בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | זכרונות ילדות מפורים

אף פעם לא אהבתי את פורים, אבל מה לעשות שהוא גורם לי להתגעגע?

תגובות

ביקשתי לברר עם בן של חברים למה הוא מתחפש בפורים השנה וקיבלתי את התשובה "שליח פיצה". אמו מסתובבת בעיר גאה ומאושרת מהבחירה, כאילו הילד חולם להתחפש למדען טילים. "את לא מבינה שאלה הן שאיפותיו?" אני אומר לה ומוסיף שאם הילד שלי ישקול קריירה בתחום שליחויות המזון, מיד יסומן כתוגת אביו ויימחק מהצוואה לאלתר.

"הילד שלי", כן? מי שישמע. להתראות בפורים 2074. גם ככה ברוח החג, מתחפשים השנה כמה מחברי הטובים להורים. על אף שהם אוחזים בעוללים בני חודשים ספורים בלבד, הם כבר נוהגים לשבת בצוותא ולהשיא האחד לשני עצות מועילות בענייני סימילאק כאילו הם ותיקים בביזנס. וכדי להיטיב את התחפושת שלהם, החלו לאחרונה להעיר לי על חיי הריקניים וסדרי העדיפויות שלי. כלומר, כדי שהם יוכלו להיכנס לדמות של ההורים, אני בתמורה צריך להתחפש לאיזה רווק נבוב, שלא הבין עדיין את משמעות החיים. כבר עדיף להיות שליח פיצה.

בחזרה לחברה האחרת, שהיא דווקא פז"מניקית מכובדת בהורות, וככזו, הסבירה את אושרה הגדול, בכך שמדובר בתחפושת הקלה ביותר להפקה עלי האדמות: סרבל, קסדה של אופנוען, וכמה מגשים חמים של פיצות לכל הכיתה, והנה היא סגרה את הפינה של התחפושת ומשלוח המנות גם יחד. הילד גאון. זחיחותה קצת הרגיזה אותי, ולכן ניסיתי בקטנה להסית את פרח השליחויות נגד הרעיון, בטיעון שזו בחירה מאוד משעממת.

"אז אולי ג'דיי מ'מלחמת הכוכבים'?" תהה.

"רעיון נהדר", פסקתי.

"או אולי ג'דיי פיצות", אורו לפתע עיניו וחיוך גדול כיסה לו את הפנים, "ג'דיי שהוא שליח של פיצות והוא בא לכיתה עם תלבושת של ג'דיי ופיצות לכולם".

מהמסדרון כבר שמעתי את טיפופיה ההיסטריים של אמו בדרך חזרה למטבח. חמקתי מהדלת האחורית, לפני שהאימפריה תכה אותי שנית.

באלבומי הילדות שלי אין כמעט תמונות שמחות מפורים. מתחת לאבזור המוגזם והאיפור המגרד נראה תמיד אותו ילד אבוד, עם פרצוף של תענית. מעולם לא חיבבתי את החג הזה, והתחפושות המוזרות שהוצמדו לי כילד לא עזרו לי לחבב אותו יותר. סבי האהוב היה חייט מוכשר, ולכן מונה באופן טבעי על תפירת התחפושות. את השואה שרד בתפירת מדים לצבא הרוסי, יהודי עני וצנוע שחנק את רוחו היצירתית בתפירת מדים אפרוריים. ממש היפוכו המושלם של ג'ון גליאנו.

שלא במפתיע, את הרעיונות לתחפושות עבור נכדיו שאל מעולמו המעט גלותי. קוזאק למשל, אותו חייל סובייטי אלים שאונס נערות? ובכן, בגיל שש התחפשתי לקוזאק. בגיל חמש לקצין בחיל הים. בגיל שמונה נענה להפצרותי והסכים לתפור לי תחפושת של סופרמן, מחלוק הרחצה הישן של סבתי. הייתי סופרמן עם ריח של בצל מטוגן ובושם קשארל.

היתה רק שנה אחת שבה סבא חש ברע פתאום, וברגע האחרון נאלצו הורי לגייס תחפושת מושאלת של אינדיאני, שהיתה עשויה כולה משק, מה שמיד עורר אצל אבי את החשש ההגיוני שמישהו יצית אותי. לדעתי, בשלב מסוים של היום הוא אף הופיע בבית הספר, לוודא שאני מתחמק מקפצונים ושטרם עליתי באש. בשנה הבאה כבר נארזתי לפי מיטב המסורת בקשקוש מזרח-אירופי מוגזם (אך בלתי דליק), מעשה ידיו של סבא קלווין קליין, מפיץ ניחוחות של חריין ונפטלין.

הוא לא ידע מיהם גיבורי הילדות שלי, וכנראה שזה לא ממש עניין אותו. היו לו החלומות שלו, ושיירי הזיכרונות שגרר איתו משם, והיה לו החג האחד בשנה שבו יכלו נכדיו לגלם את כל מה שהשאיר מאחור. זה לא הרבה לבקש. כולנו הבנו את זה, ולכן שתקנו שנה אחרי שנה, נכד אחרי נכד, מזיעים מתחת לכובע הצילינדר השחור, העשוי כולו מפרווה סינתטית מגרדת, שאותו למיטב ידיעתי נהג הקוזאק לחבוש. אם מישהו מבין במקרה באקססוריז של קוזאקים הוא מוזמן לתקן אותי, ואני מבטיח להעביר את המסר לסבא באזכרה הקרובה.

אם היה הדבר תלוי בו, פורים היה נמשך כל השנה. את סבתא שלי למשל הוא נהג להלביש ברוח החג מדי מוצ"ש, כשיצאו לריקודים הסלוניים בקרית ים. כל השבוע עמל על האאוטפיט של מוצ"ש הבא, והיה מלביש אותה, מנפח את שערה לגובה אדיר, מפקח על האיפור המוגזם שלה ואז מתרחק צעד אחורה, ומביט בה בהערצה. ויוה לה דיווה. גם הוא ידע מן הסתם בעומק לבו דבר או שניים על התחפשות למשהו שאתה לא.

היום סבתא חיה לבדה בדירה זעירה במוצקין, שאת רוב המקום בה תופסים ארונות אדירים, מלאים בחליפות שלבשה רק פעם אחת. שערה כבר דליל ושטוח, ואין לה עניין לרקוד עם אף אחד. באופן כללי היא דוגלת רק בחגים כמו ראש השנה או פסח, שבהם כל המשפחה מתכנסת והיא יכולה לבטא את הצד הפורימי שלה בהערות צוהלות ושמחות שהיא משלחת בנו, על זה שאנחנו שמנים מדי, רזים מדי, בודדים מדי, כושלים בעבודתנו ומתי נתחתן כבר, עד דלא ידענו את נפשנו מרוב חשק למות.

מאז שמת, אני לא מפסיק להתגעגע אליו. אני חולם בלילה שאני יושב לידו בזמן שהוא רכון על מכונת התפירה ורוצה לשאול אותו שאלה מאוד חשובה, אבל לא יוצא לי קול. כשאני מתעורר, אני מנסה לחשוב אם הייתי מסכים שיתפור לילד שלי תחפושת של קוזאק, ומגיע למסקנה שלא.

כשלעצמי, אני לא מתחפש. אני לא בדיוק הטיפוס של אפטר-פורים באומן, ויש לי עוד כמה שנים עד למסיבות הנושא הבורגניות של גיל 50 עם החבר'ה. אתם יודעים, כשכולם באים לבושים בטוגות וחשים עצמם סופר-קול. ואם כבר להתחפש, ג'דיי פיצה נראה לי בסופו של דבר כמו הרעיון הטוב ביותר גם בשבילי. גיבור-על עם פחמימות לוהטות בידו, ושריון מחטב שיסתיר את הבטן. מוגן ושבע, וסוף-סוף שמח באמת.

aviad.kissos@gmail.com



כריסטופר ווקן הצעיר, 1955



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו