בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | שדות תות לנצח

"קצת בוץ", אמר אבא כשהעליתי את חששותי. ולרגע נזכרתי איך בוץ היה פעם חלק בלתי נפרד מחיי

תגובות

בשבת בבוקר נסענו לטירה. ככה זה, כשאני מרגיש ממש רע, אני חייב לנסוע לטירה. אני לא משוכנע שזה עוזר, אבל זה צורך שעוד לא למדתי לשלוט בו, כמו הרבה אחרים. ובכלל, במה בדיוק אני מצליח לשלוט? הידהדה בראשי המחשבה.

"אז מה שלומך?" שאל אבא ונסע לאט במכוניתו בשבילי העפר המקיפים את טירה. הילדים ישבו במושב האחורי, מתרגשים לקראת מימוש ההבטחה של סבא, שלוקח אותם לקטוף תותים. הוא דיבר עם חבר טוב, אחד האחרונים שעוד מגדלים תות שדה בטירה והחבר הזמין בשמחה את הילדים לבקר.

"טוב", עניתי והינהנתי בראשי, מביט על השדות המעטים שנותרו לטירה. בתים ענקיים נבנו באי סדר וביניהם התפתלו שבילי עפר שהגשם האחרון הפך את הנסיעה בהם לאתגר. "קצת בוץ", אמר אבא כשהעליתי את חששותי. ולרגע נזכרתי איך בוץ היה פעם חלק בלתי נפרד מחיי.

שמחה גדולה אחזה בילדים למראה שדה התותים. "תראי תותים", צעק הבן שלי אל אחותו והצביע על התלמים שנפרשו לפניו. "אז מה?" ציחקק אותו חבר ותיק של אבא כשלחץ את ידי, "הילדים שלך בטח מעולם לא ראו דבר כזה, אה?"

לא, הם לא. ואני חשבתי על הפעם האחרונה שבה הייתי בשדה. לא היו לנו תותים, אבל היה לנו כרם ענבים גדול, עצי תאנה, מטע מנגו, ובחלקה קטנה נהגה סבתא לגדל אפונה, בצל, חסה ולפעמים גם אבטיחים. אני זוכר את האבטיחים, הם היו קטנים מאלה שקונים היום, והם זכורים לי משום מה כאדומים יותר.

"זהירות לא להחליק", צעקתי על ילדי שהתחילו להלך בין התלמים. "תראה אבא, יש גם תותים ירוקים", הצביע בני בידו על הקסם שבאדמה. "נכון", עניתי לו, "הם עוד יבשילו ויהיו אדומים ומתוקים".

"ומה זה?" - הוא הצביע על יריעות הפלסטיק.

"מכסים אותם כשיורד גשם".

"אבל למדנו שצמחים צריכים גשם".

"נכון, הוא נספג באדמה, אבל אם הוא חזק ופוגע בפרי הוא יכול להרוס אותו".

"וזה - הוא חום, אבא".

"כן, זה תות פגום".

"פגום", הוא חזר על המילה ומבטו לא מש מהתות החום. הוא השתהה שם רגע ארוך מעליו כמי שמשתתף במר גורלו של תות חום אחד. לא היו לי מילות נחמה.

העבודה בשדה היתה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. משום מה אני לא יכול להתחבר לתחושת המעמסה והקושי של העבודה החקלאית בחופשות הקיץ או אחרי שעות הלימודים, והזיכרון שנותר הוא של געגוע, ושל תחושת חופש אדירה. תחושת חופש כמו זו שליוותה אותי בטיול עם ילדי בשדה התותים הפתוח.

כשגדלנו ואיש איש הלך ללימודיו החליט אבי לוותר על החקלאות, שגם כך לא באמת תרמה לכלכלת המשפחה, הוא טען. את כרם הענבים הוא השכיר, ואת מטע המנגו הוא זנח עד שהעצים חלו, ואז עקר אותם. אני זוכר איך בכינו כשהטרקטורים עקרו את העצים שליוו אותנו במשך שנים. אני זוכר גם את היום שבו שתלנו אותם. "מנגו?" תהו השכנים על מעשהו של אבי, שהיה הראשון שהחליט לנטוע מנגו בכפר. אחר כך שמעתי אותו מסביר לאמא שמנגו זה פרי טרופי שלעולם לא יצליח לגדול באדמה של טירה, אבל הוא לא מסוגל לאכזב את סבתא ולהשאיר את החלקה ריקה. בשביל סבתא, נטישת אדמה היא מעשה כפירה.

אלא שעצי המנגו הקטנים נקלטו באדמה של טירה, וגדלו כמעט בכוחות עצמם, בלי יותר מדי השקעה מצדנו. כל שהיה עלינו לעשות הוא לנכש את העשבים השוטים באביב ולהפעיל בקיץ את מערכת ההשקיה. המון מים שתו עצי המנגו, וכשגדלו הניבו את הפרי הכי טעים שאכלנו אי פעם. אבא שלי שכח בינתיים את המטרה המקורית של הנטיעה, ושמח כשגילה שנטע זן ששמו מאיה, הכי משובח. השכנים שראו את הפלא התחילו גם הם לנטוע מנגו, מינימום עבודה ואפשר למכור את הפרי במחיר טוב.

"למה אתה בוכה?" שאל אבי שתפס אותי ברגע של מחשבה.

"לא", עניתי וצחקתי, "זה השיער".

"אתה באמת צריך להסתפר", הוא אמר, "אף פעם לא היה לך שיער ארוך כל כך".

"כן, אני יודע", השבתי. "לא היה לי זמן להסתפר".

"מה אתה אומר?" הוא שאל וחיוך עלה על פניו, "אולי אני אקח אותך לספר?"

"לא", צחקתי. "מחר אני כבר אלך לספר שלי בירושלים".

"אני מתעקש", הוא אמר, "תן לי בבקשה לקחת אותך לספר בכפר, כמו פעם".

הילדים התווכחו במושב האחורי על השאלה מי קטף את התותים הגדולים יותר. אבא שלי סיפר בלחש שהוא ואמא, השתחררו להם כמה חסכונות, והם שניהם חשבו, שהם לא יודעים, אולי כבר עכשיו הם יחלקו, או אולי יחכו עד ש... ואז אבא שלי שאל, "אתם לא תריבו, נכון?"

"לא", אמרתי.

המספרה במרכז הכפר היתה ריקה בשבת בבוקר, הילדים ישבו עם סבא ועיינו בעיתונים בערבית. הספר מתח נייר אלסטי וכרך אותו סביב צווארי, הרדיו דיווח חדשות מזעזעות, ואני הצצתי במראה כדי לוודא שהילדים אינם מקשיבים לדברי הזוועה. אבא שלי הרים את ראשו והביט בבבואתי שהשתקפה במראה, וכאילו רצה, כמו פעם, לבקש ממני לשבת על ברכיו.

"קצר?" שאל הספר ורעש מכונה זימזם באוזני.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו