בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסון בפרובינציה

סוגר שבוע

תגובות

תמונות ההרס מיפן היו מחרידות. המספרים הנערמים היוו הד סטטיסטי קלוש לאינספור הטרגדיות האנושיות שהתחוללו בוודאי בפינות רבות לאורך רצועת החוף היפנית. כל בן אנוש תקין מבחינה רגשית הזדעזע בוודאי מהמחשבה על המתחולל שם, באותן שעות ממש שבהן הוא סועד את ארוחת הערב שלו וגופות נשטפות אל הים ביפן הרחוקה.

גם תמונות הזוועה מאיתמר היו מחרידות. רצח כזה, ללא קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא קשר לנוכחותן של ההתנחלויות, ללא קשר לפרובוקציות המתמשכות של המתנחלים נגד שכניהם, ללא קשר להתנהלות של צה"ל ושל ממשלת ישראל ב-45 השנים האחרונות, ובכלל - רצח כזה הוא עניין שאין בן אנוש תקין שמסוגל להיוותר אדיש מולו.

ועדיין, בישראל, נדרש הישראלי להכריע: מה מזעזע יותר בעיניך? עשרות אלפי קורבנות יפנים, שנספו בדרך אלימה ואיומה, או חמישה בני משפחה יהודית שנטבחו בשנתם? כיצד אתה מגדיר את עצמך: אזרח ישראל או אזרח העולם? בן חברת האדם, או בן החברה הישראלית? גם וגם אינו אפשרי.

הישראליות, בדומה לכל תרבות וחברה, מגדירה את עצמה בין השאר באמצעות השתתפות קולקטיבית בצער. העדפה של האירוע החשוב יותר מבחינה חדשותית נתפשת כהפניית עורף למקום הזה וליושביו. רעידת אדמה בקנה מידה היסטורי, שפוגעת באחת המעצמות הכלכליות החשובות בעולם ומסכנת באופן ישיר גם את רווחתם של היושבים בישראל, לעולם תהיה פחות מעוררת הזדהות והתרגשות מרצח אלים שבוצע מרחק חמש דקות מכפר סבא וגו'.

זאת פרובינציאליות, והפרובינציאליות הזאת היא מחלה. ולא סתם מחלה, כי אם מחלה מסוכנת. מחלה שאחת מגרורותיה היא מזעור היכולת להכיל סיפור שאינו פרטי ומקומי, כרסום היכולת להבין מורכבות של מציאות והקשרים רחבים, זילות כוללת את חברת האדם, אובדן הסקרנות האנושית הבסיסית, ביטול של סולם הערכים האוניברסלי מול זה המקומי - וכפועל יוצא מכך תחושות רדיפה, שטחיות, נטייה לראייה צרה של סיטואציות עמוקות ודלדול המשאבים האינטלקטואלים והרגשיים של האומה ושל יושביה. ישראל, ללא ספק, מתחילה לסבול מהתסמינים המדאיגים האלה. הפרובינציאליות המקומית מרחיקה אותנו מחברת האדם וממשפחת העמים, מנכרת אותנו ומדירה אותנו מהחברה הבינלאומית ומרחיקה אותנו מהיכולת להכיל נרטיב שונה מזה שאנו מספרים לעצמנו.

יש, כמובן, אפשרות, שכולם טועים ורק אנחנו צודקים. יש גם אפשרות שכולם מטומטמים ואנחנו חכמים. אפשר גם שכולם מבקשים את רעתנו ואין לנו אלא לחכות לג'ון גליאנו התורן שיניף את המאכלת על תדמיתנו העצמית המבוהלת - אבל אפשר גם שצריך לנסות ולהכיל את המציאות הפוסט-מודרנית הזאת שנכפתה עלינו כישראלים וכבני המאה ה-21 - לגלות אמפתיה לחברותינו במשפחת העמים ובאותה נשימה להביט על הזוועות המתחוללות בתוכנו לא כהוכחה לכך שהטרגדיות שלנו יותר חשובות (הן לא), אלא שהן יותר מעוררות לרגשנות. אין כל פסול ברגשנות, כל עוד היא אינה מבטלת את השכל של האדם. ואנחנו, בישראל, מתקרבים לנקודה שבה הרגש האישי והלאומי שלנו מוחק לנו את השכל.

וקטנה לסיום

ופרדריק הגדול אמר: "אם ארצה להעניש פרובינציה, אשים עליה פילוסופים במקום מושלים".



איור: אילה טל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו