בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | שלושה קטעי מגילה

תגובות

איך פעלתי למען שחרור גלעד שליט

לא רק שנעניתי השבוע ליוזמה להפסיק הכל למשך חמש דקות, אלא חשתי צורך להדר במצווה: נעצרתי אפוא ועמדתי במטבח, לא חמש דקות, אלא שש וחצי. ואפילו שבע דקות. עלי. ועוד מול פריזר פתוח. "לעזאזל הגלידה", אמרתי, "וכפרה גם על הבשרים. הכל מתגמד כאשר חושבים במונחים פרקטיים על מבחן התוצאה: החזרת גלעד הביתה".

ואמנם, רבים מרגישים שהם יכולים לפעול יותר, הרבה יותר: קבוצת מתאמנים החליטה לפעול למען החזרת החייל החטוף באמצעות סדרת תרגילי טאי-צ'י באחד הפארקים. אם לא יעזור - בטח לא יזיק. שמענו על דיירים בבית משותף שנקטו יוזמה יצירתית עוד יותר: למען החזרת גלעד לא מדליקים מחדש את האור בחדר המדרגות גם במקרה שהוא כבה באמצע הגישוש אחרי המפתחות. קורבן קטן, שתמורה אדירה בצדו. יש גם הפועלים להחזרת החייל באמצעות יוזמה ויראלית, המתפשטת בפייסבוק: במשך שבוע לא מנגבים עדשות משקפיים - גם לא לאחר התעטשות תוך כדי לגימת מרק. פשוט - אומרים לא, וכך מחזירים את גלעד.

נחישות, זה שם המשחק. ועכשיו נראה מי יישבר קודם: הממשלה או חמאס.

איך התרשמתי מקור-הרוח היפני

כשהזמינו אותי לאולפן כבר היו הדברים מוכנים בראשי: כמה מילים על התנאים הגיאוגרפיים הקשים שחישלו - לטוב ולרע - את אופיו של העם היפני, כחשל הקורנס את חרבו של הסמוראי; כמה הבחנות היסטוריות לגבי עמידתם השלווה של היפנים מול אתגרים. היו לי עוד כהנה וכהנה הערות והארות - כולל מובאות מ"ספר חמש הטבעות", מסרטי קורסאווה ואפילו מסרטי האנימציה של מיאזאקי - אבל החלטתי להתרכז בעיקר בשאלת קור הרוח.

מיאמוטו מוסאשי, מאסטר הסמוראים הגדול, ציווה: "עליך להיות החלטי אך שלו. התמודד עם המצב ללא מתח והימנע מפזיזות, כשרוחך מיושבת". ואמנם, בראיון עצמו לא רק שציטטתי ארוכות מכתביו, אלא קראתי למראייני ולצופים "ללמוד משהו" מקור הרוח ומהמשמעת של היפנים נוכח האסונות שנחתו עליהם. קראתי מתוך "ספר חמש הטבעות": "כשרוחך שלווה - אל תיתן מנוח לגופך, וכאשר גופך שלו - אל תרפה את רוחך. הבט על דברים מנקודת מבט גבוהה כשרוחך פתוחה ומשוחררת. הבט על הרחוק כאילו היה קרוב, והבט ממרחק על דברים קרובים".

את הראיון סיימתי בקידה קלה, כזאת של קנים הנעים ברוח הערב, לא לפני שסיכמתי שבמיוחד לנו - בארצנו חמומת המוח - עוד יש הרבה מה ללמוד מתרבות יפן הנהדרת. ויהיה זה שכרנו מכל אסונם.

כשיצאתי, אמרה לי המפיקה במסדרון: "פרופסור, מאוד התרשמנו. הלוואי שאנשים בארץ היו מפנימים את הדברים שאמרת". חייכתי כמו אגם קפוא ביום ראשון של אביב, אבל כשיצאתי למגרש החניה חשכו עיני: מסחרית קטנה של עבודות אלומיניום חסמה את מכוניתי.

אפילו פתק הוא לא השאיר, החרא הזה. צפרתי כמה פעמים, וכשניסיתי לפתוח את דלת המסחרית הופעלה אזעקה מחרישת אוזניים. הרגשתי כיצד הדופק מתחיל להלום ברקותי כמו ענף עץ-הדובדבן הנחבט על קיר ברוח הצפון. ידעתי שאני עלול לאחר לדיון בבית הדין לענייני משפחה בעניין צו ההרחקה שלי, והדם שוב עלה לי לראש. ניסיתי לגרום למסחרית לזוז באמצעות טפיחות עזות על הפח של מכסה המנוע והשמעת קריאות צרודות, מתגברות כשלוש צריחות עורב ערב סערה: "הלו!! הלו?!! הלו!!!!"

מבניין המינהלה הגיח איזה ישראלי מכוער טיפוסי בקריאות "היי, אבא'לה! תרגיע! מה אתה עף לי על האוטו?" הודעתי לו שהוא אידיוט והוא השיב שאידיוט אקרא לאבא שלי. ולא רק שלא הזיז את האוטו, אלא התחיל לפרוק מגגו סולם קטן, באטיות מופגנת.

מוסאשי מדבר בספרו על "שלוש הצעקות" של הסמוראי: הצעקה החזקה לפני הקרב, הצעקה הנמוכה בזמן הקרב, וקריאת "סן גו נו קואי" שלאחר ביתור האויב. אינני יודע לאיזו מהן משתייכת השאגה הברונכיטית "שתתפגר, יא כלב מסריח!!" שנפלטה מפי כאשר חבטתי בעורפו עם הקלסר שבתוכו כתבי הזן ומאמרי האחרון בשבח המדיטציה; גם ברור לי שחרחור "תעזוב אותי! תיזהר על המשקפיים!" שבקע מגרוני הלפות בזרועו, מציית פחות לדרישות הטאי נו סן ממחוז בונזן, וקרוב יותר לאסכולת ה"גוואלד" מקראקוב.

אבל מה אני אומר? שזאת לא חוכמה גדולה להיות יפני ביפן: נראה אותם שומרים על קור רוח סמוראי במדינה מטלטלת, מסוכנת ומעצבנת כמו שלנו.

איך מינפתי את הפיגוע הנתעב

כשדיווחו לי לראשונה על הרצח המתועב לא תפסתי עדיין את מלוא הפוטנציאל המדיני, ההסברתי והפוליטי-הפנימי הגלום בו. חשבתי שמדובר בסתם מעשה פלילי, או באיזה פיגוע בתוך הקו הירוק - האזור הנידח הזה, נטול הוועד והמועצה, שבו אין בוסים מקומיים, ואין תביעות לפרצלציה גם אחרי הפיגועים ההמוניים והנוראים ביותר.

רק כעבור כמה דקות, כשהבנתי את מלוא המשמעות של מיקום האסון, התחילו האדרנלין והפחד לזרום בעורקי. כינסתי מיד את השביעייה וביקשתי לשמוע הצעות בלי להתחייב לקבל את ההצעה השפויה ביותר. התגובות סביב השולחן נעו בין הגרת קצף מהשפתיים תוך חבטות קצובות של המצח בקיר, ובין הצעות - בקול שקט - להפעיל "צונאמי של אש" על ערי הגדה, ולתלות את אבו מאזן בחבל ששימש לתליית אייכמן.

מעטים ראו את ההזדמנות שהעניק הרצח הנתעב לפריצת דרך מדינית, הסברתית, מפלגתית: הפשרת ההקפאה, הרחבת הקואליציה באמצעות צירוף ברוך מרזל, משלוח תמונות הזוועה מהטבח - בתוספת תרגום "על השחיטה" - לקאנצלרית גרמניה ולשרי הקוורטט עם דרישה להכיר בחוקיות המאחזים, וכן הצפת שני בתי הקונגרס בעדויות זוועה פתולוגיות, מוקלטות בלופ, עד קבלת 50 מטוסי חמקן או - מה שחשוב יותר אסטרטגית - שחרור פולארד.

"נראה אותם עכשיו", עודדתי את חברי, "עכשיו העולם יבקש סליחה על יוזמות השלום, ויתחנן שנבנה את עמונה. אבל בלי אופוריה, רבותי. נשמור על איפוק".



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו