הרצויה. אחד ממפגשינו יוחד לדיאלוג מרתק, מייסר וחשוב בין אמנים ממחרימי היכל התיאטרון באריאל לבין מתנחלים מעפרה וגוש עציון, ביניהם עיתונאים (מבריקים) מ"מקור ראשון", אנשי תנועת "ארץ שלום" (תנועה אמונית שעליה יורחב בהמשך), אנשי המועצה האזורית גוש עציון ואחרים.

באותו המפגש התוודו אחדים מהמתנחלים כי הסחורה האידיאולוגית הלוהטת ביש"ע כרגע היא "מדינה דו-לאומית עם נחיתות אזרחית מובנית לאוכלוסייה הערבית". במילים אחרות: אפרטהייד. במצב עניינים שכזה, קל יותר לאלדד יניב להסתובב בארץ ולהשתיק ימנים המכנים אותו "לא ציוני", ונוח יותר למיקי גיצין, בחור צעיר שמריץ, כאמור, תנועה בשם "ישראל חופשית" לסחוף אלפים בפייסבוק ומאות בעולם האמיתי, הכל על רקע דגל כחול-לבן מתנפנף.

אם השמאל אכן מתעורר, תשאלו, איך ייתכן שליברמן מסמן יעד של 20 מנדטים? ומדוע אחוזי ההצבעה למחנה היוני הולכים ומתמוססים?

את התשובה נתן לנו היועץ הפוליטי נסים דואק. השמאל פעל תמיד, הסביר, מתוך נקודת הנחה כי "הציבור הישראלי לא מבין שאנחנו צודקים". המזור, לפיכך, הוא במתן אינפורמציה. "אם נסביר להם עוד קצת", כך חשבו, "הישראלים יבינו". האמת היא, הסביר דואק, שהישראלים מבינים כל מה שהם צריכים להבין. הם חכמים, מתוחכמים ולא זקוקים לעוד מידע. "67 אחוז מהישראלים שהגדירו עצמם כמרכז פוליטי", הסבירה לנו הסוקרת דליה שיינדלין, שעבדה במשך שנים עם סטן גרינברג ושנכחה בחלק ממפגשי הפורום, "תמכו בהמשך ההקפאה לטובת קידום המשא ומתן". כלומר, המרכז הישראלי איננו שייך לימין - למרות שלעתים הוא מצביע לו. הבעיה לפיכך אינה של עוד מידע, אלא של אי תרגומה של ההבנה הזאת, מצד רובו של הציבור הישראלי, לפעולה. דואק מכנה את זה "משל הסיגריות":

במשך עשרות שנים הציבור האמריקאי עישן ועישן ועישן למרות שידע היטב כי הסיגריות הורגות. לא עזרו השיעולים, לא עזרו הליחות, "איש המרלבורו" נראה סקסי על הסוס וכל העסק נעטף באריזה פטריוטית. באותה המידה ממש הישראלים יודעים שההתנחלויות - כמפעל, לא כפרטים - מסכנות את ישראל ושאי אפשר יהיה לעשן לנצח.

במסגרת המפגשים ברמת גן פגשנו מתנחלים שדיברו בכנות ובכאב גדול על רצונם לפתור את הסיטואציה הבלתי מוסרית, כדבריהם, שבה הם חיים, מבלי לגלוש לפתרון יותר בלתי מוסרי, לדידם, של "גירוש יהודים". נחום פצ'ניק, מתנחל תושב תקוע ואחד מתלמידיו של הרב מנחם פרומן, הקים לאחרונה את תנועת "ארץ שלום" המסורה להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים, שבמסגרתה יוכלו כ-30 אלף יהודים להישאר בבתיהם כאזרחים במדינה הפלסטינית. "כמו שיש ערבים בישראל", אמר לנו פצ'ניק, "צריכים להיות יהודים בפלסטין". הדרך לשם, הסביר, היא בשיפור יחסי השכנות הנוכחיים בין מתנחלים לבין פלסטינים.

גלעד שר ועמי אילון, אנשי התנועה "עתיד כחול-לבן", נפגשים כבר חודשים עם מאות מתנחלים לצורך הנפקת "נייר לבן" שבו פירוט מדוקדק של האופן שבו יפונו - אם וכאשר - מתנחלי הגדה. להערכת "עתיד כחול-לבן", בין 20 ל-30 אחוז מהמתנחלים יתפנו מרצון ברגע שישראל תציע להם לעשות זאת. 60 אחוז נוספים מייחלים לאיזושהי הכרעה - הינו סיפוח של כלל שטחי הגדה ומציאות דו-לאומית או הקמת מדינה פלסטינית על שטחי הגדה. אם המהלך יהיה לגיטימי, כלומר יזכה לתמיכה ציבורית ישראלית רחבה, הם יסכימו לו, גם אם בכאב ובייסורים. להבדיל, אם המהלך ייתפס כבלתי-לגיטימי בציבוריות הישראלית, הם יילחמו בו בכל כוחם. במילים אחרות, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו יש הכרה חוצת מפלגות - היעדרו של הסדר מדיני משול לגידול סרטני מתפשט. אז מדוע היא לא מיתרגמת לפעולה?

התשובה היא זו, הסביר לנו דואק: חסרה חוליית הכעס. תעשיית הטבק קרסה, לא כשהאמריקאים הבינו שהעישון מזיק, אלא כשהוכח להם שאי-שם, מאחורי מסך של כל-אמריקאיות וצבא של "אנשי מרלבורו", ישבו יועצים ממולחים שהרוויחו הון, אנשי לובי שהרוויחו הון, וארגוני קש שהסתירו את המממנים העיקריים שלהם.

כמו שם, כך פה: כשהישראלים יחושו שעבדו עליהם - בבטן, ולא בראש - ושמה ששווק להם כמפעל כל-ישראלי פטריוטי מומן למעשה על ידי קיצונים בעלי חזון דו-לאומי הלכתי או אוונגליסטים קיצוניים המשתוקקים לחזרתו של ישו והשמדת ישראל - המגמה תשתנה.

נדגים. Foundation Center הוא ארגון אמריקאי שעוקב אחרי תרומות אמריקאיות לגופים ישראליים (http://foundationcenter.org). הקלידו את השם "הקרן המרכזית לישראל". זו, אנו מזכירים, הקרן שאליה מפנים אנשי "אם תרצו" ו"נשים בירוק" את תורמיהם והמנוהלת מההתנחלות אפרת, כמו גם מחנות טקסטיל בניו יורק. לפי האתר האמריקאי, ב-2008 הצהירה הקרן על הכנסות של כ-13 מיליון דולר; ב-2007, דיווחה על הכנסות של כ-12.1 מיליון דולר; ובין השנים 2003-2006, הסתכמו ההכנסות ב-24.4 מיליון דולר. סך הכל נאספו והוזרמו לישראל (בניכוי הוצאות שוטפות של כמה מאות אלפי דולרים) כ-36.5 מיליון דולר על ידי העמותה האמריקאית, שכדי לנמק מדוע היא ראויה לפטור מתשלומי מס בארצות הברית, מצהירה כי מדובר בארגון צדקה שמטרתו "לתמוך באוכלוסייה ענייה שהגורל לא שפר עליה". מעצבן? מדרבן לפעולה? אם כן, נסים דואק צודק.

נשאר, אם כך, לתרגם את הכעס לפעולה. מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר דורון אביטל, איש קדימה ובעל דוקטורט בלוגיקה מאוניברסיטת קולומביה, דיבר איתנו בהקשר הזה על מה שהוא מכנה - The Liberal Fallacy, השגיאה הליברלית. "בעוד הימין פועל ללא ליאות ומשנה את תנאי המשחק תוך כדי תנועה", הסביר אביטל, "הליברל הממוצע מחכה שכל התנאים יתמלאו כדי להתחיל בפעולה". על דרך המשל נאמר, שלו "גוש אמונים" היו ליברליים, מפעל ההתנחלויות לא היה קם. לו שרון היה ליברל, לא היה מעמיד עצמו למועמדות לראשות הממשלה, אחרי שוועדת כהן המליצה שיחדול לכהן כשר ביטחון בעקבות הטבח בסברה ושתילה.

השמאל, לעומת זאת, פועל מתוך הנחה כי שורה של תנאים אופטימליים צריכים להתמלא כדי שהשינוי המיוחל, יהיה אשר יהיה, יקרום עור וגידים. אבל זו שגיאה. הכללים משתנים תוך כדי תנועה, תוך כדי העשייה - ובעזרתה. "ארבע אמהות" כונו "ארבע סמרטוטות" עד שהעשייה החלה לסחוף, והסחף הובא לשולחנו של אהוד ברק, אז עדיין מועמד לראשות הממשלה, שאימץ את האג'נדה שלהן - נסיגה מלבנון תוך שנה מיום היבחרו. "אין סילבר-בולט (כדור כסף)", אמר לנו מוטי קריסטל, מומחה למשאים ומתנים ואיש ה"שמאל הלאומי". "מדובר במערכת מורכבת שדורשת סדרה של פעולות, בכמה וכמה מישורים".

לפיכך, התשובה לשאלה "מה לעשות" היא להפסיק לשאול - ולהתחיל לפעול. המתנה סבלנית למצב שבו התנאים יהיו אופטימליים לעולם תוביל להרעתם. היושב בכורסתו - כבול אליה. הקמים, להבדיל, מגלים דברים על עצמם, על המערכת הפוליטית, על האופן שבו תהליכים פוליטיים הופכים למשני מציאות.

ואת המציאות לא יהיה קל לשנות. שיעור נוסף שלמדנו על המחנה השמאלי קשור לדפוסי ההצבעה של השנים האחרונות. מתברר שהמקסימום האלקטורלי של השמאל-מרכז יורד מבחירות לבחירות, מסיבות דמוגרפיות-סוציולוגיות הקשורות לעלייה, לריבוי טבעי, להדרת האוכלוסייה הישראלית-ערבית מהמשחק הפוליטי. יובהר מיד: עוד לפני שמביאים בחשבון את הירידה באחוזי ההצבעה לשמאל בקרב אנשים שחשים כי "אין פרטנר", קיימת שחיקה הדרגתית בפוטנציאל ההצבעה המקסימלי ("גם אם כל המחנה ילך להצביע") לפי חתכי מוצא, דפוסי הצבעה של דור ההורים, חינוך ועוד. השמאל טועה לחשוב כי הוא צריך לעבוד קשה כמו הימין כדי לנצח בבחירות. האמת היא, שהוא צריך לעבוד פי אחד ורבע, לערך, כדי להגיע למצב של סטטוס קוו.

* * *

שעתיים-שלוש אל תוך מפגשי הפורום כך נראה שולחן בסטודיו: הר קטן של קליפות פיצוחים, מגדל זעיר של פקקי בקבוקים, וזנב כלבו של רובינגר, ז'אקו - המתפקד גם כסוג של שוטר מקוף הדוחק באורחים לגמור את החגיגה ולחזור הביתה כדי שיוכל להשתין ולישון - מבצבץ מתחת לשולחן.

לא עצרנו את חיינו המקצועיים לצורך העשייה האזרחית שחלקה תואר כאן, גם לא את חיי המשפחה שלנו ומותרות אחרות. המשכנו לעבוד, המשכנו לייצר, מצאנו את החורים והחלונות שבהם אנו מסוגלים להחדיר עשייה אזרחית שתיישר לנו את הגו ותעצור את כורסותינו מלשקוע. כי עשייה מולידה עשייה. קשה לעצום את העיניים, אחרי שאלו נפקחות.

"השאלה האמיתית", סיכם ואצלב האוול את מאמרו "כוחם של חסרי הכוח" מאוקטובר 78', "היא אם העתיד הטוב כה רחוק מאיתנו, כפי שנדמה. ומה אם ההפך הוא הנכון, הוא הסתתר בינינו כל הזמן הזה ורק עיוורוננו וחולשותינו מנעו מאיתנו מלראות אותו נכוחה? האם ייתכן כי זו הסיבה האמיתית, היחידה, שהעתיד הטוב טרם הפך - להווה?"*

הסיורים המשותפים המפגש המרגש ביותר של הקבוצה היה עם המקבילים הפלסטינים

המפגש המרגש ביותר שערכנו היה עם הנציגים הפלסטינים של "פורום המשפחות השכולות" ו"לוחמים לשלום". נציגי הראשונים, עלי אל-עוואד, בסאם ערמין ואחרים, סדקו את קלישאת ה"אין פרטנר" וגם את ההנחה, השגורה כרגע במיינסטרים הפוליטי הישראלי, שלפיו הקיפאון המדיני טוב לישראל. הפלסטינים סיפרו על מצוקת חיים יומיומית נוראה, על דור חדש ונטול תקווה שלא ידע את אוסלו, על אינתיפאדה מתבשלת ועל אחוז הולך וגדל שאומר ש"הישראלים רוצים מדינה דו-לאומית, אז בוא ניתן להם אותה".

עלי אל-עוואד דיבר על אחיו שמת במהלך חקירת שב"כ, על הצורך הדחוף בשלום ועל רשת עממית של פעילי שלום שהוא מנסה להקים, תוך סיכון נפשו, ברחבי הגדה המערבית. לאחר שדיבר, פתאום לא היה ברור מיהו ה"אין פרטנר" בכל הסיפור הזה - הוא, או אנחנו (אחד הישראלים, שלא עמד במעמסת קילוף הקלישאות ופרש מהמפגשים, הצהיר כי "אין לפלסטינים שום בעיה להיכנס לישראל, העניין הוא פשוט שאין להם כיסוי ביטוחי"; המשפט הפך לבדיחה חוזרת בקרב באי הפורום). אחרי זה הגיע לרמת גן גם שר האסירים הפלסטיני לשעבר סופיין אבו-זיידה, שסיפר על ההתנתקות מעזה, מנקודת מבט פלסטינית. "התחננו בפני שרון", טען אבו-זיידה, "צא מעזה בהסדר ולא חד-צדדית, כי חמאס יחגוג ברחובות יום אחר כך, וזה מה שהיה. אז מה אתם מתפלאים שיש קסאמים?"


בעז גאון, בן 39, הוא מחזאי, תסריטאי ועיתונאי (לשעבר "מעריב" ו"עובדה"). מחזה פרי עטו עולה בימים אלה בתיאטרון באר שבע - "בוגד", עיבוד מקומי ל"אויב העם" של איבסן. מחזותיו הקודמים הועלו בתיאטרון הקאמרי ("השיבה לחיפה"), בית ליסין ("ברנז'ה") ועוד. בימים אלה כותב סדרה קומית לערוץ 10 וסדרת דרמה לקשת ומשמש כמנהל מחלקת הדרמה בחברת "סלוצקי אפיקי תקשורת".

יונתן גורפינקל, בן 34, הוא במאי. לשעבר במאי ראשי במשך שלוש עונות של התוכנית "ארץ נהדרת". לפני כן היה יוצר הדרמה "הבן שלי", הסרט הדוקומנטרי "הזירה", בעל טור בעיתון "העיר", וכן, הנהיג יחד עם חבר מועצת העיר שמואל וילוז'ני את "חבורת ונטיל". בימים אלה עובד על סרט קולנוע ישראלי באורך מלא.



מימין לשמאל: רובינגר, גאון וגורפינקל. הקמים מכורסתם


איור: יורם רובינגר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו