בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צונאמי ביפאן | יומן מסע בארץ חרבה

השקט נורא בכפרים ההרוסים של יפאן. איש לא התלונן, איש לא קונן, רק הפנים אמרו הכל. רשמים מסיור בארץ שהשמש בה שקעה

תגובות

ביום רביעי התעוררנו אל שחר של יום חדש: עוד כור מתפוצץ. הפיצוץ היה הפעם מסתורי מקודמיו, תמונת סטילס מרוחקת הראתה שובל עשן קטן יחסית וחפץ זעיר מתעופף השמיימה מעל פני הכור. כורים תמיד מצטלמים מרחוק, מאיימים מרחוק, מפחידים מרחוק. התצלום של יום רביעי היה מטושטש במיוחד וכמותו גם המציאות. היא הלכה ותיעתעה השבוע, הלכה וזרתה עוד ועוד פחדים ואימה; פוקושימה הלכה ודמתה להירושימה.

אסון רדף אסון מול פני השמש העולה של יפאן. מרעידת אדמה לצונאמי, מצונאמי לאסון גרעיני, משם אולי עוד חלילה גם לשואה. "ג'פאן טיימס" סיקר את כולם בדרכו המאופקת: תמונות שחור-לבן וכותרות מדודות, יבשות. אבל עמודו הראשון של גיליון יום רביעי לא הותיר עוד הרבה מקום לספקות: "פחדי הקרינה גדלים אחרי הפיצוצים", בכותרת הראשית, ומשם לכל שאר תענוגות היום: "רמת הקרינה עולה בטוקיו"; "רבים מתושבי החוץ עוזבים"; "3,373 בני אדם נמצאו מתים, 6,746 נעדרים".

 שער עץ ענק הוא כל שנותר ממקדש שינטו בעיירה איקואה | תצלום: אלכס ליבק

ובצד הכותרות, מידע שימושי: מפת האסונות, אזורי הפינוי, אזורי השהייה בבתים ולוח הזמנים האטומי של יום שלישי. 8:31 בבוקר: 8,217 מיקרוסיוורטס של קרינה לשעה בפתח הכור; 10:22 בבוקר: 400 מיליסיוורטס של קרינה לשעה ליד כור מספר שלוש; חמישה מיקרוסיוורטס של קרינה בטוקאיימורה, בואכה טוקיו. יום קודם לכן היינו בסביבה, באזור צ'יבה. גמרתי לקרוא את העיתון על ארוחת הבוקר ויצאתי לרחוב הקר, לשאוף אוויר צח וכנראה גם מוקרן. חלושעס.

הטבלה לא משקרת. אסון גדול מאחורינו ואסון גדול עוד יותר בפתחנו. ביום שישי שעבר התעוררתי במקום אחר לקרוא שורות ראשונות על רעידת אדמה חזקה ביפאן. שגרה מפוהקת. בארץ רחוקה בת אלף רעידות בשנה זה לא סיפור. אחר הצהריים טילפנו מהמערכת ובלילה טסנו ליפאן. הטייסים, גם הם בני אדם, התלבטו אם להמריא; הנוסעים היפאנים הרבים שגדשו את מטוס הענק היו שקועים בשלהם: דיוטי פרי, ארנק שנעלם בשירותים, מיץ עגבניות, משקה הטסים; הדקו את החגורות לקראת נחיתה ותודה שטסתם אוסטריין. שדה התעופה היפאני המשוכלל לא רמז בתחילה על כלום. ביקורת דרכונים, מסוע המזוודות, טפסי המכס. נוסעים בשמיכות על רצפת בית הנתיבות ומשלחות סיוע ראשונות מהעולם, על ציודן, מדיהן ובעיקר כלביהן, היו הסימן היחיד.

לאן הולכים? כתב וצלם גרמנים, ותיקי מלחמות וקטסטרופות, עיתונאי ברזילאי צעיר ואנחנו מחפשים את דרכנו אל האסון. הברזילאי ושני הגרמנים ישנו בייאושם בלילה על רצפת השדה. הגרמני אמר לי שבאפגניסטאן הייאוש יותר נוח: קל יותר לעבוד באנרכיה מאשר במדינה מסודרת. עם משלחות החילוץ הטורקית, השווייצית והגרמנית - איפה משלחת חילוץ ישראלית כשכבר צריכים אותה - זה לא הלך. אי אפשר לחבור אליהן. אין חילוץ ואין סיוע. אולי נשכור רכב. נשארה רק מכונית קטנה אחת לפליטה ולהשכרה, אבל בלי רישיון בינלאומי אין על מה לדבר. ובעצם, במחשבה שנייה של פקיד ההשכרה, לא משכירים לכם בכלל, שמא תיסעו למחוזות הדיזאסטר.

חמש שעות נואשות בשדה, מחכים לגודו, וטלפון נואש בסופן לענת פרנס, ישראלית מקסימה אוהבת יפאן שעושה כאן את עבודת הדוקטורט שלה על פמיניזם בצילום - ונסענו לטוקיו.

הערב הראשון בבירת הארץ הרועדת, המטרופולין הגדול בעולם - 34 מיליון תושבים בטוקיו רבתי, 12 מיליון בעיר עצמה, אבל מי סופר - הותיר אותנו נפעמים ומשתוממים. שלל אורות טכניקולור, עדיין, ומבלי לילה לא מעטים, עדיין, כאילו לא היו הדברים מעולם. אבל בימים הבאים הלכו רחובות הכרך והתרוקנו. רק אבירן, צעיר ישראלי מרחובות, שעמד ברחוב הקר ליד באסטת תכשיטי הכסף שלו, הזכיר נשכחות מאיימות: הוא הראה לנו באיי-פון שלו את מפת משטר הרוחות. הרוח הגרעינית אפילו לא מתקרבת לכאן, ניסה הישראלי להרגיע, אולי אחרון הבאסטיונרים הציונים ביפאן, שגירשה מכאן את כולם כמעט.

"איפה היית בשקשוק?" שואל רונן, החבר של ענת, שמוכר פלאפל בבית חב"ד, את אבירן שמוכר טבעות מכסף ברחוב. על שלושת הישראלים הללו הופעל כבר אז לחץ כבד מצד משפחותיהם בארץ להסתלק מכאן. עוד יומיים וענת ורונן עזבו לעיר המקלט הדרומית אוסקה.

אי-מייל: "כבר שנים שאני קורא את מאמריך ואשמח לפגוש אותך. הבר שלי נמצא כ-17 דקות משינקג'וקו. בעיקרון, הבר פתוח בין שבע בערב לשתיים בלילה ואני נמצא בכל שעות הפעילות", אבי מ"דה-בארן".

באור ראשון שוב רצינו לנסוע, כמובן, למחוזות האסון. במלון לא משכירים מכוניות לעיתונאים, שוב, שמא ייסעו לקטסטרופה. יעקב אילון מספר בטלפון שלקח לו שמונה שעות לצאת מהעיר. אל תעזו לצאת בלי מלווה מקומי, מציע טום ברוקאו שלנו בקולו הענוג והסמכותי. ענת מגייסת את קאזו, ידידה, דייג דגי אנשובי יפאני, שחי מחוץ לעיר בבית מול הים ומכין בו מעדני אנשובי, שישכור בשבילנו מכונית וייסע אתנו לצפון. בחמש קם דייג והיה לפיקסר. חלפו עוד כשש שעות עד שנפגשנו, שעתיים מהן צעדנו ברגל ברובע המוסכים, רחובות המסגר של טוקיו, בגלל פקקי התנועה העצומים בכניסה לעיר, שחלק מרכבותיה כבר היו מושבתות.

כשהגענו כמה שעות אחר כך לאסהאי, כפר דייגים נידח לחוף האוקייאנוס השקט, שוב לא רמזה הכניסה על מה שחזו עינינו בשעות הבאות: כביש שהתבקע ובית שנטה על צדו היו מתאבן האסונות של הכפר. "אולי זו הארכיטקטורה של יפאן", הציע עמיתי אלכס ליבק, לנוכח הבית העקום, הירקרק והמוגף. אבל כאן נגמרו הצחוקים. את השעות הבאות אזכור כנראה לנצח. לעיני נגלו מהמחזות הקשים שראיתי בחיי.

כאן לא דיבר ההרג - רק דייג אחד בכפר נהרג על ספינתו - כאן דיבר ההרס. וההרס היה נורא. לפני כשלושה חודשים סיקרנו, ליבק ואני, את האסון בכרמל. הלב יצא אז לתושבי בתי האש. זה היה אסון גמדי. את אסהאי סחף הצונאמי. כמותו גם את איקואה, עיירת נופש אמידה יותר, שהגענו אליה בהמשך היום. חורבותיה נוראיות עוד יותר. היו אלה בתי הדלות של הדייגים והצימרים של הנופשים, ועוד יותר מכך מאות תושביהם האומללים והשקטים - הלב יצא והמלים נעתקו. אינספור בתים חרבים שביום שני שבו אליהם יושביהם להתחיל במלאכת הפינוי והשיקום. הם עמדו בתוך חורבות בתיהם ופינו את שאריות רכושם הדל בידיהם ובמריצותיהם.

משפחה, משפחה נעזבה כאן לעולמה שחרב, אין מסייע ואין מושיע. הרשויות יוצגו כאן רק באמצעות כמה שוטרי תנועה. מי יגיע עכשיו לאסהאי ולאיקואה, כשבסנדאי יורד גשם גרעיני ובפוקושימה בוערת האש. מי יעזור לאלמנת הדייג, פוסאיי איווסה, שעמדה השבוע ונברה בעזרת בתה ונכדה בהריסות; אשה זעירה, מצומקת וחלושה, בת 78, שנאלצת לראות את כל חייה שקועים עמוק בבוץ ובטיט ועכשיו עליה לחלץ את שייריהם במו ידיה השבריריות. חופרת ונוברת, אולי תצליח להציל צלחת, אולי שיירי ויטרינה.

פוסאיי היתה השבוע היפאנית היחידה שראינו בוכה. היא היתה סדק בחומת המגן של האיפוק היפאני המרשים, שכה הרבה דובר בו השבוע. היא סיפרה לנו שמשפחתה גרה בבית הזה מאז המאה ה-19 ועכשיו לא נותר ממנו דבר, זולת קירות העץ הקרועים. גם את הרצפה סחף הנחשול. חצי מיליון חסרי הבית החדשים של יפאן הם נתון מבעית; פוסאיי היא גילוי אנושי אחד, מכמיר לב יותר מכל הסטטיסטיקה הזאת. דיבורה חלוש, היא גוללה באוזננו את תולדות ביתה ומשפחתה, בזמן שנכדה קד קידות באפלה והעמיס עוד ועוד בוץ על המריצה.

רחובות הכפר דמו ליריד גרוטאות. בפתח כל בית נערמו התכולות שהיו לערימות אשפה, דבר כמעט לא נותר מהן שלם. זקנים וצעירים, ילדים ונשים, עמדו במה שהיו עוד בשבוע שעבר בתיהם ועסקיהם והכניסו את שייריהם לשקיות ניילון. פיסות חיים שנקרעו, מבט אל בתי הדייגים הללו ואל עולמם, דרך מה שהוציאו החוצה: איזה ספרים קראו, על אילו מיטות ישנו, על אילו כורסאות התרווחו, אילו חפצים אספו - הכל זרוק ברחוב, רטוב עד הלשד, מתבוסס בבוץ חום כהה.

מדי פעם מבצבצת איזו ציפור נוי מפוחלצת מבין החורבות, זקופת ראש; הנה שם ויטרינה של חרבות יפאניות עתיקות או מחברת תלמיד, קובץ חוברות קומיקס יפאני או בובת דביבון, הכל בערימה אחת. ובצד כל אלו, עשרות המכוניות שהוטחו, יוצרות תמונות הזויות - אוטו על גג בית, מכונית בתוך סלון, טנדר שגחונו שקוע באדמה וירכתיו פונים השמיימה - הסירות שנסחפו בכוח בלתי נתפש אל החוף, הכבישים שנפערו, הגדרות שנעקרו, הבתים שנמחו כליל, כאנדרטה לכוח ההרס העצום של הטבע.

ואולי האנדרטה בעלת העוצמה הגדולה ביותר היא השער של מקדש השינטו באיקואה. שער העץ הענקי נותר על מכונו, יכול לצונאמי, ומאחוריו האין-מקדש - גלי ההריסות שאין במראם ולו לרמוז שהיה כאן פעם בית תפילה. אלוהים (לא) אדירים.

ועל הכל ניצח השקט. רק הלמות הדחפורונים הנוברים, האתים החופרים וצווחת השחפים שעלתה מהים הפרו אותו מדי פעם. שקט נורא. איש לא התלונן, איש לא קונן, רק הפנים אמרו הכל. רק ביפאן. גם את השקט הזה אשא אתי לעד.

וגם את מראות האנשים - בני הזוג הקשישים שנשאו את מומו, כלבם, שניצל בידיהם מהנחשול, רצים כל עוד רוחם בהם למרחק מאות מטרים מהמים, לא מניחים אותו מידיהם מאז; הקשיש המשותק שנשא לאטו את שקית המיטלטלים הזעירה שלו החוצה מהבית שנשטף; חבורת הדייגים האינדונזים הצעירים שבאה לעזור; המלגזה במפעל החרב לעיבוד דגים, שנהפכה על פיה ואורותיה עדיין דלוקים; גג הפח שהסרתי במו ידי ומתחתיו מצאתי מכונית; תושב הכפר שנזכר השבוע ב"מה נשמע" בעברית, זכר לימיו כמתנדב בקיבוץ יקום, לפני כארבעים שנה; האשה שהצליחה לחלץ בקבוק שמן מהמזווה שלה ועמדה וניקתה אותו מהבוץ; ופנקסי הקבלות לדורותיהם של פנסיון "מוקומוסו", כתובים כתיבה תמה ומסודרים בסדר מופתי לפי שנים, המתגוללים עכשיו גם הם בין ההריסות.

טוקיו שקעה השבוע במועקה שכבדה מיום ליום. חרדה גדולה, אם היתה בה, לא ניכרה כלל ותושביה הסתפקו לפי שעה בעטיפת פניהם במסכות בד, ובניסיון נואש להשיג דלק למכוניותיהם, מזון טרי למשפחותיהם ורכבת שתסיע אותם הביתה ממקום עבודתם. בזמן שעסקו בכפרי הצפון והמזרח בפינוי ההריסות ובחילוץ הגופות, ובכורי הגרעין מדדו קרינה מתגברת, נשמרה בה מראית העין של חיים כרגיל. אבל מתחת לפני השטח רחשו הרגשות. ספק אם הם יתפרצו אי פעם, במקום המרשים והמסתורי הזה, בארץ השמש העולה, שהשבוע נדמה היה שהיא הולכת ושוקעת, הולכת ושוקעת. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו