בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חולה בראש

בעל, בית

תגובות

קוראים לי שלומי ברזל ואני היפוכונדר. תצחקו, תלעגו, תספרו בדיחות - קטן עלי. זה אני. מכיר את כל ההלצות, יודע בוודאות שהכל בסדר אתי, ועדיין לא מצליח לצאת מזה. יש שיאמרו: לא רוצה לצאת מזה. מקובע בעמדת המסכן החולני, זה שצריך כל הזמן לסעוד אותו, לרחם עליו ולטפל בו בכפפות של משי. עדיף שיהיו כפפות סטריליות. בכל מקרה, ומתוך הכרה בכך שמהחולי הזה לעולם לא אגמל, כבר אמרתי לעינת שעל המצבה שלי אני מבקש לחקוק שתי מלים בלבד: "אמרתי לכם". שההיסטוריה תשפוט.

האכזבה הגדולה שלי נעוצה בכך שעד לפני ארבעה חודשים הייתי משוכנע שסיפור ההיפוכונדריה מאחורי. וזאת טעות פטאלית, שלא מתאימה להיפוכונדר אמיתי, שהרי כל מהותנו היא להקדים תרופה למכה, או לפחות להיות בטוחים שיש לנו בהישג יד תרופה. סגרתי כמה שנים יפות ללא אירועים דמיוניים, התנזרתי מכדורים, ממשחות, מטיפות ומכל המתנות האחרות שהביאו לעולם חברות הפרמצבטיקה. האירוע היחיד שהיה לי קשור באותה אבן ארורה בכליה, ומדובר באזעקת אמת. אני מחזיק בדו"ח שחרור מחדר המיון, כולל בדיקת סי.טי, שקובע מפורשות כי לא מדובר בהזיה.

אלא שפה קבור הכלב. אותו אירוע טראומתי אחראי כנראה להתפרצות המחודשת של ההיפוכונדריה. משהו בביטחון העצמי שלי נסדק, ומאחר שגם כך קוטלגתי כמועד לפורענות היא אכן התרגשה. ומאז, ארבעה חודשים כאמור, קשה לי לזכור יום אחד שבו התנזרתי מאיזו גלולה טובה, מה שהפך אותי באופן ברור לבדיחה הגדולה של הבית. בעיקר בעיני זוגתי. עינת, עושה רושם, בחרה בי בשל חוסני ולכן אינה מוכנה לגלות מידת רחמים, שלא לומר אמפתיה קטנה, כלפי מי שמתחזה לחולה. או חולה באמת. ומבחינתה, בשלב הזה יש רק רופא אחד שאני חייב לפגוש - פסיכיאטר. תחילה התנגדתי לרעיון, אבל לאחר שהבנתי שגם הם נותנים כדורים, יש סיכוי לא רע שאלך על זה.

ההיפוכונדריה ואני הכרנו כבר בתיכון. בשלב מסוים החלטתי שאני חולה. אפילו מאוד. אלא שמעשה שטן, ד"ר גדליה סירב להכיר בכך. מאחר שלא נותרה בידי ברירה והייתי חייב להציל את עצמי, נאלצתי להחליף אותו. היתרון של ההיפוכונדר טמון בעובדה שהוא יודע טוב מכולם מה יש לו. או נדמה לו שיש לו. עניין מאוד מאוד מתעתע. ובכל זאת, מרגע שהחלטת והשתכנעת שאתה חולה, השאלות היחידות שנותרו הן של כוח רצון וסיבולת.

לרופא הבא שפגשתי לא היה את אותו עמוד שדרה של ד"ר גדליה, ודי מהר נרקם בינינו רומן. הייתי מגיע אליו לביקור שבועי קצר, אולי שניים-שלושה, מי סופר, הוא היה שואל מה אני חושב שיש לי, איבחנתי, המלצתי על כדור טוב והוא סיפק לי את המרשם הנחשק. ולא שבאמת הייתי צריך אחד כזה, אבל עושה טוב בלב לחשוב שמישהו מאמין לך.

כמו מכור לסמים, גם ההיפוכונדר יודע היכן אפשר להשיג בקלות את התרופה האהובה עליו. בשנות ה-80 העליזות, רשתות הפארם הגדולות עדיין לא נמצאו כאן, ודאי לא בגטו שבו גרנו, כך שהשגת תרופות היתה עניין פשוט. כיום הרשתות האלה הן האויב הכי גדול שלי, ורק בהן עדיין מתעקשים על תצהירים מבית משפט ומוציאים לך את הנשמה כדי לקבל משאף ונטולין.

העולם הטוב, המרתק, זה שיש בו שוק שחור ופיראטי, אינו מתקיים בארמונות הפארם, אלא בבתי המרקחת השכונתיים והמהוהים. עם הרוקח הזקן והטוב, ארונות העץ המתקלפים ועמדת התמרוקייה המיותמת, זכר לימים שבהם היה הבעלים בטוח שהוא הולך לעשות בית ספר לאסתי לאודר. בשלב כלשהו, די מהר במקרה שלי, הבנתי שהרוקח השכונתי שלי יספק לי, אם רק אבקש, אפילו ערכה לניתוח ראש. והייתי קרוב, מודה.

כדי למנוע תקלות באספקה ולהתמודד עם סיטואציות של הצלת חיים, סידרתי לעצמי את הבלדרית הטובה ביותר בעסק. סבתא שולמית' (כך הוגה זאת בגדדי טוב), האמא של העירקית שהולידה אותי ואשה שבאמת היה לה הכל. האנושות לא ידעה מגנט למחלות, קלות כחמורות, כמו סבתא, מה שעזר לה לפתח קשרים חמים עם הרוקח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן - שהיה, איך לא, עירקי. בנוסף, נודעה הסבתא היקרה שלי כמקוננת מקצועית. כמות הדמעות והמהירות שבה שיחררה אותן היתה מן המפורסמות בעיר. מאחר שאהבה אותי, וגם מפני שזכרה לי חסד, הרגישה מחויבות לספק לנכד שלה כל מה שביקש. ככה זה בחיים, יש סבתות שלוקחות את הנכדים לחנות ממתקים, ויש את סבתא שולמית' שלקחה אותי לבית המרקחת. לסוכריות שלי קראו "קל גרון" או "פרופוליס".

סבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב, אבל הצטרפה בשביל החברה לאיזה חוג שבו לימדו את האל"ף-בי"ת. חמש שנים נתקעה עם אותה מחברת ועם אותיות דפוס בלבד. למה? כי רק בקומה השלישית היה אולם גדול יותר שבו למדו אותיות כתב, אלא שלא היתה מעלית ולכן נבצר מהסבתא החולנית שלי לעלות כיתה. אז סייעתי לה לא פעם בעניין הזה, והיא בתמורה דאגה לי לאספקה שוטפת של "רפואות", כפי שכינתה זאת.

עד כמה היתה מקוננת ומשכנעת? תחליטו לפי הסיפור הבא. לאחר שהשתחררתי מהצבא, סיפרה לה אמא שלי שאני מחפש עבודה. מפגש קצר של טראסק המוחות העירקי הוביל את השתיים למסקנה שמשרת פקיד בנק עשויה להיות פסגת חיי. למחרת, כך מתברר, התייצבה סבתא שולמית' בסניף בנק הפועלים בבניין קולנוע אואזיס, ביקשה להיפגש עם המנהל, ולאחר שהרטיבה לו את כל החדר נאות האיש החביב והמסכן הזה להיפגש אתי. מובן שמעולם לא הגעתי לפגישה. מן הסתם מיהרתי להשיג איזו גלולה טובה.

אחר כך באו כמה שנים טובות, מעידה והתפכחות. באחד מימי המשבר הכלכלי הגדול, אי שם בשנות ה-2000, התברר כי ברשת שוקן לא יחלקו בראש השנה, ואולי היה זה פסח, תלושים. כולם כעסו, כך גם אני, אבל לאחר שחלף החג, התחוור לי כי לראשונה מזה שלוש שנים נמנעתי מהריור הפבלובי שאימצתי לי. מאחר שתלושי החג כללו תמיד גם את רשתות הפארם, יצא שחמש שעות אחרי שקיבלתי אותם כבר הייתי עסוק עד ראש ברכישת תרופות ללא מרשם באחד המקדשים שלהם. מאחר שהפעם נמנעו ממני התלושים, לא הספיקה אותה מחלה דמיונית לקנן במוחי והמשמרת לא הסתיימה, כרגיל, בביקור חצות בבית המרקחת בלונדון מיניסטור.

אלא שעתה, כאמור, הכל חזר, ויש לי רק שלושה מצבי צבירה (בסוגריים תופיע אבחנת הרופאים השרלטנים ועינת המרשעת): מפלרטט עם המחלה (בריא כמו שור), חולה מת (בריא כמו סוס), נמצא בשלבי החלמה אחרונים (בריא כמו פר). הארונות והמזווים נמלאו שוב. עינת פותחת את הקלאפה במטבח כדי להוציא כוס, ונוחתת עליה חפיסת מוקסיפן; עמרי מחפש תרכיז פטל, ומוצא סירופ נגד שיעול; עלמה תרה אחרי מסטיק, וכמעט לועסת כדור כתמתם וחמדמד של דוקסילין. סתם כי לאבא בא ללכת על בטוח.

זאת אינה שעה מומלצת לקבלת החלטות, ודאי כאשר מצבי הרפואי חמור כל כך, ובכל זאת עשיתי מעשה. מאחר שהטויוטה שלי כבר באה בימים, החלטתי כי הגיע הזמן לפנק את עצמי במכונית חדשה. היו לא מעט אפשרויות על הפרק, ובסופו של דבר בחרתי בזאת שהכי מתאימה לי. קיה. קיה פורטה. 1,600 סמ"ק. או מ"ג. לא יודע.



איור: לי קורצווייל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו