בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלמנתו של השופט מוריס בן עטר לא שוכחת ובטח שלא סולחת

לפני חודש התאבד השופט מוריס בן-עטר. אלמנתו מרים סולחת לו, אבל לא לאף אחד אחר

תגובות

"שנאתי את זה. שנאתי להיות אשת שופט", אומרת מרים בן-עטר בסלון ביתה במכבים, שגשם לא מפסיק לרדת על חלונותיו. היא לוחשת שמזג האוויר הולם - למחרת צוין יום השלושים למות בעלה, השופט מוריס (משה) בן-עטר, שהתאבדותו הכתה את מערכת המשפט בהלם.

לפני 20 שנה הם עברו לגור כאן, מול מסגדי הכפר בית סירא. "החיים שלנו השתנו ברגע שהוא מונה לרשם", היא נזכרת. "הוא היה מאושר - אני הרבה פחות. הבנתי את חשיבות התפקיד, אבל לא הבנתי את הכיף שבדבר. מה זה השעבוד הזה? איזה מחיר אנחנו משלמים פה? היינו משפחה שאהבה לצאת, לבלות, לטייל, לארח. הדשא כאן ידע מסיבות ואירועים וכינוסים משפחתיים, וזה נגמר ביום שהוא הפך לשופט. לאט-לאט הכל התחיל להתייבש ובשנים האחרונות החיים פה השתנו לחלוטין. הוא השתעבד לעבודה ואנחנו איתו".

קולה עדין ושקט. היא מדברת על בעלה בלשון הווה, מתקשה להסתגל לחסרונו. המפגש עמה נע בין דמעות של כאב, לצחוק על רגעים קטנים בחיי נישואים, לשתיקה של זעזוע. 31 שנה הם היו נשואים, גידלו שתי בנות - קטיה בת 29 ומאיה בת 25 - ובנו קריירות: מוריס מונה ב-97' לתפקיד רשם בבית משפט השלום בירושלים ובשנת 2002 קודם לשופט שלום בעיר; מרים, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מונתה לפקידת סעד מחוזית לחוק הנוער במחוז דרום, ובפועל היא מפקחת על פקידי הסעד ברשויות המקומיות במחוז.

עניבת החנק התהדקה לאטה. היא צפתה בבעלה עובד בשעות המאוחרות של הלילה, רדוף על ידי פסקי דין. את הניירת היה פורש על שולחן פינת האוכל הגדול. מסוגף בשתיקתו. מדי פעם היה קם וניגש למחשב שבחדר סמוך. גם שם, על שולחן עבודה נוסף, המתינו לו תיקים. כך במשך שעות, היא מתארת, ישב וקרא וכתב. "הבית הפך ללשכת השופט", היא אומרת בציניות.

הרגשת את הסכנה?

"הרגשתי שזו היתה הקרבה אדירה בחיים שלנו. אבל הקרבה אינה זרה לי. גם אני בתפקיד שדורש המון הקרבה, גם השעות שלי לא תמיד היו שעות. אבל אצלי זה לא היה כל כך טוטלי. אני גם כאן, בבית, ראו והרגישו אותי. גם הוא היה בבית, אבל שם, בפינת העבודה שלו, בעולם משלו. ולמדנו לחיות עם זה".

רבתם על זה?

"היו רגעים שרבנו, כן. כי חשבתי שדי".

אמרת לו שאת רוצה שיעזוב?

"יומיים לפני שהתאבד אמרתי לו 'בוא נעזוב'. גם אני עייפה. אני 30 שנה עובדת סוציאלית, מתוכן 20 שנה פקידת סעד, וזה גובה מחיר לא קטן. יומיים לפני שהתאבד אמרתי לו: 'בוא, נמכור את הבית, נעזוב את העבודה, נתחיל מחדש במקום אחר, במקום קטן יותר'. הוא צחק. הוא אמר: 'הכל מההתחלה?' אמרתי: 'ילדים לא'. וצחקתי, 'אבל בוא נמצא לנו איזה חור בנגב, נעזוב הכל'".

כשהציעה לו להתחיל את הכל מההתחלה, לא ידעה מרים כי בעלה כבר גמר אומר לסיים הכל. שבועיים לפני כן נקרא לשיחה עם מנהל בתי המשפט, משה גל, ונשיאת בית משפט השלום בירושלים, שולמית דותן. בפגישה הוצע לו לפרוש מרצון, והוא הבין כי אם לא יפרוש, תוגש נגדו תלונה לנציב תלונות הציבור על השופטים, בגין עיכוב מתן פסקי דין. בן-עטר לא שיתף איש בקושי, בהתרסקות - לא את אשתו, לא את בנותיו, לא חברים. במכתב שהשאיר קראה לראשונה על הפגישה ותוכנה.

הוא שם קץ לחייו בשמונה בפברואר, בבית. מרים יצאה מהבית מוקדם, כבכל בוקר - בשש כבר היתה ברכב בדרכה לבאר שבע. "בשבע בבוקר דיברנו בטלפון", היא משחזרת, "שיחה טריוויאלית, סידורים. הוא לקח את הקטנה שלנו לרכבת, היא עושה התמחות במשרד עורכי דין בתל אביב. במשך היום התקשרתי אליו, והוא לא ענה. לא התרגשתי מזה, הוא לא תמיד נגיש. חזרתי הביתה בחמש, ואז מצאתי אותו. וזהו".

ליד גופתו נמצא מכתב פרידה. "הבנתי שזה קשור לעבודה עוד לפני שפתחתי את המכתב", אומרת מרים. "לא היתה שום סיבה אחרת - לא היתה מחלה, הוא לא היה בדיכאון. כשפתחתי את המכתב למדתי לראשונה על המפגש שהיה לו עם מנהל בתי המשפט".

זה היה מכתב קצר, ומרים לא מסכימה להראות אותו. היא מתעקשת להותיר אותו אישי, פרטי. חמישה אנשים ראו אותו, היא מספרת, ומוסיפה שחלק מהציטוטים שפורסמו בתקשורת לאחר מותו, לא היו נכונים. ועוד הבדל בין העולם שבחוץ לעולם שבבית: באופן רשמי, שמו מוריס. היא מקפידה לקרוא לו בשמו העברי. "משה כתב שהחליט לשים קץ לחייו בעקבות הפגישה שהיתה לו. נתנו לו להבין שכדאי לו להתפטר", היא אומרת, "אחרת יפנו לנציב קבילות השופטים, יגישו נגדו תלונה, ויוציאו אותו מהמערכת. הוא לא איש של הרבה מילים. גם כשהוא כתב החלטה משפטית, הוא כתב את ההחלטה ונימק - שיהיה מובן למי שיקרא מדוע החליט כפי שהחליט. כך היה גם כאן. הוא הסביר. בלי להכביר במילים".

הצלחת להבין?

"אני חושבת שהיתה אצלו התנגשות בין שני עולמות, בין שתי תפיסות. בין מערכת המשפט כמו שהוא האמין שצריכה להיות, לבין מה שיש. הוא ראה בשיפוט ייעוד, הגשמה. אלו אולי מילים בומבסטיות, אבל ככה זה היה. היה אכפת לו. והוא היה טוב במה שהוא עושה. הוא לא היה טוב בכמויות. זה כאילו לקחו ממנו את הסיבה לחיות. זה ברור שהחיים שלו לא היו רק בית המשפט, אלא קודם כל הוא היה איש משפחה. אבל אם לקחו ממנו את ערכו כשופט, הוא כנראה הרגיש שהוא לא מספיק טוב, גם בשבילנו".

עשרות תיקים ביום

התאבדותו של בן-עטר העלתה לסדר היום הציבורי את העומס הבלתי נסבל שמוטל על השופטים בישראל. לפתע נשמעו בתקשורת קולות של שופטים המספרים על הלחץ המופעל מצד הנהלת בתי המשפט "לסיים" תיקים, על התמיכה המועטה שהם מקבלים בכוח עזר משפטי ובכלים טכנולוגיים, ועל המצוקה האישית לנוכח כמות התיקים שלא תיאמן - 2,335 תיקים בשנה בממוצע לשופט (לעומת כמה מאות במדינות אירופה).

בן-עטר התקשה לעמוד בעומס בבית המשפט השלום בירושלים, ולפני שמונה חודשים הועבר לבית המשפט לעניינים מקומיים בעיר. אך גם כאן התיקים נערמו על שולחנו. לשיחה עם השופט גל והשופטת דותן הוא זומן לאחר שהצטברו אצלו 60 תיקים שבהם היה צריך לכתוב פסקי דין, ועשרות אחרים שבהם היה צריך לתת החלטה. כתבי "הארץ" תומר זרחין וגילי כהן חשפו כי בשבוע האחרון לחייו, שובצו לבן-עטר ביומן בית המשפט בין 39 ל-52 תיקים ביום דיונים אחד. עומס שגרתי.

לאחר ההתאבדות, חלק מהשופטים הניפו אצבע מאשימה כלפי הנהלת בתי המשפט, שלא נהגה בשופט כראוי. "בן-עטר השאיר צוואה שהיא כתב אישום לכולנו", צוטט שופט אלמוני. הסערה אילצה את נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש לשלוח דואר אלקטרוני לכל השופטים: "השופט גל ונשיאת השלום", הסבירה, "ליוו את השופט בן-עטר וניסו לסייע לו בהתמודדות עם התפקיד השיפוטי". לפני שבועיים נמסר מהנהלת בתי המשפט לכלי התקשורת כי ביניש ערכה בדיקה פנימית מקיפה, והגיעה למסקנה כי לא נפל דופי בדרך הטיפול של הגורמים השונים במערכת המשפט בעניינו של בן-עטר: "נראה כי האירוע הטרגי אינו כרוך בהתנהגות או באופן טיפול של המערכת ובפרט של גל ודותן".

אך המסרים של ביניש אינם מניחים את דעתה של מרים. "דורית ביניש היתה בהלוויה", היא מספרת, "ונתנה הספד שבעצם היה כתב הגנה למערכת. היא אמרה שהיא לא מכירה את משה אבל שמעה עליו רק דברים טובים: שכולם דיברו על המשפטן הטוב שהיה, על האיש הטוב שהיה. אבל, היא הוסיפה, שבמערכת ניסו לעזור לו כי היו בעיות. 'וניסו לבוא לקראתו ולסייע לו'. בהספד לא מדברים כך. אם היא היתה נעצרת בחלק הראשון של הנאום זה היה מכבד יותר. כשהיא הגיעה לכאן בזמן השבעה, אמרתי לה את מה שחשבתי על ההספד שלה - שזה היה כתב הגנה. היא אמרה שזה תפקידה להגן על שני השופטים המעורבים בעניין, משה גל ושולמית דותן. אמרתי לה שאני מבינה את זה, גם אני אשת מערכת וגם אני צריכה להגן על העובדים שלי. אבל לומר את הדברים מעל הקבר זה לא היה העיתוי ולא המקום".

מה ביניש אמרה על ההתנהלות עם בעלך?

"היא אמרה שזו היתה החלטה קשה, והם ניסו באמת לעזור. אמרתי שאני לא יודעת איזו עזרה זו היתה: נתנו לו חופשת כתיבה כשתיקים חדשים ממשיכים להיערם על השולחן? הורידו אותו לבית משפט שנחשב נחות יותר, אבל עם כמויות תיקים אדירות? אז היא אמרה שהחלטות בבית המשפט לעניינים מקומיים אמורות להיות קצרות יותר. אמרתי שגם אם ההחלטות קצרות, צריך לקרוא, לכתוב, להחליט. מדובר במאות תיקים. היא שתקה. הרשיתי לעצמי להגיד לה שהיתה דרך אחת ויחידה לעזור לו, על סמך זה שהיא בעצמה אמרה בהספד שהוא היה מועמד למחוזי. 'הייתם צריכים להעלות אותו למחוזי', אמרתי לה. כמויות התיקים במחוזי הרבה יותר קטנות. למשה היו איכויות של שופט, ידע ותכונות שיפוטיות. לא אני אמרתי את זה, הם אמרו. את יודעת, בארץ נהוג להגיד שכשרוצים להיפטר ממישהו, מעלים אותו למעלה. במקרה של משה, אם היו מעלים אותו, הוא באמת היה יותר תורם למערכת. מנהל טוב אמור לראות את זה, ואני יודעת מה זה עומס, לחץ והחלטות הקשורות בחיי אדם".

ובכל זאת הוא פיגר בהמון תיקים.

"חשוב לספור את התיקים, אני לא מתנערת מזה. אבל, גם צריך לספור את מה שכתב ולא רק את מה שלא כתב. צריך להתייעל, אבל דווקא מהעבודה שלי אני יודעת שייעול זה לא תמיד כמות. כי כשעושים מהר-מהר, זה חוזר ומתפוצץ וגורם להמון בעיות שרשרת".

הופתעת מעוצמת התגובה של שופטים אחרים?

"ההפתעה שלי היתה שלא קלטתי כמה גדולה המצוקה שלהם. כפקידת סעד, אני מגיעה לבתי משפט הרבה פעמים. אני רואה שופטים בעבודה וראיתי אותם גם באירועים חברתיים - ולא ראיתי את הצד המוכה הזה של השופטים. כל אחד מחזיק בפנים. בשבעה שמעתי על הדרכים שלהם להציל את עצמם. שופטים שחותכים פה ושם כדי ממש להציל את עורם. שמעתי על שופטים שקוראים תיקים אבל לא מכינים תיקים. משה לא היה מעגל פינות, הוא תמיד היה מכין תיק: כותב את הנקודות החשובות, השאלות לדיון, נקודות שחשובות לצדדים, כדי להביא להחלטה שהיא איכשהו הוגנת או צודקת. הרבה שופטים לא עושים זאת".

בעלך הפך לתמרור אזהרה למערכת.

"בעלי הפך לסמל. אני לא בטוחה שבמערכת יודעים לקרוא את תמרור האזהרה. תראי את המסקנות של ועדת הבדיקה של ביניש. למען האמת, אני לא יודעת למה ביניש טרחה למנות ועדה שתבדוק, הרי בהספד היא כבר קבעה שהכל היה בסדר. בשיחה בינינו היא אמרה שהיתה אווירה חיובית בפגישה (שבה הוצע לבן-עטר לפרוש). למה היא ציפתה? שיתפרץ? שיצעק? זה לא הוא. הוא מנומס. אין התפוצצויות אצל משה".

לבקשת מרים בן-עטר, שני השופטים שנפגשו עם בעלה, משה גל ונשיאת השלום שולמית דותן, לא באו לנחמה. "הם טעו איתו לאורך כל הדרך", היא אומרת. "זה היה תהליך, זה לא רק הפגישה האחרונה. צריך היה לנהוג אחרת. שופטים אמורים להיות אנשים חכמים, במיוחד הם חייבים להבין שיש השלכות להחלטות שלהם. צריך לשקול אם ההחלטה תואמת, מועילה, פוגעת, מעליבה. זו אחריות של הנהלה - בכל מקום".

חלום שהפך לסיוט

בן-עטר מנגבת את הדמעות. על השולחן בסלון מונחת קופסת ממחטות כמעט ריקה. היא קנתה אותה ימים ספורים לפני שבעלה שם קץ לחייו, כשהחלימה מדלקת עקשנית בדרכי הנשימה. כשהלך לאותה פגישה גורלית, היא שכבה במיטה, חולה. אך המחלה לא הקהתה את חושיה. היא אומרת שלא היו כל סימנים מקדימים להתאבדות. היא נזכרת שהוא התעקש לארח את המשפחה בערב שבת, ארבעה ימים לפני כן - השגרה המשפחתית לא נקטעה. אמו נפטרה במפתיע לפני ארבעה חודשים, בת 82. "הוא לקח את זה קשה", אומרת מרים. "לא היתה הכנה למותה. היא התאשפזה בשל קשיי נשימה, וחשבנו איך נארגן את חזרתה הביתה. אבל מצבה הידרדר. הוא היה עצוב בשל מותה".

זה השפיע עליו?

"לא בגלל זה הוא התאבד".

מוריס ומרים הכירו לפני יותר מ-30 שנה, שני עולים חדשים באולפן קיץ באוניברסיטה העברית. היא בת 17 וחצי, עולה מבלגיה. הוא בן 19, עולה חדש מרודזיה (זימבבואה). "הכרנו בזכות השם בן-עטר", היא מחייכת. "שם אמי הוא גם בן-עטר. אחרי יומיים במעונות, ראיתי את השם 'בן-עטר' על החדר והייתי סקרנית. הסתכלתי מהחלון וראיתי בחור נחמד. דפקתי על הדלת והצגתי את עצמי". מאז היו ביחד. "הוא דיבר אנגלית, אני ידעתי צרפתית, העברית אצל שנינו היתה ברמה של כיתה א'" היא צוחקת, "אבל הצלחנו ליצור קשר".

בשנת 79' נישאו ועברו לגור בדירה לזוגות צעירים בשכונת גילה בירושלים. אחרי כן נולדו שתי הבנות. 15 שנה עבד בן-עטר במגזר הפרטי, בעיקר בתחום האזרחי. "הוא מאוד רצה להיות שופט", אומרת מרים. "הוא התחיל לעבוד במשרד של משה דרורי, היום שופט מחוזי. הוא נחשב לתותח בענייני משפחה, אבל משה לא רצה להתעסק עם כאבי הלב של הזוגות שנפרדים והילדים שבאמצע, ולכן נשאר בצד העסקי והאזרחי". ב-97' מונה לרשם בירושלים וב-2002 קודם לשופט שלום. "הוא היה מאושר", היא אומרת. "זו היתה התגשמות של חלום. הוא הרגיש שזה נכון בשבילו ושם הוא יכול לעשות מה שהוא אוהב, משפט אמיתי".

מוריס, היא מספרת, היה קודם כל איש משפחה. איש מסור, קפדן, אבל גם ידע להשתטות ולצחוק. אהב לאכול, אהב שוקולד, אהד את בית"ר ירושלים. הם אהבו לרקוד ביחד. בבית מפוזרות תמונות ממוסגרות המעידות על חיי משפחה שגרתיים: תמונות מאירוע משפחתי, תמונות מטיול עם הבנות. "הוא היה מעצבן", היא צוחקת עם דמעות. "הוא היה כזה צדיק וגם הרבה פעמים צודק. וזה היה הכי מרגיז. הוא מאוד אהב להיות עם המשפחה. רוב החיים שלי אנחנו ביחד. עברנו דברים ביחד. ועשינו דברים ביחד ובנינו דברים ביחד. למדנו להשתנות. זוגיות זה לא דבר מובן מאליו, זו עבודה קשה. נשארנו מאוד אוהבים. עברנו את השלב שהבנות גדולות ועוזבות את הבית. עבור רבים אחרים זה משבר ואצלנו זה עבר טוב. נהנינו להיות שוב ביחד".

את השתעבדותו לכס השיפוט היא פחות אהבה. והוא לא שיתף אותה בחלום שהפך לסיוט, ובמצוקה שהלכה וגדלה. בשנים האחרונות הקדיש את רוב זמנו לעבודה. "כל פעם שיצאנו הייתי מרגישה רגשי אשם", היא מספרת. "כשהיינו חוזרים מבילוי, הייתי הולכת לישון והוא היה נשאר לעבוד. זה השאיר טעם רע, ועם הזמן כבר לא רציתי כל כך לצאת. דאגתי לו. הוא דאג לי. כשהייתי חוזרת מאוחר מהעבודה הוא היה מתקשר מיליון פעמים. אז הייתי אומרת לו: 'ואתה? מתי אתה חוזר?' הוא היה חוזר באמצע הלילה. הוא היה נשאר עד השעות הקטנות של הלילה בלשכה".

פגועה, אבל לא כועסת

מדוע הוא לא סיפר לך על המצוקה שבה הוא היה שרוי?

"גם על הפגישה הראשונה, לפני כשמונה חודשים, שבה הורידו אותו לבית המשפט לעניינים מקומיים ידעתי רק בדיעבד. הוא אמר שזה נעשה כדי לאפשר לו לכתוב. בבית המשפט לעניינים מקומיים יש מאות תיקים שמבחינת המערכת הם נחשבים 'קטנים', אבל בשבילו הם לא היו קטנים. הדברים שבהם טיפל נגעו לחיים של אנשים. האם להרוס בית של תושב ממזרח ירושלים? הרי זה סוף העולם בשביל אותו איש. או לסגור עסק של אדם? זה נחשב לבית משפט 'נמוך', שלא צריך לכתוב הרבה החלטות, אבל משה ראה את זה אחרת. הוא ראה את החשיבות של הדברים. משה לא היה מדבר על העבודה. היתה חשובה לו הסודיות, הוא לא שיתף".

איך הוא קיבל את הירידה לבית משפט לעניינים מקומיים?

"לכאורה, בסדר. לכאורה. לא התעמתתי איתו. לא שאלתי איך הוא מרגיש ומה הוא מרגיש. חשבתי שיהיה לנו זמן ללבן את הדברים. על הפגישה השנייה לא ידעתי. למדתי מהמכתב שהוא השאיר ומכלי התקשורת".

עושים איזה חשבון נפש כשאדם כל כך קרוב מתאבד, מרגישים אשמה?

"אולי הייתי נחמדה מדי, אולי לא התלוננתי מספיק בפניו על העומס שלו. ואולי זה לא נכון להגיד כך. כי כמו שהוא כיבד אותי ואת העבודה שלי, אני השתדלתי לכבד אותו. אם זה רצונו. אני לא יכולה להיות אחרת. לא הייתי רוצה שמישהו יגביל אותי".

את כועסת עליו?

"אני פגועה מאוד אבל לא כועסת. אני פגועה כי גם אם הוא הרגיש נכה כי לקחו לו את השיפוט, היינו אוהבים אותו ולא חושבים שום דבר רע עליו. היינו גאות בו כל כך. רק בשבעה הבנתי איזה שופט הוא היה ועד כמה הוא היה מוערך. אנחנו הכרנו את האיש שמשקיע בעבודה, אבל לא הכרנו את האיש שיושב שם באולם ומדבר בגובה העיניים לאנשים. האיש ששומע אותם, מכבד אותם, מסביר להם את זכויותיהם. אנשים שלא הכרנו באו לספר. באו גם אנשים שהוא פסק בתיקים שלהם. הגיעו אנשים שישבו כאן וסיפרו מה היתה החוויה של השיפוט בשבילם. למרות שהם לא תמיד קיבלו את מה שהם רצו, הם יצאו בתחושה שהתהליך היה מכבד וההחלטה הוגנת. אנשים התחברו אליו. הוא היה איש של החלטות. הוא לא היה איש שמתלבט. הוא חשב, שקל וחתך. לא ידענו על כל ההערכה הזאת. איפה היא היתה? אני חושבת שגם הוא לא ידע שהוא כל כך מוערך".

תרשי לי לשאול, איך לא רואים מצוקה כזו?

"נראה לך שהוא היה מעז לשתף אותי אם הוא באמת רצה להתאבד? אם הוא היה משתף אותי - הוא היה חי היום. הוא הסתיר את זה. זה משהו שאני נוגעת בו בעבודה שלי. כל נושא האובדנות עולה הרבה אצל בני נוער. וכל הזמן יש לי ויכוח עם הפסיכיאטרים, על נערים שעושים ניסיונות אובדניים. לפסיכיאטרים יש אמירה שמי שרוצה להתאבד, לא יגיע לבית החולים, לא ייראה בדיכאון, לא ייראה עצוב - הוא פשוט יתאבד. והנה, ראיתי שזה נכון. משה לא נראה בדיכאון, הוא היה אנטיתזה לדיכאון. האמירה הזאת של הקולגות, שהתווכחתי איתה הרבה, לא מפסיקה להדהד לי בראש".

ביום חמישי שעבר הגיעו עשרות חברים, מכרים, שופטים ועורכי דין, לאזכרה בבית העלמין במודיעין. הגשם השוטף פסק לרדת בשעה שנאמרו התפילות. "ביניש אמרה שהוא היה עבורה חידה", אומרת מרים. "מצד אחד יש לו סחבת של תיקים מצד שני שופט כל כך טוב. זה הרג אותי. איזו חידה? נדמה לי שאפשר היה לפתור את החידה הזאת, ואם המערכת לא הצליחה - אז אולי המערכת ממש בבעיה".

תגובת דוברות בתי המשפט: "איננו מעוניינים להתעמת בתקשורת עם כאבה של האלמנה. למרות הפרסומים, וכדי לא להגדיל את כאבה של המשפחה, מערכת בתי המשפט נמנעת מפרסום מידע שיש בו כדי לסתור את הדברים או להביך. בהספד שנשאה הנשיאה ביניש, היא הביעה זעזוע וצער עמוק על מותו של השופט בן-עטר ז"ל בנסיבות טראגיות, ובצד דברים אלה ראתה לחזק את המערכת והעומדים בראשה בשעות קשות. מצער מאוד, על רקע הטרגדיה הקשה ואי ידיעת העובדות, השימוש באסון להתססה נגד המערכת, בניסיון למצוא אשמים לאירוע המצער במקום בו אלה לא נמצאים".*

איזו חברה זאת?

את השבועות האחרונים העבירה מרים בן-עטר בשביתה

"אני תומכת במאבק במיליון אחוז", אומרת בן-עטר כשהיא נשאלת על שביתת העובדים הסוציאליים, שהותירה גם אותה בבית. כעובדת סוציאלית בסוכנות היהודית, ליוותה את מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה. לאחר עשור מונתה לפקידת סעד בירושלים, וכיום היא פקידת סעד מחוזית לפי חוק הנוער של מחוז דרום.

"זה מאבק חשוב. אנחנו ממלאים כל כך הרבה תפקידים בחברה הזאת, מטפלים בצד של החברה, שאף אחד לא רוצה להתעסק בו. המצוקות היום חוצות מעמדות: בגלל האופי האלים של החברה, של הגירושים, בגלל המשברים האישים, בגלל הפערים החברתיים. החקיקה הולכת ומטילה עוד ועוד תפקידים על פקידי סעד ועובדים סוציאליים - ואין לזה שום מימון או הקצאת כוח אדם. את רואה עובדים סוציאליים עייפים כי הם עובדים בכמה עבודות, וברגע שיש להם הזדמנות הם עוזבים את המקצוע. אני מאמינה גדולה באחריות המדינה כלפי אזרחיה - ושירות טוב הוא בסיס לחברה בריאה".

וזה נכון גם לגבי המערכת שבה בעלך עבד.

"נכון לומר זאת על המערכת המשפטית וגם על מערכת הבריאות. המדינה מנסה לחסוך בשירותים הראשונים, וזה מצטבר ומצטבר. והסקטור הפרטי, בשלושת התחומים האלו, פורח והפערים החברתיים הולכים ומעמיקים. איזו מין חברה זו?"

ההתפרצות עוד תגיע כחודש אחר ההתאבדות, מערכת המשפט מתמודדת עם ביקורת מבית

הזמן שחלף מאז שהשופט מוריס בן-עטר שם קץ לחייו, לא מיתן את טענות חבריו מקרב שופטי בית משפט השלום בירושלים, הסבורים שלמשפחתו, לעמיתיו ולציבור, עדיין לא נמסרו תשובות מלאות על מה שהביא להתאבדות. שופטים בבית המשפט ששוחחו עם "הארץ", סבורים כי לאחר מותו של בן-עטר היטיבה המערכת לפרסם ביקורת על אטיות עבודתו, לרמוז על חוסר התאמתו לדרישות המקצוע, ולהזכיר כי לאחר מותו פונו מביתו ארגזי תיקים הממתינים לכתיבת פסק דין. אולם מנגד, הם אומרים, המערכת לא חשפה את עצמה לביקורת אמיתית על התנהלותה שלה.

הביקורת מבית החלה להישמע ימים בודדים אחרי ההתאבדות, בדואר אלקטרוני ששלח שופט בכיר בשלום בירושלים לעמיתיו. השופט קרא לערוך בדיקה אובייקטיבית בנוגע לנסיבות ההתאבדות, ולברר את חלקה של המערכת. כדרכם של שופטים, הנמנעים להתעמת בפומבי עם המערכת, מרגע שהנהלת בתי המשפט ביררה את נסיבות שליחת ההודעה, הזדרז אותו שופט להבהיר כי קיבל הודעה אנונימית, שאותה בסך הכל הפיץ הלאה.

בעקבות ההתאבדות, כינסה ועדת חוקה של הכנסת דיון מיוחד בהשתתפות שר המשפטים יעקב נאמן, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש ושופטים מכל הערכאות. כמו בעניין מזג האוויר, דיברו בדיון על העומס הבלתי נסבל, על החוסר בתקנים, אולם העלו הצעות שלא עולות בקנה אחד עם ממדי העומס - למשל, ששופטים יקיימו דיונים במשך שלושה ימים בשבוע, וביומיים הנותרים יעבדו בלשכתם, יקראו ויכתבו.

איכשהו נדחקו לשוליים נתונים שלפיהם מספר התיקים הממוצע בטיפולו של שופט בישראל, דווקא הלך וירד בעשור האחרון, עם תוספת של כ-200 תקני שיפוט. השאלה המתבקשת היא לא אם המערכת אינה סובלת ממחסור במשאבים אלא דווקא לוקה בכשל ניהולי.

בינתיים, פנו מספר גורמים למבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, וביקשו ממנו סעד. בין הפונים, עורך-הדין הירושלמי קומי קמר, שביקש מהמבקר לערוך חקירה על "התעמרות המערכת בבן-עטר", כדבריו. לינדנשטראוס החל בינתיים בבדיקה ראשונית של הנושא, שלאחריה יודיע אם ייכנס לעומקה של הפרשה. עוד לפני שהוא מוסר את החלטתו, פנתה הנשיאה ביניש - לבקשת מנהל בתי המשפט, השופט משה גל - אל נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס ומבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג, שיבחן את התנהלות המערכת בפרשה. גולדברג ידוע כנציב שאינו חוסך את ביקורתו הנוקבת משופטים.

בהודעה שפורסמה מטעמה של ביניש, נכתב כי מבדיקה שערכה אחרי המקרה, לא נמצא כל דופי ביחס המערכת לבן-עטר - בפרט לא של גל ושל נשיאת בית משפט השלום בירושלים השופטת שולמית דותן, שנפגשו עם בן-עטר ורמזו לו שרצוי שיפרוש.

עכשיו מחכים לגולדברג.



מרים בן-עטר. לו רק היה משתף אותי, הוא היה חי עכשיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו