בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחרות עזה: המתכון לתחרותיות ולשגשוג של המשק הישראלי

תגובות

פרופ' מייקל פורטר מאוניברסיטת הרווארד קיבל בשישי שעבר מקלחת צוננת מפתיעה מהשבועון הכלכלי הנחשב בעולם - "אקונומיסט". השבועון טען שהרעיון החדש של פורטר, שעליו דיווחנו כאן בהרחבה לפני חודש - "כיצד להציל את הקפיטליזם" באמצעות יצירת "ערך משותף" גם לפירמה וגם לחברה ולקהילה - הוא "חצי מבושל" במקרה הטוב ומיחזור של רעיונות קיימים במקרה הגרוע.

ה"אקונומיסט" חבט בפורטר, הזכיר את הייעוץ שהעניק לשליט לוב מועמר קדאפי והסביר שממנו מצופה להרבה יותר - שכן פורטר, לדברי העיתון, הוא אחד מהמוחות החשובים ביותר ב-30 השנים האחרונות בתחום העסקים והאסטרטגיה. הכוונה היא למחקר העצום של פורטר בנושא תחרותיות של אומות, שהקנה לו מעמד על גם כיועץ לממשלות וגם לחברות ענק בכל העולם.

ה"אקונומיסט" מסכים עם פורטר שכיום שורר חשש גדול למשבר בלגיטימיות של הקפיטליזם וש"אחריות תאגידית" היא סיסמה שחוקה שאין מאחוריה הרבה (לדוגמה, בריטיש פטרוליום ואנרון הצטיינו ביחצ"נות של אחריות חברתית בשעה שגרמו למשקיעים ולסביבה נזקים עצומים) - אבל טוען שכדי שהרעיון שלפיו חברות יעברו למודל של "ערך משותף", גם לפירמה וגם לקהילה, ישפיע באותו אופן שהשפיעו רעיונותיו בתחום התחרותיות של חברות ומדינות, פורטר צריך לעבוד עליו יותר.

הרגשנו השבוע צורך להציג את הביקורת של ה"אקונומיסט" לא רק בגלל המקום והחשיבות הגדולה שהקדשנו כאן לפני חודש לתיאוריה של פורטר על הדרך הדפוקה שבה מתנהלים כיום הקפיטליזם וה"אחריות החברתית", אלא בעיקר משום שהכתבה הזכירה לנו שוב את ההערכה העצומה שיש לרעיונותיו של פורטר בתחום התחרותיות, שהקנו לו מעמד מיוחד בעולם הכלכלי והעסקי.

יש מדינה אחת שבה רעיונותיו של פורטר בתחום תחרותיות של מדינות לא מקובלים בכלל. מדינה שבה שורה ארוכה של כלכלנים, פרופסורים ואנשי עסקים המציאו תיאוריה כלכלית ועסקית חדשה - הפוכה מזו של פורטר - והם משווקים אותה בהצלחה.

נושא ה"תחרותיות של אומות" מעסיק בשנים האחרונות את רוב ראשי הממשלות, הפוליטיקאים ואנשי העסקים הבולטים בעולם על רקע הגלובליזציה העזה בכלל והעלייה של השווקים המתעוררים, ובראשם סין והודו, בפרט. פוליטיקאים, ראשי מדינות, שרי אוצר, נגידים, יזמים, אנשי עסקים ומשלמי מסים מוטרדים יותר ויותר מיכולתה של מדינתם להתחרות במדינות אחרות כדי לייצר צמיחה, רמת חיים, שירותים חברתיים והזדמנויות לצעירים.

ברבות מהמדינות האלה לומדים ומשננים אנשי הממשל, הרגולציה והאקדמיה את התובנות שהפיק פורטר לאחר שצוותים של חוקרים שלו למדו לעומק במשך שנים ארוכות את מקורות ההצלחה של המדינות.

פורטר לימד אלפי מקבלי החלטות ש"שגשוג והצלחה של אומה נוצרים, ואינם באים בירושה. הם אינם צומחים מתוך המתת שמעניק הטבע למדינה, ממאגר כוח האדם שלה, משערי הריבית הנהוגים בה או ממערך המטבע שלה, כשם שטוענים חסידי הכלכלה הקלאסית. התחרותיות של אומה מותנית בכושרה של התעשייה שלה לחדש ולשדרג. חברות משיגות יתרון לעומת טובי המתחרים בעולם בגלל לחצים ואתגרים. הן מפיקות תועלת מכך שיש להן מתחרות מקומיות חזקות, ספקים מקומיים תקיפים ולקוחות מקומיים תובעניים".

ספרו של פורטר, "על תחרות", תורגם ל-19 שפות וביניהן עברית (הוצאת מטר), ונקרא על ידי מקבלי החלטות ברוב כדור הארץ - הן במדינות מפותחות והן במתפתחות, אבל בישראל אנחנו הרי יודעים הכל. כאן, במשרדים הכלכליים, ברגולציה ובאקדמיה, יש תיאוריות כלכליות ועסקיות אחרות שמשרתות קומץ אנשי עסקים גדולים הלופתים באחיזת צבת את הפוליטיקאים ואת הרגולטורים.

בעוד שאנשי אקדמיה ישראלים מדברים בשבחם של מיזוגים, קונסולידציה, יתרונות לגודל משום ש"ישראל היא מדינה קטנה", פורטר מסביר שהמתכון לכלכלות תחרותיות במדינות גדולות כקטנות הוא הפוך: "קיומם של יריבים מקומיים חזקים הוא גורם מדרבן חזק להשגתו של יתרון תחרותי ולהתמדתו. עובדה זו נכונה במדינות קטנות כמו שווייץ, שבה היריבות בין יצרניות התרופות שלה תורמת לביצורה של עמדת בכורה עולמית, והיא נכונה בארה"ב, בענפי המחשבים והתוכנות. אין עוד מקום בעולם שבו תפקידה של יריבות עזה בולטת יותר מאשר ביפן, שבה מתחרות 112 יצרניות של מכונות לתעשייה, 34 במוליכים למחצה, 25 בציוד שמע, 15 במצלמות, ולמעשה אנו נתקלים בדרך כלל במספרים דו ספרתיים בענפים שבהם תופסת יפן עמדת בכורה עולמית".

קיום תחרות עזה בשוק המקומי במדינות קטנות כגדולות, מסביר פורטר, הוא אולי האלמנט החשוב ביותר במכלול התנאים (שאותם הוא מכנה יהלום) שיוצרים כלכלה תחרותית ומתקדמת. "מבין כל הנקודות ביהלום, היריבות המקומית היא כנראה החשובה ביותר, עקב ההשפעה שיש לה על כל הנקודות האחרות".

בעוד שרגולטורים, אקדמאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים ישראלים מסבירים שצריך לארגן את השוק הישראלי ב"קבוצות גדולות" שלהן יהיה יתרון מול העולם וייצרו יציבות, פורטר מסביר שהמחקרים מביאים למסקנות הפוכות: "התבונה המקובלת גורסת שהתחרות בשוק המקומי היא בזבוז: היא מביאה לכפל מאמצים ומונעת מהחברות להשיג יתרונות לגודל. הפתרון הנכון הוא לפרוש חסות על אלופה לאומית אחת או שתיים - חברות שממדיהן וכוחן מתאימים להתמודדות עם מתחרים זרים - ולהבטיח להן את המשאבים הדרושים, בברכתה של הממשלה. אבל למעשה, רוב האלופות הלאומיות אינן תחרותיות כלל, אף על פי שהן מסובסדות היטב ומוגנות על ידי ממשלותיהן... חשיבותה של יעילות סטטית פחותה בהרבה משיפור דינמי, שאין כמו יריבות מקומית כדי לדרבן אותו".

האקדמאים והרגולטורים הישראלים מנסים למכור לנו את טענותיהן של קומץ קבוצות עסקיות, שאין צורך לייצר תחרות בשוק המקומי - כי תחרות רק מחלישה את המגזר העסקי מול העולם. פורטר מסביר שמדובר בהבלים: "היריבים המקומיים דוחפים זה את זה לקצץ בעלויות, לשפר את האיכות ואת השירות וליצור מוצרים ותהליכים חדשים... תועלת נוספת הצומחת מיריבות מקומית היא הלחצים שהיא יוצרת לשדרוג בלתי פוסק של מקורות היתרון התחרותי. קיומם של מתחרים מקומיים מבטל אוטומטית את סוגי היתרון הנובעים מעצם ההשתייכות לאומה מסוימת - עלויות גורמי הייצור, גישה אל שוק המקומי או עדיפות בו, או עלויות של מתחרים זרים המייבאים לשוק המקומי. החברות נאלצות להתקדם מעבר להם, וכתוצאה מכך הן משיגות יתרונות שהם יותר בני קיימא".

כישלונו של המגזר העסקי בייצור חברות גדולות המוכרות ברחבי העולם במאות מיליוני ובמיליארדי דולרים כבר אינו שנוי במחלוקת. כולם מבינים כיום שמכירת סטארט-אפים לא תוביל אותנו לשגשוג בר קיימא. הפתרון שמציעים לנו אנשי עסקים והאקדמאים שבשירותם הוא סיוע ממשלתי, הגנות, פטורים ממס או רישיון לקיים מבני שוק מוגנים מתחרות. כל הפתרונות האלה הם למעשה החסמים העיקריים בפני פיתוח כלכלה תחרותית, כפי שמסביר יפה פורטר: "למרבה האירוניה, התחרות המקומית העזה היא שגם מאלצת, בסופו של דבר, את החברות המקומיות לפנות אל השווקים העולמיים, ומקשיחה אותן כדי שיצליחו בהם. המתחרים המקומיים מאלצים איש את רעהו להפנות את מבטם החוצה, אל שווקים זרים, כדי להגיע ליעילות ולרווחיות גבוהות יותר, בייחוד כאשר יש להם יתרונות לגודל. החברות המקומיות החזקות יותר, שעמדו במבחן התחרות המקומית העזה, מצוידות היטב לנצח גם בחו"ל".

פוליטיקאים ישראלים מסוגו של אהוד אולמרט אהבו להתפאר בכך שהם קשובים ומסייעים למגזר העסקי כדי לקדם את הכלכלה. אבל למעשה, ההטבות, ההגנות וההקלות שהם מנסים לארגן ליזמים ישראלים פוגעות בכלכלה ובתחרותיות. תפקידה האמיתי של הממשלה שונה בעליל: "בוויכוח המתמשך על כושר התחרות של אומות, אין נושא המעורר ויכוחים, או יוצר פחות הבנה, יותר מתפקידה של הממשלה. רבים רואים בממשלה מסייעת או תומכת חיונית בתעשייה, שתנהיג בתחומים רבים מדיניות שתתרום במישרין לביצועים התחרותיים של ענפים אסטרטגיים או ענפים שהיא חפצה ביקרם. אחרים מסכימים להשקפה בנוגע ל'שוק חופשי' שלפיה יש להניח לשוק להתנהל מכוחה של איזו יד נעלמה. שתי ההשקפות אינן נכונות. אם נמשיך כל אחת מהן עד לתוצאתה ההגיונית, יתברר לנו שהיא מובילה לשחיקת כושר התחרות של המדינה".

"תפקידה הנכון של הממשלה הוא להיות גורם מזרז ומאתגר. תפקידה הוא לעודד - או אפילו לדחוף - את החברות להעלאת רמת השאיפות שלהן ולהגיע לדרגים גבוהים יותר של ביצועים תחרותיים, גם אם תהליך זה עלול להיות לא נעים וקשה, מעצם טבעו".

"מדיניות ממשלתית שתצליח תהיה מדיניות שתיצור סביבה שבה החברות יוכלו להשיג יתרון תחרותי, ולא מדיניות שתערב את הממשלה ישירות בתהליך, להוציא במקרה של אומות הנמצאות בתחילת תהליך ההתפתחות. התפקיד של הממשלה הוא תפקיד עקיף ולא ישיר".

"אבל בפוליטיקה, עשר שנים הן הנצח. כתוצאה מכך, רוב הממשלות דוגלות במדיניות שתציע תועלת נראית לעין בטווח הקצר, כגון סובסידיות, הגנה ותמיכה במיזוגים מוסדרים - היא היא המדיניות הבולמת חידושים. רוב קווי המדיניות שהיו משנים באמת את המצב הם אטיים מדי, או שהם מחייבים סבלנות רבה מדי מצד פוליטיקאים, או שחמור מכך - מלווים במכאובי הטווח הקצר. ביטול הפיקוח וההגנה על ענף מוגן, למשל, יביא לפשיטות רגל תחילה, ולחברות חזקות ותחרותיות יותר רק אחר כך".

בעוד שאנשי העסקים הישראלים משווקים לעיתונות את התיאוריה שרגולציה כבדה פוגעת ביכולת שלהם להתפתח, להשקיע ולהתחרות - הרי שהניתוח הכלכלי והניסיון בשטח מראים שהמצב הפוך: רגולציה כבדה, קשה ותובענית היא המנוע של התחרותיות והשגשוג הכלכלי: "תקנות ממשלתיות קפדניות עשויות לקדם יתרון תחרותי בכך שיעודדו את הביקוש המקומי וישדרגו אותו. תקנים מחמירים בנוגע לביצועי מוצרים, לבטיחותם ולאיכות הסביבה מפעילים לחצים על חברות לשפר את האיכות, לשדרג את הטכנולוגיה ולספק תכונות שיענו על דרישות הצרכנים והדרישות החברתיות".

ראש הממשלה אמור לאשר בימים אלה את מינויו של הממונה על ההגבלים העסקיים הבא. על לשכת ראש הממשלה ועל הוועדה למינוי ממונה על ההגבלים העסקיים מופעלים לחצים מסיביים מצד המשפחות החזקות במשק. ראוי היה שראש הממשלה יבין שלממונה אמיץ, חזק ותקיף יש השפעה דרמטית לא רק על המחירים במשק הישראלי ועל רווחת הצרכנים או על הדמוקרטיה - אלא בעיקר על התחרותיות של המשק הישראלי מול העולם: "פיקוח על תחרות באמצעים כמו שמירה על מונופולים ממשלתיים, הגבלת ההצטרפות לענף מסוים, או פיקוח על מחירים, מביא לשתי תוצאות שליליות מאוד: הוא מחניק את התחרות ואת החדשנות, מפני שהחברות עסוקות קודם כל במגעים עם המחוקקים ובהגנה על מה שיש להן, והוא הופך את הענף לדינמי פחות ולרצוי פחות לקונה או לספק. ההפרטה וביטול הפיקוח כשלעצמם לא יצליחו בלי תחרות מקומית נמרצת, וזו מחייבת כתוספת טבעית - מדיניות תקיפה ועקבית של הגבלים עסקיים... מדיניות תקיפה נגד הגבלים עסקיים - ובייחוד נגד מיזוגים אופקיים, בריתות והתנהגות המהווה קנונייה - היא תנאי בסיסי לחדשנות".

גם פורטר מכיר מהמערב את טענותיהן של חברות שצריך לעודד מיזוגים ובריתות, בשמן של הגלובליזציה ושל יצירת אלופים לאומיים, אבל הוא מסביר: "אלה חותרים במקרים רבים תחת היווצרותו של יתרון תחרותי. כושר תחרות לאומי אמיתי מחייב את הממשל לא להתיר מיזוגים, רכישות ובריתות שהמובילים בענפים השונים יהיו מעורבים בהם. יתר על כן, הכללים שיחולו על מיזוגים ועל בריתות צריכים לחול על חברות מקומיות ועל חברות זרות כאחת. ולבסוף, מדיניות הממשלה צריכה לעודד הצטרפות של גורמים חדשים לענף, מקומיים ובינלאומיים כאחד, על פני רכישות".

המשק הישראלי מורכב משורה של קרטלים, מונופולים ושחקנים שעושים כל מאמץ לא להתחרות זה בזה ולא להיכנס איש למגרש של רעהו. זאת ביצה חמימה של בינוניות ורדידות שבה אפשר לייצר רווחיות, משכורות עתק וכוח בלי להתחדש, בלי להתחרות ובלי להתאמץ. פורטר מסביר שזה מרשם בדוק לכלכלה לא תחרותית: "חברה חייבת לחפש לחצים ואתגרים, ולא להימנע מהם. חלק מהאסטרטגיה הוא ניצול המדינה האם ליצירת דחפים לחדשנות. לשם כך, החברות יכולות למכור לקונים ולערוצי ההפצה המתוחכמים והתובעניים ביותר; לחפש את הקונים בעלי הצרכים הקשים ביותר; לרכוש מהספקים המתקדמים ביותר, ולהתייחס לעובדים כאל עובדים קבועים, במטרה לעודד שדרוג כישורים ופריון.... חברות המעריכות יציבות, לקוחות צייתנים, ספקים התלויים בהן ומתחרים רדומים מזמינות קפיאה על השמרים, ובסופו של דבר - כישלון".

עיון ברשימת החברות הגדולות והרווחיות בבורסה בתל אביב וברשימות ה"כוכבים" של המגזר העסקי שמפרסמים העיתונים הכלכליים מעלה כי רובם הם חברות הפועלות בשוק המקומי, בתחרות נמוכה. רובן המכריע לא פועלות בחו"ל, ואם הן פועלות בחו"ל - התוצאות שם בדרך כלל נחותות משמעותית. את פורטר הממצאים האלה לא יפתיעו בכלל, שהרי היעדר תחרות עזה בשוק המקומי הוא מתכון בדוק לבינוניות: "חברות רבות מדי ומנהלים רבים מדי תופשים את טיבן של התחרות ושל המשימה המוטלת עליהם בצורה מוטעית, מפני שהם מתמקדים בשיפור הביצועים הפיננסיים, בגיוס תמיכה ממשלתית, בשאיפה להגיע ליציבות ובצמצום הסיכונים באמצעות בריתות ומיזוגים. המציאות התחרותית השוררת בימינו תובעת מנהיגות. מנהיגים מאמינים בשינוי; הם מדרבנים את הארגונים שלהם לחדש ללא הרף; הם מבינים את חשיבותה של המדינה האם שלהם כחלק בלתי נפרד מהצלחתם התחרותית ומשתדלים לשדרג אותה. וחשוב מכך, מנהיגים מבינים את הצורך בלחצים ובאתגר. הם מוכנים להקריב את החיים הנוחים למען קשיים, ובסופו של דבר - למען יתרון תחרותי בר קיימא. זה חייב להיות היעד של אומות ושל חברות כאחת: לא רק הישרדות, אלא השגת כושר תחרות בזירה הלאומית. ולא רק פעם אחת אלא בהתמדה".

האם יקום איש עסקים ישראלי, יצואן, מנהיג ויגיד לציבור את האמת? האם יקום הפוליטיקאי, השר או הרגולטור שיסביר לציבור מה באמת נדרש כדי להפוך את ישראל לכלכלה מתקדמת ותחרותית, או שנידונו לדשדש בביצת הבינוניות ולספר לעצמנו שאנחנו כוכבים?



פרופ' מייקל פורטר. קיום תחרות בשוק המקומי הוא הדבר החשוב ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו