בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשר אבל מרוויח

הם גורמים לענקי המזון למלא אחר דרישותיהם, מעורבים בכל שלב, בודקים כל מרכיב ומפקחים שהכל נעשה לפי ההוראות | מאחורי חותמת כשרות המהדרין הקטנה בשולי כל מוצר מסתתרת תעשייה תוססת שכוחה הולך וגדל | הצצה לשותף הסמוי של המוצרים על המדף בסופר

תגובות

עידית (שם בדוי), מנהלת מחלבה גדולה, אינה שומרת כשרות: היא קיבוצניקית שמוכרת את החלב שלה לתאגיד חלב גדול. גם ראשי התאגיד אינם דתיים - אך כשמגיע פסח, הפרות של עידית נהנות מתפריט כשר למהדרין. "החלב מיועד לגבינות שישווקו בפסח, ולכן הוא צריך להיות כשר הרבה לפני החג. אנחנו מתקינים מסננים על משאבות החלב, שמטרתם לבדוק שלא ייכנס לחלב אוכל חמץ. המשגיחים באים בהפתעה מתי שבא להם, גם ב-4:00, כדי לבדוק שבאמת עובדים עם המסננים. שבועיים לפני פסח, משנים לפרות את כל התזונה - מתחמיץ חיטה עם גרעינים לתחמיץ ללא גרעינים, וגם את זה הם באים לבדוק. האוכל המיוחד עולה לי 24 שקל לפרה ליום בממוצע, 2 שקלים יותר מהאוכל הרגיל, וגם פוגע בפרה, כי משנים לה את כל התזונה. הוא גורם להן לבעיות מטבוליות, לעצירויות, לשלשולים ולבעיות טלפיים. בפועל אנחנו מתחילים להרגיל אותן הרבה לפני החג, וזה דופק אותנו - גם במחיר, וגם בתפוקה של הפרות".

בנוסף על התזונה הכשרה, עידית חויבה להתקין מצלמות במכון החליבה שלה, כדי שבמוצאי שבת יוכלו משגיחי הכשרות לבדוק שבשבת עבדו בחליבה רק גויים: תאילנדים או ערבים. "בעבר היו מצלמות וידאו, והמשגיח היה לוקח את הסרט בראשון. כיום הכל במחשב, ואם אני נכנסת במקרה למכון החליבה בשבת, במוצאי שבת המשגיח כבר ישאל אותי מה עשיתי שם". כפיצוי על ההכרח להעסיק תאילנדים בשבת מקבלת עידית מתאגיד החלב תוספת של 3 אגורות לליטר עבור החלב הכשר, שלדבריה מממנת את עבודת התאילנדים, שהיתה מעסיקה בכל מקרה. לעומת זאת, את המשגיחים של כשרות המהדרין, אלה שבודקים את תנועותיה בכל שבת, היא מממנת בעצמה, כחלק מהוצאות המחלבה.

עידית לא חייבת לייצר דווקא חלב כשר למהדרין. "הייתי יכולה לעשות חלב רגיל, ואז יהודים יכולים לעבוד אצלי בשבת. אבל אני מבינה מהתאגיד שהמטרה היא לעשות את כל החלב כשר. אני חושבת שזה מפני שיש דרישה בחו"ל, וגם כי בישראל המגזר החרדי גדל. יש לכך יותר ביקוש. לכן כשרות מהדרין היא תחום שמתפתח".

עידית לא לבד. המגזר החרדי מונה 700-750 אלף איש בקירוב - ובשנים האחרונות הוא מפגין העדפה למותגים מובילים במשק וצורך בהיקפים גדלים. כל אלה הפכו את החרדים מנישה צרכנית זנוחה, שמוקצים לה כמה קווי ייצור מתמחים כמו מגדים של עלית שאיחד תחתיו את המוצרים הכשרים למהדרין של החברה, לכוח צרכני עולה, שכל החברות הגדולות במשק מחזרות אחריו. סקר "מובילים" האחרון, שנערך על ידי עיתון "המבשר" ומכון דחף ותוצאותיו פורסמו השנה, בדק את המותגים המועדפים על הציבור החרדי ומצא בראש הרשימה את תנובה, אסם, קוקה קולה וסלקום - לא שונה במיוחד ממה שהיה מוצא סקר דומה בציבור החילוני.

הנתון הזה אינו מקרי: החברות הגדולות במשק מוכנות לעשות הרבה כדי לקנות את לבו - ואת כיסו - של הציבור החרדי. בתחום המזון, הצעד הראשון בכיוון הוא רכישת חותמת כשרות מהדרין, והחותמת הזו מפרנסת תעשיית ענק של גופי כשרות פרטיים, שבודקים כל מרכיב בשרשרת הייצור - ואינם מסתפקים רק בהשפעה על הרכב המזון: החל בתמונות על האריזה וכלה בפעילויות השיווק של החברה, הכל זוכה לבדיקה מדוקדקת. השפעתם של גופי הכשרות על הרכב המזון שאנו צורכים לעתים אינה פחותה מזו של משרד הבריאות, למשל. החברות, מצדן, מקבלות על עצמן את הדרישות באופן וולונטרי, מחשש לאיבוד החותמת ונתח השוק שבא עמה. את תוצר היחסים המורכבים בין החברות, הכשרויות והצרכן, כולנו רואים על המדף בסופר - גם אם אנחנו לא מודעים לתעשייה מאחורי החותמת הקטנה.

לא רק חרדים אוכלים מוצרים עם כשרות מהודרת: לפי נתוני סקר TGI בוגרים, כ-13% מהיהודים אוכלים רק מזון בכשרות מהדרין - מהם 83% חרדים ו-12% דתיים לאומיים. ובהתאם, אם בעבר הכשרויות האלה היו מוגבלות לקו ייעודי לחרדים, כיום הן כובשות גם מגזרים אחרים. אסם, לדוגמה, מייצרת יותר מ-90% ממוצריה בכשרות מהודרת ועלית הרחיבה מאוד את קו הכשרויות המהודרות שלה. על מוצרי תנובה אמנם מתנוססת חותמת של בד"ץ העדה החרדית, אך היא גם הקימה "ועדת מהדרין" המורכבת מנציגים של כשרויות קטנות יותר, דוגמת חוג חתם סופר ובעלז: חלק מהמוצרים מופיעים בחותמת העדה החרדית ואחרים בחותמת ועד הכשרות - במטרה לא לפספס אף צרכן חרדי, ולא משנה מה השתייכותו הקהילתית. לפי דו"ח של "דן אנד ברדסטריט", חברת נסטלה העבירה את כל קו הייצור שלה להכשר בד"ץ בתחילת 2010 - וזכתה לעמדה מובילה במגזר.

"את כשרות המהדרין צריך מסיבה פשוטה", אומר דני הכט, מנכ"ל דודות, חברה לשיווק מוצרי מאפה. "החרדים לא קונים מוצר ללא כשרות מהודרת, ולעומת זאת החילונים יקנו את מה שיש על המדף בסופר - בין אם מדובר בכשרות מהודרת, בכשרות רגילה, או במוצרים ללא חותמת כשרות. הכשרות מאפשרת להכניס את המוצר לכל החנויות בישראל. חילונים קונים גם בחנויות של חרדים, שמוגדרות כזולות יותר, ולכן מבחינתנו החנויות האלה פתוחות לכל המגזרים".

בתקופה האחרונה, כפי שפורסם ב"הארץ", סוער הענף בשל סכסוך פנימי המאיים להכתים את תדמיתה של שליטת השוק, כשרות בד"ץ העדה החרדית. הסכסוך - הנסוב על טענות של הרב דוד שווימר, משגיח כשרות לשעבר בעדה, שטען כי תעשיית השחיטה של הבד"ץ מתנהלת לכאורה בשלטון פחד שפוגע בכשרות מוצריה - מאיים על מעמדו של הגוף המוביל בעולם הכשרויות. ברור, שאם תוכתם תדמית הבד"ץ בעיני המגזר החרדי, יהיו לכך השלכות עסקיות מרחיקות לכת.

לכאורה, מציעות כשרויות המהדרין שירות שכבר ניתן במסגרת ממלכתית, על ידי כשרות הרבנות הראשית: חותמת שתאפשר לאוכלי הכשרות לצרוך את המוצר בלב שקט. אלא שכשרות הרבנות אינה נחשבת מחמירה מספיק במגזר החרדי, ואילו כשרויות המהדרין, שהן גופים פרטיים, מציעות לכאורה בדיקת כשרות קפדנית יותר בסטנדרטים מחמירים. מי שרוצה להיכנס למגזר - חייב להתהדר. אחדות מהרבנויות המקומיות מספקות אף הן שירותי כשרות מהודרת, אך באופן כללי מדובר בתעשייה של גופים פרטיים.

"כשרות המהדרין היא חלק מהיהדות החדשה, שנוצרה על ידי החברה החרדית בישראל: כמו תנועת הצניעות, כמו חברת הלומדים", טוען שחר אילן, סמנכ"ל למחקר ולהסברה של עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון. "זה קורה מכמה סיבות: אחת מהן היא שהכוח הכלכלי החרדי גדל ומאפשר את זה, והשנייה היא שאין ציבור גדול ומאורגן שחשוב לו לא לאכול מהדרין. החברות החילוניות, מצדן, חושבות שזה יגדיל את הרווח, או חוששות לאבד שוק למתחרים".

גם בחו"ל, הכשרות המהודרת היא עסק פורח: יוסף מינסקי, שמשמש בארץ כנציג של האו.יו (OU) - גוף כשרות שמאחד רבנים אורתודוקסים בארה"ב, נחשב לגדול בעולם ומונה בין לקוחותיו ענקים כבן אנד ג'ריס, פרינגלס, קוקה קולה וקטשופ היינץ - מעריך כי האו.יו מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. בכתבה שהתפרסמה ב"ביזנסוויק" בדצמבר 2010 הוערך שוק הכשרות העולמי ב-13 מיליארד דולר, וצוין שהחותמת ניתנת גם למוצרים לא יהודיים בעליל כמו ארנבות שוקולד לחג הפסחא.

כשרות מהודרת היא תנאי כמעט בל יעבור לכל מי שמעוניין לייצא לקהילות יהודיות בעולם - ולא רק להן: מינסקי מספר כי חלק מהמוצרים מגיעים אפילו לאירן ולסעודיה. הצרכנים האירנים אמנם אינם מקפידים על מצוות היהדות, אבל הם מקפידים מאוד על חוקי הכשרות של האסלאם, ועבורם חותמת כשרות מהודרת מהווה גושפנקא לכך שהמוצר נבדק בקפדנות ואינו מכיל בשר חזיר. בערבית מוצרים כשרים יכונו חלאל, ומדינות ערב יסכימו לחותמת כשרות ללא כתב בעברית. הבדיקה הקפדנית של המוצרים המהודרים קוסמת גם לחובבי בריאות בעולם ומשתלבת במגמה של חזרה לאוכל אותנטי - עוד אופנה המעלה את הפופולריות של חותמת הכשרות.

בראש פירמידת הכשרות בישראל עומדת כשרות בד"ץ העדה החרדית, שעובדת עם כמה מהחברות הגדולות במשק - ביניהן תנובה, אסם וטמפו. לפי כתבה ב"הארץ", שנסמכה על גורמים בעולם החרדי, בד"ץ העדה החרדית מעסיק כ-1,500 עובדים והמחזור העסקי שלו מוערך בעשרות מיליוני שקלים בשנה. ממקום מכובד בשוק נהנות גם כשרות הרב לנדא מבני ברק, שנחשבת לכלל-חסידית וקפדנית ומקובלת על חלק גדול מהמגזר, וכשרות הרב רובין מרחובות.

הפוטנציאל הכלכלי והפוליטי של עסקי הכשרות גורם בשנים האחרונות לאינפלציית כשרויות, שמעניקות שירות למגוון הקהילות במגזר - כ-30 כשרויות פועלות בו כיום. רובן, כנראה, לא משגשגות כמו הכשרויות הגדולות.

"זה יכול להיות עסק רווחי אבל בפועל הוא לא, כי יש תחרות מטורפת. הוא בעיקר נותן כוח לציבור, לקהילה, אתה בעצם שולט על מה שהם מכניסים לפה", מספר הרב דבורץ, משחיטת רבנות רחובות והרב נויבירט. בתחום הזה שופעים היצרים, החרמות והסכסוכים. "כולם מלכלכים על כולם. הגדולים לא צריכים את ההשמצות, אבל הקטנים כל היום באינטריגות".

הכניסה לעולם הכשרות המהודרת זורקת את החברות המסחריות, לקוחות הכשרות, לעולם תחרותי ומסוכסך, שהלכה, מאבקי כוח ואינטרסים עסקיים משתלבים בו יחדיו. כך לדוגמה, הרב רובין אסר במשך תקופה מסוימת על קניית קוקה קולה בהכשר הרב לנדא; שטראוס עברה חלקית לפני שנה מהכשר הרב לנדא לרב רובין, ועוררה סערה זוטא במגזר; ובכל פסח מוציאות הכשרויות חוברות "תחקירי כשרות", שאמורות ליידע את הציבור החרדי על כשלים בכשרות, ומבלי לזלזל ברצונם של צרכנים חרדים להקפיד בכשרות, משמשות גם ככלי יעיל לניגוח כשרויות מתחרות.

מערכת היחסים בין החברות לבין הבד"צים מתאפיינת, בדרך כלל, בשיתוף פעולה: גורמים בשוק המזון מספרים כי אמנם דרישות הכשרות מסבכות את החיים - בעיקר במוצרים כמו חלב או בשר, וגם בכאלה שמורכבים מעשרות חומרי גלם, שכולם צריכים לקבל את חותמת הכשרות - אך בכשרויות עובדים גם אנשים בעלי ידע רב, כולל מהנדסי מזון, שמסוגלים להציע רכיבים חלופיים. בניגוד לכשרות הרבנות, השואבת את סמכותה מהחוק המחייב את כל מי שמגדיר את מוצריו כשרים להשיג חותמת ממלכתית, כשרות מהדרין היא עניין וולונטרי: אפשר לבחור שלא להיכנס לשדה המוקשים הספציפי הזה, במחיר של אובדן השוק החרדי: אמנם ההזדמנויות מצטמצמות, אך גם לא צריך להעמיד כל מוצר לבחינה מדוקדקת. לכן, החברות שבוחרות כן ללכת עם כשרות מהודרת מצייתות בדרך כלל לדרישות - גם כשהן פחות נוחות להן.

כמה רחוק צריכות החברות ללכת כדי להיענות לדרישות הבד"צים? מתברר שדי רחוק. מ', מנהל בחברה שמייצרת בין השאר מזון לתינוקות (תמ"ל), מספר כי התאמת קו הייצור של החברה בחו"ל לדרישות הייצור המהודרות נמשכה ארבע שנים, בעלות משמעותית, אם כי הוא מסרב למסור סכומים מדויקים. "על אף שהחרדים הם 20% מהאוכלוסיה, הלידות שלהם מגיעות לכמעט 50% בקרב יהודים. המגמה הזו הולכת ומתחזקת, ולפני שהיתה לנו כשרות מהדרין מצאנו את עצמנו עם ליין שלא נותן מענה לכל הצרכים של השוק: לא יכולנו להרשות לעצמנו להיות עם מוצר מוביל שחלק גדול מהאוכלוסיה לא יכול לצרוך".

הדרך לחותמת המהדרין היתה רצופה במהמורות. גוף הכשרות - רב מחו"ל, שנבחר בשל קרבתו הגיאוגרפית לקו הייצור - בילה שנים בוויכוחים עם מדעני החברה: כל מרכיב בחלב זכה לבדיקה מדוקדקת, והיה צריך לזכות לאישור גם של המדענים בחברה המייצרת - וגם של הרבנים, שבדקו היכן הוא מיוצר, מי מייצר אותו ואם כל חומר בפני עצמו הוא כשר. "למשל, לקטוז צריך לעמוד בסטנדרטים המדעיים וגם להיות כשר למהדרין, ולא היה פשוט למצוא מרכיב שיענה על שתי הדרישות. הרב התעקש לאורך כל הדרך וגם המדענים, ולקח להם שנים להגיע להסכמה".

אבקת החלב, מספר מ', היתה צריכה להיות נקייה מחשש ל"חלב נוכרי" - חלב שנחלב על ידי לא יהודי או ללא נוכחות של יהודי בשטח, וחשוד על כן בכך שעורבב בו חלב מבעל חיים לא כשר. לכן, על אף שארץ הייצור של התמ"ל משופעת במחלבות, כדי לייצר את תמ"ל המהדרין היתה החברה צריכה לייבא חלב מישראל. "בסך הכל, תהליך הכשרות מייקר את עלות המוצר בקרוב ל-35%".

ועל המהדרין אפשר לגבות יותר?

"לא גובים על כך שום תוספת, כלום".

אז איך מרוויחים?

"סך הרווחים אמור לגדול. אבל פר יחידה או פר לקוח, אנחנו מרוויחים משמעותית פחות".

במערכת היחסים בין הכשרות המהודרת לבין החברה, הכשרות משמשת כמומחה, וגם כגושפנקא שמספקת תנאי בסיס לצריכה לקהל שלה. "הקהל החרדי אינטליגנטי - הוא יבדוק את המוצר, והכשרות לבדה אינה ערובה להצלחה", אומר מ', "אבל כשהיא לא נמצאת, מבחינתו מדובר במחסום בל יעבור". כששותף אסטרטגי מחזיק בדלת המובילה למגזר שלם, חברות יעשו הרבה כדי לרצות אותו: ובפרט כשהשותף מחזיק בידע הלכתי שבו אין לחברה מושג, כשברקע מהדהד תמיד איום שלילת הכשרות.

אפשר ללמוד עד כמה חשוב לחברות לפייס את גופי הכשרות מכנס שהתקיים בדצמבר בירושלים לכבוד בד"ץ העדה החרדית. כפי שדיווח העיתון החרדי "המודיע", שהיה גם בין יוזמי הכנס, היו שם נציגים רמי דרג של תנובה, אסם, כרמית, סנו, זוגלובק, שמן, פפסי ועוד, והם התחרו ביניהם על חלוקת השבחים לבד"ץ.

אחד הסיפורים המאלפים הגיע מירון אנג'ל, הבעלים של מאפיות אנג'ל, שנמצאות תחת השגחת הבד"ץ כבר 50 שנה. במשך שנים נהגו לנפות את הקמח בשלב מוקדם במאפיות אנג'ל, לפני שהגיע למערבלים, אך יום אחד, הגיעה דרישה חדשה מהבד"ץ: מכיוון שהקמח עלול לצבור תולעים בדרכו למערבלים (איסור אכילת תולעים וחרקים הוא בין דרישות הכשרות המחמירות ביותר), יש להתקין נפות חדשות, צפופות יותר, על גבי הקערות הענקיות של המערבלים.

"להתקין נפות על מערבלים שגבוהים יותר מקומה, פירושו להתקין מערכות חדשות לחלוטין ובעצם לבנות את המאפייה מחדש, לא פחות", צוטט אנג'ל בעיתון "המודיע", "מדובר בדרישה שאם היא היתה מגיעה מכל גוף אחר, מכון התקנים, איזו 9000 או אפילו משרד הבריאות, היא היתה נדחית על הסף. הרי לא יעלה על הדעת שנקים מערכת חדשה מהמסד עד הטפחות רק משום שפתאום הגיעה הוראה כזו.... אבל כאשר מגיעה הוראה של הבד"ץ לא שואלים שאלות. נערכנו ויישמנו את ההוראה ככתבה וכלשונה". היישום כלל בניית קומה חדשה במאפיות הרשת, שנועדה לאפשר לעובדים להגיע לנפות הגבוהות החדשות - בהשקעה שאנג'ל מתאר כ"הון עתק".

בראיון ל-Markerweek אנג'ל אינו מכחיש את העובדות, אך מנסה לרכך את האמירה הגורפת. "האמירה לגבי הבד"ץ העדה החרדית לא נכונה. אנחנו פועלים גם תחת הנחיות משרד הבריאות וגם תחת הנחיות הבד"ץ. אבל כשמשרד הבריאות דורש ממך - אין לך ברירה, אתה חייב לפי חוק. כשמדובר בבד"ץ ההיענות היא וולונטרית, לכן זה ראוי להערכה".

בד"ץ העדה החרדית הוא אחד הגופים החזקים בעולם הכשרות המהודרת, אם לא החזק בהם, ורבות מהחברות הגדולות במשק מבקשות להשיג את חותמתו המעוטרת על מוצריהם. זאת מפני שהבד"ץ, שהוא גוף הכשרות הוותיק ביותר בישראל, מספק נכון להיום את ההכשר הקונצנזואלי ביותר בקרב המגזר, וחותמת שלו תכשיר את המוצר בקרב אחוז גבוה מהחרדים בישראל: ההערכות נעות סביב 98% בציבור מפולג לקהילות, שהיריבות ביניהן עלולה להיות גדולה וכל אחת מהן נענית לדברו של רב אחר. מדובר ביתרון שמקנה נתח שוק רציני.

"לפעמים בכיתה של 40 ילדים יהיו שמונה חסידויות שונות", מסביר גורם בעולם החרדי, "אלה לא אוכלים את ההכשר הזה, ואלה לא את ההכשר ההוא. אם יש ילד בבית ספר חרדי שחוגג יום הולדת, הוא יקבל הוראה להביא רק ממתקים עם הכשר בד"ץ העדה החרדית". חברות גדולות, מלקוחותיו של הבד"ץ, סירבו להתראיין לכתבה זו, מחשש להפרת האיזון העדין שמנחה את היחסים עם הכשרות מצד אחד והכעסת הציבור החילוני מצד שני. הן גם סירבו לחשוף את הסכומים המשולמים לבד"ץ, מהסיבה הפשוטה שהתעריפים אינם קבועים - הם תלויים במורכבות העבודה, בגודל המפעל וגם בכישורי המשא ומתן של בעלי החברה.

הכט מספר כי בתחילה ביקש להשיג למוצריו הכשר של העדה החרדית - אך אלה דרשו, בנוסף לאגרה ולשכר משגיחים, גם אחוזים מהרווחים: "פתאום היה אמור להיות לנו שותף חדש". השיטה הזו, וההשקעה הרבה שדורש הבד"ץ, מתאימים לחברות גדולות, אך במקרה של עסקים קטנים ובינוניים הם עשויות להוות נטל כבד. הכט החליט בסופו של דבר ללכת על הכשר חוג חתם סופר. אמנם הוא פחות פופולרי, אך עדיין נמצא במקום מכובד ברשימה.

אחד מהגורמים בשוק המזון, אדם דתי, אומר תחת כסות האנונימיות כי "יש אנשים שמוכנים לשלם עבור החמרות בכשרות, והבד"ץ מספקים להם כשרות מחמירה. ואם יש צרכנים שמוכנים לשלם על זה, אנחנו מוכנים להחמיר. זה לא שההלכה באמת דורשת להחמיר, אבל יש אנשים שרוצים את זה והבד"ץ מספק את הסחורה. אצלם הכל מוקצן - גם בהתאמות של הייצור, גם בניקיונות מיותרים, גם בחומרות מיותרות בכל מה שנוגע לשנת שמיטה".

המקרה של הבד"ץ מעניין במיוחד כשזוכרים לאיזה גוף הוא משתייך. העדה החרדית בירושלים נחשבת לאחד הפלגים הקיצוניים של החברה החרדית בישראל, וידועה בהתנגדותה לציונות ובסירובה לקיים יחסים עם מוסדות המדינה. היא עומדת מאחורי רבות מההפגנות נגד חילול שבת בירושלים, ועם זאת הבד"ץ שלה מעניק כשרות לכמה מהגופים הגדולים במשק, ביניהן תנובה שהיתה מזוהה מאוד עם המפעל הקיבוצי. גורם בעולם החרדי מציין: "קשה מאוד להבין את זה. מצד אחד הם צועקים נגד המדינה, אך מצד שני הם נפגשים עם הבעלים של תנובה ונותנים להם הכשר. אם מחר כל החברות הגדולות היו עוזבות אותן - אחרי הכל, יש הרבה גופי כשרות אחרים - העדה היתה נשארת בלי עמדת הכוח של הכשרות, שמקנה להם לגיטימציה בציבור החרדי". תנובה בחרה לא להגיב על הדברים.

נראה שלרוב מצליח הבד"ץ לנתק את העסקי מהפוליטי: ראשי הבד"ץ אינם לוקחים חלק בתעמולה האנטי ציונית ואף הביעו התנגדות להפגנות, והבד"ץ עובד כעסק לכל דבר. היכולת להפריד בין פוליטיקה לעסקים - לפחות כלפי חוץ - הקנתה לבד"ץ מחזורים עסקיים גדולים, אם כי לא ברור מהם הרווחים, שכן כשרות מהדרין היא עסק יקר לתפעול. לפי דו"ח של דן אנד ברדסטריט, בעלי המניות העיקריים של החברה הם אברהם סטאריק וגבריאל פפנהיים, והיא נחשבת חברת יציבה ובעלת איתנות פיננסית.

הפעלת כשרות מהודרת היא עסק לא פשוט. בכתבה במגזין החרדי "משפחה" מיוני 2010, סיפרו גורמים בבד"ץ כי פרויקט השמיטה של השנה שקדמה לה עלה להם מיליון דולר. אם צריך, הכשרויות גם ישלחו משגיחים לחו"ל, כדי לבחון את מקורו של רכיב המזון שיוצר באינדונזיה, ואף ישכנו שם עדת משגיחים למשך שבועות רבים. את החשבון ישלמו החברות. "הוצאות הכשרות מטורפות", מסביר הרב יצחק דבורץ. "אנשים נוסעים מקצה עולם לקצה עולם. כדי להכשיר טונה, לדוגמה, צריך להחזיק ארבעה אנשים במפעל הטונה 24 שעות ביממה. משגיח מגיע ביום חמישי לסין או תאילנד, ביום ראשון מכשיר את המפעל ומתחיל לייצר - ובמשך כל היום הוא יושב ובודק תולעים, פותח את הבטן של הטונה כדי לראות אם התערבבו בה דגים לא כשרים. זה כולל גם טיסות, בתי מלון ושכר".

אך למרות הדגש העסקי, הממד הערכי בכל זאת מצליח לחדור גם לתחום המזון, או לפחות לאריזות שלו. השגחה מהודרת לא תסתפק בבדיקה של כל רכיב מזון, ואף לא בווידוא שהמפעל לא יעבוד בשבת - אלא תבדוק גם אם המנהגים במקום תואמים לערכיה. "כשמדובר במסעדה", מסביר יגאל בן עזרא, מפקח ארצי בבית יוסף, הכשרות המזוהה עם הרב עובדיה יוסף, "לא ניתן כשרות למקום שיש בו טלוויזיה, וגם אם יש מסך - הוא אמור להציג רק את התפריט. על תוסף מזון שבו היתה דמות של אשה, התעקשנו שזה לא מכובד. חלק מהציבור שקונה את המוצר לא רוצה לראות את זה".

כשמדובר במפעל, כל אריזה הזוכה לחותמת מהודרת תקבל, על הדרך, בחינה מדוקדקת של הגרפיקה המתנוססת עליה. "הם לא מוכנים שעל גבי האריזות שזוכות להכשר יופיעו איורים או תמונות של משהו לא צנוע, כמו נשים", אומר מוני ליימן, מבעלי חברת ליימן שליסל. "אני לא אוהב את זה, אבל זו דרישה שאפשר לעמוד בה".

אך לא רק דמויות נשים יזכו להדרה, אלא גם אלמנטים שייראו לציבור החילוני תמימים למדי. לפני שבע שנים הוציאה אסם לכבוד יום העצמאות מהדורה מיוחדת של במבה נוגט, עם דגל ישראל עליה. אך בעוד שרחובות ירושלים התכסו עד מהרה בפשקווילים הקוראים לא לצרוך את הבמבה, שלפי כללי העדה החרדית נושאת "תוכן לא חינוכי", על העטיפות הציוניות התנוסס עדיין הכשר הבד"ץ של העדה. העיתונות החרדית דיווחה, כי מדובר במאבק בין הנהלת העדה לבין ועד הכשרות שלה: קונפליקט המאיר את הסתירות הקיומיות שבפעולת הבד"ץ.

מאסם נמסר בתגובה: "החברה משרתת את כלל האוכלוסיה בישראל, לרבות המגזר החרדי. במידה שמתעוררות שאלות בנושא הכשרות, כמו בכל נושא אחר, הן נפתרות בדרך של הידברות והתחשבות הדדית".

איפה עובר גבול האחריות - או ההתערבות - של הבד"צים? תלוי את מי שואלים. ביוני 2009, במקביל להפגנות שקיימה העדה החרדית נגד פתיחת חניון ספרא בשבת, גילה האתר החרדי בחדרי חרדים כי חברת נביעות - שמוצריה מוכשרים על ידי בד"ץ העדה החרדית - נותנת חסות למרוץ אופניים שייערך בשבת, במסגרת ליגת נביעות. כשהעניין התגלה, התערב הבד"ץ לטובת השבת - ונביעות ביטלה את חסותה על המרוץ. נביעות בחרה שלא להגיב.

מי שיכול ללחוש על אוזנו של מנכ"ל נביעות או תנובה נהנה, מן הסתם, מעמדת כוח - אך עמדת כוח לא פחותה מצויה בעובדה שציבור שלם של צרכנים אוכל רק את מה שאתה אומר לו. את הכוח הזה יכולים רבנים לנצל לחרמים על כשרויות אחרות או לעמדת כוח בסכסוכים עם רבנים מתחרים.

בהקמת כשרות חדשה, פעמים רבות המניע הפוליטי חשוב לא פחות מזה הכלכלי. טוביה מובשוביץ, לשעבר ראש בד"ץ שארית ישראל וכיום חוזר בשאלה, מספר כי הבד"ץ שבראשו עמד נפתח מכיוון שבין הרב ש"ך לחב"ד פרצה בשנות ה-80 מלחמת עולם מקומית, והרב ש"ך לא הסכים שצאן מרעיתו יסמוך על הכשר הרב לנדא, המזוהה עם חב"ד. "זה צעד פוליטי, ממש. זה קל מאוד - הרב ש"ך אומר שצריך הכשר, הוא אומר שכולם מתבקשים לקנות שארית ישראל, וכל אלה שמעניין אותם קונים שארית ישראל".

כל זאת בגבולות הסביר, כמובן: אם למשל הכשר שארית ישראל לא יכול להציע לחסידיו במבה, שוקולד או חלב, הם יקנו הכשר מהודר אחר. אך עם כל הפוטנציאל הכלכלי של עסקי הכשרות, כפי שמציין מובשוביץ, "לפחות בזמן שהייתי בשארית ישראל, הם בקושי החזיקו מעמד. בשביל שכשרות תהיה רווחית היא זקוקה לקהל צרכנים גדול ונאמן. זה תלוי בעיקר במי שאתה מסוכסך אתו. ככל שיש להכשר פחות קהלים חרדיים שמחרימים אותו, מצבו טוב יותר".

הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, גילה כבר מזמן את הפוטנציאל הטמון בעסקי הכשרות, והוא משמש כנשיא של הכשר בית יוסף, שמתמקד בקהילה הספרדית ומתמחה בשחיטה. לפי הערכתו של דבורץ, בית יוסף מוביל בשחיטת עופות במגזר החרדי. יוסף משמש כנשיא הבד"ץ ומספק את הסמכות הרוחנית מאחורי הלכות הכשרות שלו, ובראשו עומד בן הזקונים שלו, הרב משה יוסף. אך לטענת יגאל בן עזרא מבית יוסף, "אנחנו מאוד משתדלים לא ליצור זיקה לפוליטיקה. באופן טבעי חושבים שאם הבד"ץ הוא בנשיאותו של הרב יוסף, הוא קשור לתנועה. ההפך הוא הנכון. איפה זה מתחבר לפוליטיקה? אם מישהו רוצה כשרות, הוא רואה כאן ציבור פוטנציאלי, שיש לו גוף כשרות, ופונה אלינו".

לטענת בן עזרא, הדרישה לכשרות הגיעה מהשטח. "היתה משבצת חסרה. אני לא מדבר על קיפוח, אבל היתה אוכלוסיה שלא קיבלה כשרות בדרישות שלה, בעיקר בתחום הבשר, שהשיטה הספרדית בו היא מחמירה יותר, ובבישול ישראל - בישול על ידי יהודים, שגם בו הספרדים מחמירים יותר. לפני כ-15 שנה יצא הרב יוסף ביוזמה של שחיטה, שמתאימה לשיטה הספרדית. עם הבשר באים התבלינים, ומכאן זה התפתח למושג של בד"ץ". כיום מעניק בית יוסף הכשרים, בין השאר, לסנפרוסט ולסניפים של בורגראנץ' מהדרין.

לפי טענתו של ד"ר נסים לאון, חוקר יהדות מזרחית מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, את יוזמת ההכשר צריך לראות בהקשר רחב יותר מזה העסקי גרידא. "מדובר בחלק מתעשייה שלמה, שמתרגמת נוסחאות הלכתיות לחיי היום-יום, והיא נותנת הרבה כוח לשיטה של עובדיה יוסף. אין ספק שזה מנגנון רב כוח, לא רק מהבחינה הכלכלית, אלא גם מהבחינה התרבותית. הוא מצטרף לתעשייה שלמה, שמציבה במרכז סדר היום הדתי-מזרחי את השיטה של הרב יוסף. דת היא לא רק כוח מחזק אלא גם כוח כלכלי עצום, והניסיון לתרגם אותה למישור העסקי לא רק אמור להיטיב עם אלו שמנהיגים את השיטה, אלא גם לקדם את השיטה עצמה".

לאון משווה את הכשרות לתעשיית סידורי התפילה של הרב יוסף, המצויים ברבים מבתי הכנסת המזוהים עם ש"ס. מעבר לכך, מציין לאון, "זה מספק הרבה פרנסה לאנשים שעניינם הוא בעיית הכשרות. העניין הוא להמציא את הבעיה, לשכלל אותה. מניחים שיש בעיה במערך הכשרות הקיים, ועל זה בונים תלי תלים של מאמרים, ספרים. מה שמשכלל את היכולת ההסברתית הזו הוא כמובן התפתחות טכנולוגית שמאפשרת לראות דברים ברזולוציה עוד יותר מדויקת. בכל בשר יש תולעים שאתה לא יכול לראות. הבעיה מקבלת פתרון, שהוא גם עסק כלכלי".

עם צמיחת המגזר החרדי, העסק הסבוך שמתרגם כלכלה, הלכה ופוליטיקה פנימית לכדי חותמת קטנה ומסולסלת, צפוי להמשיך ולהתפתח. "אני מתייחסת לכך כמו שאני מתייחסת להוצאות פרסום", אומרת מירה ויגנסברג מחוות תקוע, המגדלת פטריות מאכל וירקות ומתהדרת בכשרות של הרב אפרתי. "זה משהו שצריך לעשות כדי להגיע ללקוחות שלך. כמו שכואב להוציא כסף על פרסום, כך גם על כשרות, אבל העיקר שהלקוחות יהיו מרוצים".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו