בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אימפריית הפשע: בעולם התחתון ביפאן השמש אינה עולה

השבוע עסקו אנשי היאקוזה, המאפיה היפנית, בסיוע לניצולי רעידת האדמה. ג'ק אדלשטיין, שהיה כתב הפלילים של העיתון היפאני רב התפוצה "יומיאורי", חי בקרבם תקופה ארוכה. היום הוא מסתובב עם שומר ראש אישי צמוד

תגובות

לאחר ששני החיילים מהגוטו-קאי, הסיעה האלימה ביותר במשפחת הפשע המרתיעה ביפן אמרו את דברם, ג'ק אדלשטיין שקע באובדן הכרה קצר. כשהסיגריה צרבה את אצבעו, הוא התעורר ושיחזר לעצמו שוב את המסר: "תמחק את הסיפור - או שנמחק אותך ואת המשפחה שלך. אבל נחסל אותם קודם, כדי שתלמד את הלקח לפני שתמות". ככתב הפלילים של "יומיאורי", העיתון הגדול ביותר ביפן ובעולם, עבד אז אדלשטיין על הסקופ שישנה את חייו, אבל תחת האיום התחייב להתפטר ולחדול. "גיבורים הם בסך הכל אנשים שנגמרו להם האופציות", אמר לו ידיד הנפש שלו, הבלש סקיגוצ'י.

השתלות איברים הן בדרך כלל החומר שממנו עשויות מלודרמות, סיפורים המקרבים לאומים, מאחים קרעים משפחתיים או משקמים יחסים. אבל בהשתלת הכבד שחשף אדלשטיין מעורבים ארגוני ביון, רשתות פשיעה בינלאומיות וקורבנות זועמים. ביאקוזה, המאפיה היפנית, בעיות כבד הן גורם התמותה השכיח ביותר (האחרים לדברי אדלשטיין הם מוות בירייה, או עריפת ראש בחרב). הקעקועים הצפופים המכסים את עורם של אנשי היאקוזה מקשים על הזיעה להיפלט והכבד נדרש להתמודד עם עודף רעלים. אורח החיים ההדוניסטי, האלכוהול, הסיגריות והסקס המזדמן גובים גם הם את מחירם וכבד להשתלה הוא מצרך מבוקש אצל רבים מן המאפיונרים. הוסיפו לכך את העובדה שבאופן מסורתי היפנים הם מתורמי האיברים הקמצנים בעולם, ותוכלו להבין מדוע טדאמאסה גוטו, "הג'ון גוטי של יפן" כפי שקוראים לו באף-בי-איי - היה חייב להיכנס לאמריקה.

אדלשטיין תמה אז כיצד פושע עם קבלות כמו גוטו, חבר של כבוד ברשימות השחורות של רשויות ההגירה, האף-בי-איי והסוכנות הפדרלית למלחמה בסמים, עבר בהצלחה את ביקורת הגבולות. האם הצליח להערים עליהם ולהיכנס בזהות בדויה? חברו של אדלשטיין מהאף-בי-איי, מייק קוקס, אמר לו שהסיכוי שגוטו נכנס לארצות הברית בלי ידיעתם אפסי. הוא חזר לפיכך אל "ציקלופ", אחד המקורות החשובים שלו מסיעה-יריבה של גוטו.

"ציקלופ" האיר את עיניו של אדלשטיין בכל הנוגע לפשע בינלאומי במאה ה-21: בנקי ההלוואות של היאקוזה מזינים רשתות שלמות של חברות קש, והמערכות הסגורות של עסקיהם האפלים מתעתעות בגופי אכיפת החוק. הזרועות הארוכות של ארגוני הפשיעה מגיעות גם עמוק אל תוך ארצות הברית ומפרנסות רשימה ארוכה של מכבסות כספים, ובראשן הבנקים של בתי הקזינו הגדולים בלאס וגאס. כעבור זמן הצליח אדלשטיין לגלות גם כיצד ג'יימס מויניהן, נציג האף-בי-איי בטוקיו, תיווך בעסקה שבה סיפק גוטו קמצוץ מידע על חברות הקש הללו ועל עמיתיו שמתפעלים אותן, בתמורה לאשרת כניסה שתציל את חייו.

אולם פה לא נגמר הסיפור. זמן ההמתנה הממוצע להשתלת כבד בארצות הברית הוא שלוש שנים, אך גוטו קיבל את שלו בשישה שבועות שבהם הוקפץ מהמקום ה-80 ברשימת ההמתנה, למקום הראשון. על פי מקורות משטרתיים ביפן, גוטו שילם לבית החולים UCLA בלוס אנג'לס מיליון דולר, ושלושת חבריו מהיאקוזה, שהגיעו להשתלות בהמלצתו, תרמו סכומים דומים. כששני אזרחים אמריקאים מראש הרשימה מתו בזמן ההמתנה להשתלה, החזיק אדלשטיין בידיו מידע עם פוטנציאל לסקנדל בקנה מידה לאומי בארצות הברית, שבה - לדברי הקומיקאי ג'ון סטוארט - "אתה יכול להתחיל מחדש גם אם אתה עורף את ראשי אויביך וזקוק לכבד חדש".

דמי שתיקה

את הרעיון לפרסם את הסיפור קיבל אדלשטיין לראשונה בינואר 2008 בצורת עצה ידידותית, כשהושם תחת שמירה צמודה של האף-בי-איי והמשטרה היפנית. "גוטו מפחד", אמר לו מפקד כוח האבטחה שלו, "וכל עוד תשמור על הסיפור אצלך, יהיה לו תמריץ לחסל אותך. שחרר את הסיפור לקהל הרחב והתמריץ הזה ייעלם". הלחץ התגבר כשהוצעו לאדלשטיין חצי מיליון דולר כדמי שתיקה. אחד הבוסים הגדולים במשפחה התקשר אליו בשעת לילה. "נודע לנו על גוטו ואנחנו מודים לך על העבודה הקשה", נשמע הקול הצרוד בעברו השני של הקו. "אנחנו מעוניינים לטפל בעניין בעצמנו ומציעים לך פיצוי נאות על עבודתך שלא תראה אור". אדלשטיין הקשיב ודחה בנימוס את ההצעה. "לא רציתי להיות חייב כלום לחבר'ה האלה", הוא מסביר.

במאי 2008 פירסם "וושינגטון פוסט" את הסקופ של אדלשטיין, שהפך (עם סיפורים אחרים) לרב המכר שלו "Tokyo Vice". כשהמידע על הפרסום הגיע ליפן, הופשט גוטו מכל סמכויותיו בארגון. לפני שנכנס למכוניתו, ביציאה מהפגישה שבה נודע לו על הפרסום, נשבע גוטו שוב להרוג את "הכתב היהודי-אמריקאי המזוין הזה" ונסע. כיום אין לו יותר חיילים שיסורו למרותו, אך עדיין יש לו חברים ומעריצים, ואדלשטיין ממשיך לחשוש לחייו. זה לא מנע ממנו לחזור ליפן בשליחות משרד החוץ האמריקאי כחוקר לסחר בבני אדם באסיה ועכשיו הוא מכהן כדובר של ארגון פולאריס הנלחם בתופעה. לכל מקום מלווה אותו שומר ראש אישי, איש יאקוזה לשעבר שהכתיר את אדלשטיין לבוס החדש שלו, ונשבע לו אמונים. וכך הפך אדלשטיין-סאן לסנדק קטן בעצמו - מסיט את הווילונות בחדר העבודה שלו בחשש מפני צלפים, ומלווה לרכבו על ידי מצ'וזוקי, השומר שפותח בשבילו את הדלת ולא שוכח לבדוק מתחת למכסה המנוע.

לעומת אדלשטיין החרד לגורלו, דומה שגוטו החליף את המציאות הסוערת שלו בשלווה סטואית. במקדש בודהיסטי בקמבודיה, לשם הגיע גם אדלשטיין ביחד עם כתבת "60 דקות" לארה לוגן, הוא ממציא את עצמו מחדש כאלטרואיסט המתנדב למען יתומים. ייתכן שהמאפיונר הידוע לשמצה אכן עובר מהפך, אולם סביר יותר שהוא מקווה להציג עדות אופי מתקנת במשפטו הקרב. לפני שעזב, הוא דאג לפרסם ביפן את זיכרונותיו, שבהם הוא מוציא מעין "פתווה" על ראשו של אדלשטיין ומבטיח כי מי שיחסל אותו, יעשה לו טובה גדולה.

המורדים במוסכמות

ג'ושוע "ג'ק" אדלשטיין נולד לפני 42 שנה למשפחה יהודית בקולומביה, מיזורי. ב-88', כשהוא בן 19 בלבד, עבר ליפן והתגורר במנזר זן. "זה היה לפני עידן המנגה והאנימה (קומיקס ואנימציה יפניים) והעניין שלי ביפן היה יותר בהיבט האזוטרי - הארה רוחנית, בודהיזם ואמנויות לחימה", הוא מספר. בשיאה של הבועה הכלכלית בטוקיו, כשרוב הזרים העדיפו להיות סוכני נדל"ן או ברוקרים, החל אדלשטיין ללמוד ספרות יפנית באוניברסיטת סופיה היוקרתית בטוקיו, כשהוא ממשיך להתגורר במנזר.

עם סיום לימודיו החליט לגשת למבחן בתקשורת המונים המיועד לבוגרי אוניברסיטה וחלם על עבודה בעיתון יפני. האתגר נראה לו אז אפשרי: הוא קרא עיתונים באדיקות ושינן סימניות סיניות ואת תבניות הכתיבה היפניות האופייניות לעיתונות. ה"יומיאורי" בעל האוריינטציה השמרנית-ממסדית מצא חן בעיניו יותר מה"אסאהי" המתחרה, שהציג לטענתו את ארצות הברית באור ביקורתי מדי, וכך הוא מצא עצמו ביום הבחינות מדבר לפני אודיטוריום מלא במועמדים שאפתנים וכותב חיבור שכותרתו "זרים".

תוצאותיו של אדלשטיין בבחינה עלו על אלו של רוב הנבחנים היפנים והוא המשיך לסדרה של ראיונות שבהם נשאל בין השאר אם הוא מסכים עם הקביעה שהיהודים שולטים בעולם. "אילו זה היה נכון, לא הייתי בא לעבוד אצלכם. הרי אני יודע כמה אתם משלמים", התריס אדלשטיין מול מראייניו והיה לעיתונאי האמריקאי הראשון בהיסטוריה הכותב ביפנית, ועוד בעיתון בעל תפוצה של עשרה מיליון עותקים ביום.

זרותך עזרה לך או היוותה נטל?

"החיסרון בכתיבה בשפה זרה הוא כמובן שהכישרון שלך בשפת האם מתנוון. היתרון הברור שבכתיבה בשפה זרה, ובמיוחד ביפנית, הוא שאתה לומד קונספטים חדשים, מילים ואפילו דרכי חשיבה שפשוט לא קיימים בשפת האם שלך. זה יכול לעזור לך לראות דברים אחרת - וזה שימושי בכתיבה".

תחילה, הוצב אדלשטיין במחוז סאיטמה מצפון לטוקיו והחל לסקר את הפשע המאורגן. הסקופ הראשון שלו, שהופיע במהדורה הכלל ארצית של "יומיאורי", עסק במחזור כספי הפרוטקשן שמגלגלת היאקוזה הודות לדוכני המכירות שהפעילו ישראלים ביפן. לאט-לאט החל להתוודע לדקויות הייחודיות הכרוכות בעבודה ככתב פלילי ביפן. הוא הבין למשל שעליו לבקר את השוטרים בביתם לאחר שעות העבודה, להתחנף אליהם ולהציע מתנות. שינן את סוגי הוויסקי או הסיגריות האהובים עליהם, ולימד את ילדיהם אנגלית. הקשרים האישיים הובילו לעתים לרסיסי מידע שנודבו לו לפני שאר העיתונאים. במקרים אחרים נאלץ אדלשטיין, לעתים בהוראת העורכים, להשיג בעצמו ראיות לפשעים, שבהן סחר אחר כך עם השוטרים תמורת סקופים אחרים.

אדלשטיין שקע בהדרגה בעולם שונה בתכלית מחיי הפרישות שתיכנן לעצמו כנזיר. הוא עבד 80 שעות בשבוע, כשהוא תופס רק תנומות קלות בחדר הכתבים של תחנת המשטרה - נמוג אל תוך "הצד האפל של השמש העולה" כהגדרתו. את שגרת יומו איכלסו מעתה פושעים ושוטרים. אנשי היאקוזה מכנים עצמם "גוקודו" - "דרך הקיצוניות", ואילו השוטרים רואים בעצמם מורדים במוסכמות בסביבה שבה השחיתות היא חלק ממרקם החיים. אדלשטיין, העיתונאי האאוטסיידר, קנה לו חסידים בשני הצדדים.

ככתב פלילי ביפן התעסקת על בסיס יומיומי עם מיעוטים וקבוצות שוליים - שוטרים, מאפיונרים, עובדי תעשיות המין. איך ההתרשמות שלך מהצד הזה של יפן תרמה לעבודתך?

"ליפן יש צד אפל מאוד ונראה שהמצב נהיה גרוע יותר בעשור האחרון, כשתחת הדגל של 'דה-רגולציה' שינו את חוקי העבודה והגמישו את ההגבלים העסקיים - היאקוזה עטו על כך כמו עיטים על גופת זברה טרייה. זה גם חלק מהסיבה לכך שיש ביפן פערים עצומים היום ודור שלם של ילדים שלא רואים עתיד או סיבה לעבוד קשה. האשליה של קביעות בעבודה התנפצה והיאקוזה והשחיתות שיחקו בכך תפקיד חשוב.

"אני לא יודע מספיק בשביל להגיד משהו על 'החברה היפנית', אבל אני אוהב חלקים רבים בתרבות היפנית. אני מסכים שיש הרבה גזענות וחוסר צדק ביפן, אבל זה המצב גם בכל מקום אחר. אם אתה רוצה יחס טוב ביפן אתה צריך לציית לכללים - להסתפר קצר, ללבוש חליפה, לעבוד קשה - כך תוכל להשתלב. יש נטייה להגיד 'בתור זר תמיד יתייחסו אלי כזר' אבל זה לא נכון. אתה צריך להתחבר עם אנשים, ללמוד את השפה ולהבין את חשיבות ההדדיות וכך תוכל להיות חבר בקהילה שלך. האם יש מקום בעולם שזר יכול לבוא אליו ולהתקבל מיד? אני לא חושב שאם מחר אעבור לישראל כולם יברכו אותי כמו חבר ותיק".

הקווים המתעמעמים בין פושעים, שוטרים ועיתונאים הם לא המאפיין היחיד שגורם לספרו של אדלשטיין להיקרא כעיבוד של סקורסזי ביפן. הבריונים המקועקעים בספר מצוידים בחוש הומור מערבי ובלשי המשטרה מזכירים לפרקים חוקרים פרטיים מסרטי פילם נואר. גם המחויבות הקנאית של אדלשטיין לתפקידו העיתונאי מולידה סיפורים עסיסיים - במקרה אחד הוא מתחזה לפושע איראני נמלט ובאחר זוחל דרך תעלת ביוב כדי להתרשם בעצמו מזירת רצח המוקפת בסרט צהוב. החצר האחורית של יפן מקבלת תחת ידו קול תרבותי אחר והופכת נגישה גם להוליווד.

אתה מציג בספרך גישה מאוד לא סנטימנטלית ביחס ליפנים, וליפן בכלל. היה לך חשוב להעביר תמונה ריאליסטית ולהימנע מכל הסטריאוטיפים הנפוצים?

"מעולם לא התיימרתי להיות מומחה ליפן. אני מכיר מצוין חלקים מסוימים בחברה הזאת ורציתי לתאר אותם בדיוק כפי שהם, ולא כפי שאנשים מדמיינים אותם. כמובן, דימויים סטריאוטיפיים קיימים מכיוון שהם קיצורי-דרך לתפיסה של יחידים או קבוצות. אחדים מהסטריאוטיפים של היפנים מדויקים. יפנים אכן קדים קידות, הם בהחלט מקנים חשיבות עליונה לנימוס, זו חברה היררכית ואנכית. אבל אנשים הם אנשים, וניסיתי כמיטב יכולתי לתאר ולהסביר את ההתנהגות של טיפוסים שפגשתי בהקשר שגם שיווה לפעולותיהם היגיון וגם היה הוגן כלפי כולם".

אתה שוקל לעבד את הספר לסרט? נראה לך שהספר יצלח את המעבר לקולנוע?

"כן. אני כותב כעת תסריט עם ג'יי-טי רוג'רס, שהוא לא רק מחזאי מכובד, אלא גם חבר ילדות. ג'ון לשר ('ארץ קשוחה', 'בבל') חתום כמפיק. הסרט יהיה שונה מהספר, אני עצמי לא מרוחק מספיק מהסיפור כדי לעשותו דחוס יותר לתסריט ולכן אני משאיר לג'יי-טי את רוב העבודה".

הערך על אדלשטיין בוויקיפדיה היפנית מציין רק שהוא כתב ספר חדשני על ה"אורה שאקאי" - "החברה שמאחור", כך מכנים היפנים את עולם הצללים, תעשיות המין, הפשע וחיי הלילה - אותו עולם מסעיר ושוקק המגלם את השחרור מהשגרה הלוחצת. ביפן העיסוק בפן המביש הזה מוקצה כמעט לחלוטין בתקשורת ה"רצינית", מה שמביא לתפוצה אדירה של עיתונות מחתרתית, ולרוב גרועה, שאף מקנה לעתים לפושעים הילה רומנטית.

לבסוף, פירסמת את הכתבה על גוטו ב"וושינגטון פוסט". האם יכולת לפרסמה ביפן? מהם הגבולות של כתב פלילי בסיקור הפשע המאורגן ביפן?

"הצלחתי לפרסם חלק מהכתבה שהופיעה ב'וושינגטון פוסט' בספר יפני. לעולם לא היו מפרסמים אותה ביפן. רק לאחר ש'וושינגטון פוסט' פירסם ו'לוס אנג'לס טיימס' פירסם כתבת שער על גוטו וארבעת חברי היאקוזה האחרים שקיבלו השתלות כבד ב-UCLA, התקשורת היפנית והמו"לים היו מוכנים לדבר על מה שהתחוור להם, או לפרסם את מה שכתבתי עם חבר עיתונאי אחר. והנה לך המקום שבו הגבולות נמתחים בעניין הפשע המאורגן. אם אתה חושף התארגנות שעושה כסף, סביר ש'תתאבד' בפתאומיות. מצוות 'אל תעשה' נוספת היא לדון בדרך שבה היאמאגוצ'י-גומי (משפחת הפשע הגדולה ביפן) מנהלים למעשה את תעשיית הבידור. סוכנות הכישרונות החזקה ביותר ביפן, 'ברנינג פרודקשנס', רשומה בתיקים משטרתיים כחברת קש של היאמאגוצ'י-גומי. כולם יודעים שהם מקושרים למאפיה אבל אף אחד לא יכול לכתוב על כך בעיתונות. זו אחת הסיבות שבגללן 'טוקיו וייס' לעולם לא יתורגם ליפנית. לעומת זאת, כיהודי, גם אם לא ממש אדוק, הייתי שמח מאוד לראות תרגום לעברית", מחייך אדלשטיין.

בנקאים עם אקדחים

הקישור הברור בין "פשע" ל"יאקוזה" לא נהיר כל כך למחוקקים ביפן, שבה חברות בארגוני העולם התחתון עדיין חוקית לרוב, והחברים אף מקבלים קביעות ותוכנית פנסיה נדיבה. קבוצת היאמאגוצ'י-גומי מונה כ-40 אלף חברים מתוך כמעט 90 אלף חברים בארגוני פשיעה ביפן כולה. משרדיהן של משפחות הפשע ממוקמים באזורים יוקרתיים בערים ודגלי המשפחות מתנוססים בגאון על כרטיסי ביקור של מאפיונרים מוכרים. שורשיהן של כמה מהמשפחות נעוצים בכיסי ההתנגדות של הסמוראים למשטר החדש שהתהווה במאה ה-19, חברים אחרים מגויסים מקבוצות השוליים הדחויות בחברה, מהגרים קוריאנים והקאסטות הנחותות מסורתית.

אם אנשי היאקוזה גלויים כל כך לעין, מדוע המשטרה אינה מטפלת בהם? "קשה מאוד לשוטרים להתמודד עם הפשע המאורגן ביפן", הסביר אדלשטיין בראיון לתחנת הרדיו האמריקאית NPR, "מכיוון שחסרים להם הכלים". עסקאות טיעון, למשל, החשובות בכל מקרה שבו מאפיונר מסגיר את חבריו, אסורות במערכת המשפט היפנית. "האזנות סתר מותרות רק במקרים קיצוניים ביותר, ואין תוכנית להגנת עדים". כששוטרים או עיתונאים חושפים במאמץ רב פשעים של חבר מסוים באחת המשפחות, אלו נאלצות רק להתנצל ולסלק אותו מהארגון ואז יכולות להמשיך כרגיל. חברים ביאקוזה מעדיפים לפעמים אפילו להודות בפשע שלא ביצעו ולהיכלא, בשביל המשפחה. בהיעדרם, ידאגו לקרוביהם, ועם שחרורם, יקבלו בונוסים שמנים.

גם דעת הקהל והמוסכמות שומרות על כוחו של הפשע המאורגן. במשך שנים התהוותה תדמיתה של היאקוזה ככוח משטרה משני השומר על ערכים יפניים מסורתיים. בסרטי היאקוזה הפופולריים וסדרות הקומיקס, היאקוזה הוא המגן על השכונה, בדרך כלל מבעל ההון או הזר המרושע. אחרי רעידת האדמה בקובה, ב-95', התגייסו אנשי היאקוזה לפעולות הצלה וסיוע לקורבנות. סומיושי קאי, משפחת הפשע השנייה בגודלה ביפן, המונה כ-10,000 חברים, הודיעה השבוע דרך חשבון הטוויטר שלה שהיא תורמת מזון לנזקקים ולנפגעים מרעידת האדמה האחרונה. בנוסף הודיעה שהיא פותחת כמה מהבניינים שבבעלותה לשמש בתי מחסה לאנשים שנותרו בלי קורת גג. תושב העיר סנדאי, שנפגעה גם מהצונאמי, דיווח בטוויטר על חברים ביאקוזה שמסייעים בכיוון התנועה, ועל משאיות של היאקוזה שהביאו מטעני סיוע.

גם הרחובות הנקיים והביטחון שבהם התגאתה יפן במשך שנים מהווים את הקוסמטיקה המניעה אזרחים להאמין שהיאקוזה הם בבחינת רע הכרחי. "אין דבר שהיפני הממוצע פוחד ממנו יותר מפשע לא מאורגן", כתב חוקר היאקוזה דיוויד קפלן באחד המחקרים הידועים בתחום.

מעריצים ביפן ובארצות אחרות נמשכים לאנתרופולוגיה הקשורה ליאקוזה: הטקסים השבטיים, הקעקועים המורכבים או המבנה המשפחתי. אולם הימים שבהם תיפקדו היאקוזה כבריונים שכונתיים חלפו, ובשנות ה-90 המאוחרות הם החלו להתמחות בפיננסים. אדלשטיין חקר בעיקר את ה"קייזאי יאקוזה": היאקוזה הכלכליים. אותם "גולדמן סאקס עם אקדחים", לטענתו, עוסקים בעיקר בהרצת מניות ובהטיית מכרזים. הם מקימים חברות ייעוץ, נדל"ן, ביקורת מס ובנקי הלוואות וקושרים את כולם לרשתות הדוקות העובדות בתיאום, עד כי העולם העסקי אינו מסוגל עוד להבחין בין חברות לגיטימיות למפעלי ההונאה האדירים.

אלפי החברות הרשמיות המייצגות למעשה ארגוני פשיעה מילאו תפקיד חשוב גם במשברים הכלכליים של יפן וארצות הברית. ליהמן ברדרס, לטענת אדלשטיין, ספגה הפסדים כבדים כתוצאה מהונאת ענק של היאקוזה, וסיטי בנק איבד פעמיים את הרישיון לבנקאות פרטית ביפן לאחר שהואשם בהלבנת כספים. במקום מהגרים ממורמרים כטוני מונטנה, ספרו של אדלשטיין מתמקד בנבלי-על כפרופסור מוריארטי המפקדים על כלכלת הצללים הזאת.

עוד חוזה עתיק יומין שהזן החדש של הפשע המאורגן מפר הוא ההסכמה בדבר השארת האזרחים והתקשורת מחוץ למשחק. דו"ח סודי של המשטרה היפנית, שאותו חשף אדלשטיין בספרו, גורס שהכנופיה של גוטו לא נרתעה מגרימת נזק סביבתי או פגיעה באזרחים בפעולותיה. הדו"ח מתאר גם הפחדה שיטתית של התקשורת ואיומים באלימות על מפרסמי "דיווחים שליליים". דומה כי המפורסם היפני ששילם את המחיר הכבד ביותר על הסגנון החדש שהציג גוטו הוא ג'וזו איטמי ("טמפופו"), שנחשב לאחד מגדולי הבמאים היפנים במאה האחרונה.

איטמי הציג לראשונה את היאקוזה באור שלילי בסאטירה החריפה שלו "מינבו", שהציגה את אנשיה כפרחחים צווחניים וחשפה בפרוטרוט את טכניקות הסחיטה שלהם. גוטו לא העריך את ביקורתו של איטמי והתאמץ להמחיש לו את אמינותם של איומיו. חמישה מחייליו תקפו את הבמאי בוקר אחד ביציאה מביתו והשחיתו את פניו בחרבות. איטמי נפצע קשה אך המשיך ללחום בפשע המאורגן בזירה הציבורית עד התאבדותו, לכאורה, כמה שנים לאחר מכן.

לטענת מקור שאדלשטיין מצטט בספרו, הבמאי עבד על סרט הסוקר את הקשרים של כנופייתו של גוטו לסוקה גאקאי, ארגון בודהיסטי עולמי עם עשרות מיליוני מאמינים, אוניברסיטאות ומרכזים ביפן ובארצות הברית. "הם הצמידו לו אקדח לרקה והכריחו אותו לקפוץ", התוודה לפני אדלשטיין מאפיונר בכיר. "הוא לא היה מדוכא, ומכתב ההתאבדות שלו נכתב במעבד תמלילים. כל אחד היה מסוגל לכתוב את המכתב הזה".

דעת הקהל וממשלות יכולות להיות אטומות לביקורת כשהיא באה מאאוטסיידר, איפה אתה חושב שיפן מדורגת במובן הזה? אתה מרגיש שאנשים בוטחים בך כאילו היית עיתונאי יפני?

"מסורתית, יפן רגישה ללחץ חיצוני, בעיקר מארצות הברית. השתמשתי בכך כדי ללחוץ, למשל, לחקיקה נגד הסחר בבני אדם. התרבות היפנית היא תרבות של בושה. גרום למדינה להתבייש - והם יפעלו לשינוי, כדי להימנע מעלבון. במקרה אחד נאמתי בכנס לפני נציגי האף-בי-איי והמשטרה היפנית והזכרתי שלא רק שליאקוזה יש משרדים, אלא שאנשיה חקרו, הפחידו ועקבו אחרי שוטרים שהיו צריכים לעקוב אחריהם; באחת הפשיטות על משרדי הגוטו-קאי מצאו השוטרים תמונות משפחתיות שלהם על הקירות. כשתירגמתי ליפנים מה אמרתי, הם החווירו כסיד והאמריקאים התרגזו עליהם שהם רכים מדי בטיפולם בפושעים. אחרי הפגישה הזאת המשטרה היפנית פשטה על הגוטו-קאי ועצרה רבים מהם.

"בכל עבודה נחוץ הרבה זמן לבסס יחסי אמון. עם השוטרים ביפן זה מתחיל בהבטחות קטנות וקיומן. אנשים בשני הצדדים, היאקוזה והמשטרה, בוטחים בי. היאקוזה מבינים שלעולם לא אחלוק איתם מידע משטרתי, אולם אני עלול לספק למשטרה מידע עליהם. לפעמים היאקוזה מדליפים לי סיפורים מעולים שאני כותב ביפנית - נכון שבדרך כלל יש אג'נדה מאחורי ההדלפות אבל האמת היא אמת. בדרך כלל אני מברר מה האינטרס מאחורי ההדלפה ואז מחליט אם ללכת על הסיפור".

חילופי תפקידים

ב-99' הוצב אדלשטיין במחלק המוסר של קבוקיצ'ו, רובע החלונות האדומים ולב תעשיית המין של טוקיו. זה היה סופרמרקט אדיר של תענוגות, מבוך של שלטי ניאון המציעים לכל המרבה במחיר את הפנטזיה המתאימה לו. הבעיה המוכרת של נשים המוטרדות מינית ברכבת התחתית, למשל, הביאה מועדון אחד לבנות קרון רכבת שבו יוכל הלקוח להטריד "נוסעות" כאוות נפשו. מועדון אחר הציע "תלמידות" בתלבושת אחידה אותנטית של כל בית ספר תיכון באזור טוקיו - לבחירת הלקוח. גם בזירה החדשה הזאת פגש אדלשטיין את חבריו הוותיקים מהפשע המאורגן, וגם כאן הוא גמל בלבו לפענח את רזי המערכת, אך הפעם נכשל.

הצבתו במרחב הפיתויים החדש לא היטיבה גם עם חיי הנישואים שלו. סונאו אדלשטיין, כתבת מוכשרת בזכות עצמה, פגשה אותו באירוע שסיקר ונישאה לו אחרי שלושה חודשים. "היא היתה ועודנה יפהפייה, דו-לשונית ומצחיקה", הוא כתב בספרו, ו"לא התלהבה במיוחד" ממסעותיו הליליים הארוכים בברים ובמועדונים של רופונגי, הרוויים בשחיתות מוסרית. קידומו בעבודה גם הגדיל את שעות היעדרותו מהבית, וסונאו הפכה למעשה לאם חד-הורית לילדיהם בני, בת עשר, וריי, בן שבע.

"ארץ הפלאים" של קבוקיצ'ו, גילה אדלשטיין במשך הזמן, היתה בין השאר כיסוי לזרם עקבי של מהגרות עבודה שהוסבו עם בואן ליפן לשפחות מין, בעזרתם של היאקוזה ומתווכים זרים. ביפן, כמו במדינות מפותחות אחרות, העסק ידוע: צעירות ממזרח אירופה, סין או אפריקה מתפתות להצעות עבודה כברמניות או רקדניות. עם הגיען למדינה הן נכלאות בדירה, דרכוניהן נלקחים מהן והן נאלצות לעבוד בזנות בתנאי עבדות. כשהוצב אדלשטיין בקבוקיצ'ו, שום חוק ביפן עוד לא התייחס לבעיה המחריפה, שליחי היאקוזה איימו לפגוע במשפחותיהן של הנשים בחו"ל אם יתלוננו והמשטרה העדיפה לגרש את העובדות במקום ללכוד את ראשי הכנופיות. חוקי הזנות, שאינם מענישים את הלקוחות, מקשים אף הם על השגת ראיות נגד מנהלי המועדונים והסרסורים.

חוסר האונים בסיקור תעשיית המין ובמשיכת תשומת הלב של הציבור, הממשלה והמשטרה למצוקתן של שפחות המין הזרות, העביר את אדלשטיין על דעתו. לראשונה בחייו הוא מצא עצמו שחוק ומובס, מנסה לעזור בעצמו לנשים שסבלו התעללות - בכסף, בארגון הפלות או בכרטיסי טיסה. בו בזמן הוא עשה מאמצים עילאיים כדי להשיג בעצמו ראיות מרשיעות נגד המושכים בחוטים. הצלחה אחת רשם לזכותו אחרי שהביא להרשעתו של סוחר נשים ישראלי ביפן, בעזרת מידע שקיבל מ"קיקי", מארחת ישראלית שחיבבה אותו במיוחד ודרשה ממנו תמורת המידע, בחילופי תפקידים מעניינים, שייתן לה שירותי מין בתשלום. אדלשטיין כותב בספרו כי שניהם הלכו ל"מלון אהבה" על פי דרישתה, ולאחר שהביא אותה לסיפוקה היא שילמה לו מאה דולר.

ישראלים רבים מופיעים בספר: רוכלים, מארחות וסוחרי נשים. כמה גדול, לדעתך, מקומם של הישראלים בעולם הפשע ביפן כיום?

"הישראלים נהגו לבוא הרבה לטוקיו, אבל בשנים האחרונות אני לא רואה רבים מהם. אולי המצב קשה יותר והכסף זורם פחות. אין יותר רוכלים וסוחרים, אולי רשויות ההגירה פשטו עליהם. גם קיקי חזרה הביתה".

טענת בספרך ובראיונות שהרגע שבו "עפת קרוב מדי לשמש" הגיע כשהתחלת לסקר סחר בבני אדם. האם אפשרי בכלל להיאבק בתופעה הזאת שכל כך הרבה גורמים מרוויחים ממנה? איך מתחילים? האם יש סיכוי לשינוי?

"כתב לא אמור להיות מעורב רגשית במושא הסיקור שלו, אתה אמור להיות צופה, לא זרז. אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת ונעשיתי מעורב. אני עדיין מעורב בפעילות נגד הסחר מתוקף עבודתי בפרויקט פולאריס. איך מתחילים? ובכן, אתה חייב להתחיל עם ההשקפה שישנם אנשים שמתנגדים לעבדות, שלא אוהבים לראות אנשים סובלים, שמוכנים לסכן את עצמם למען המטרה - ואז אתה הופך את האנשים הללו לבעלי הברית שלך. במקרה של סחר בבני אדם - זה עניין כל כך שפל שאפילו גנגסטרים מתעבים גנגסטרים אחרים שמעורבים בכך, אז אפילו בקרב ה'רעים' אתה יכול למצוא בעלי ברית. כדי שהדברים ישתנו יפן צריכה להחיל חקיקה נגד הסחר הזה גם בזירת הפנים. הם לא רוצים לעשות זאת מכיוון שזה יעלה באופן דרסטי את מספר מקרי הסחר בבני האדם המדווחים ביפן".

הדוגמה הרעה

ככל שהתגברו מאמציו של אדלשטיין כך העמיקה תבוסתו. בשלהי ימיו ביפן הציעה לו חברה טובה, שעבדה כנערת ליווי עצמאית, לשמש לו מקור במרדפיו אחרי סוחרי הנשים. אדלשטיין שלח אותה אל סוכנות שידוכים בלב רופונגי, שכונה מרכזית בטוקיו, שהתבררה במהרה כסוכנות המופעלת בידי בריוניו של גוטו. "אמרתי לה להפסיק עם החיפושים מיד ולעזוב הכל, אך היא לא הקשיבה", הוא מספר. כמה חודשים לאחר מכן, בהונג-קונג, קיבל אדלשטיין מידי שליחיו של גוטו את תמונותיה לאחר שעונתה, נאנסה ונרצחה. פרקיו האחרונים של הספר בולטים בחרטה שחש אדלשטיין ובהתחבטויותיו המוסריות ביחס לחיים שבחר לעצמו.

"הייתי מחשיב את עצמי כיהודי-בודהיסט", הוא אומר. "אני לא מאמין בפירוש מילולי לתנ"ך אבל אני מסכים עם קהלת על הרבה דברים, אולי גם עם ישעיהו. הייתי רוצה להאמין שיש חוק מוסרי ביקום - אתה יכול לקרוא לזה אלוהים, או קארמה, זה עניין של סמנטיקה. אם יש משהו שלמדתי מ-16 שנים של סיקור עולם אלים ובוגדני, אם כי לפעמים מרתק, הוא זה שאף פעם לא תמצא אושר אם אתה גורם סבל לאחרים. אידיאל החיים הבודהיסטי תומך בבחירת מקצוע שאינו פוגע באחרים, בדרך חיים שתהפוך את העולם לטוב יותר. למרות שעשיתי כמה דברים הנתונים במחלוקת, היו גם כמה מעשים טובים ששינו משהו, וזה סוג של נחמה".

גם משפחתו של אדלשטיין סבלה תהפוכות וטראומות בגלל הרפתקאותיו. "אני חושב שהנישואים שלי ניזוקו ללא תקנה", הוא אמר בראיון לבי-בי-סי כשנשאל אם אינו מצטער שגרם לאשתו לגלות מארצה, סיכן את חייה ובגד בה כדי להשיג סיפורים. כיום הוא גר בנפרד מבני משפחתו, גם בשל בעיות ביחסיו עם אשתו וגם משום שאינו רוצה להסתכן בכך שעבריינים יפגעו בהם. הווידויים בספרו על טובות ההנאה שהעניק או קיבל נועדו לשמש גם תעודת ביטוח מפני סחיטה אפשרית בעתיד. "אבל הייתי רוצה שילדי יקראו את הספר וישפטו אותי בעצמם, כשיגדלו קצת", הוא מעיר ומציע גם מוסר השכל: "ישנו מושג ביפנית - 'הנמן קיושי' - מורה המלמד בכך שהוא מציב את הדוגמה הרעה, אולי הוא תקף ביחס אלי. אולי הייתי צריך להיות נזיר".

אסור לפרסם ג'ק אדלשטיין על העניינים שנחשבים טאבו בתקשורת היפנית

"התקשורת היפנית שמרנית מאוד במובנים מסוימים אבל גם מוכנה להשקיע בעיתונות חוקרת", אומר ג'ק אדלשטיין. "העיתונות פה היא לא הכלבלב של גורמי הכוח כמו שלעתים חושבים במערב. אבל ישנם עניינים רבים שהם בגדר טאבו, אולי יותר מדי בשביל למנות את כולם". הנה כמה איסורים:

* לדון בקשרים בין היאקוזה לפוליטיקאים, או בין התקשורת לעולם התחתון.

* לציין מי יפני ממוצא קוריאני ומי לא.

* להזכיר את שמה של סוכנות כישרונות ידועה שמנוהלת על ידי פדופיל שתוקף נערים המועסקים אצלו.

* לדבר על הקשרים כביכול של הארגון הבודהיסטי סוקה-גאקאי עם הפשע המאורגן, או לכתוב משהו שלילי על הזרוע הפוליטית שלו - המפלגה הבודהיסטית.

* לרדת לפרטים בדיון על הסחר בנשים, מכיוון שזה ייחשב גסות רוח.

* לדון בעובדים בתעשיית המין ובתנאי העבודה שלהם.

* לחקור לעומק את עבודת המשטרה.

"רק לאחרונה החלה העיתונות להתעסק באמת בעובדה שרק בארבעה אחוזים ממקרי המוות החשודים מבוצעות נתיחות לאחר המוות", אומר אדלשטיין. "כך אתה מבין מדוע יש כל כך הרבה 'התאבדויות'. רבות מה'התאבדויות' הללו הן רציחות שנתיחה פשוטה יכולה להוכיח אותן. מ-98' רק 39 התאבדויות כאלו הוכחו בעזרת נתיחה כרצח - זה רק קצה הקרחון. מדוע יותר מ-80 אלף איש נעלמים ביפן מדי שנה? כמה מההיעלמויות האלו קשורות לפשיעה? מדוע המשטרה היפנית לא חוקרת יותר לעומק את המקרים האלו?"

כמעט כל העיתונאים ביפן מאורגנים בקבוצות ואיגודים, אומר אדלשטיין. "מערכת 'מועדוני העיתונאים' מקילה על הממשלה לשלוט בעיתונות, וכתב שחורג מתחומי הארגון שלו משלם מחיר אדיר. האיום שהקריירה שלך תחוסל אם תעז לפרסם 'סקופ שלילי' יעיל מאוד ושומר על הכתבים ממושמעים".



אנשי יאקוזה. סובלים מבעיות כבד בגלל הקעקועים הצפופים המכסים את עור גופם


רובע קבוקיצ'ו בטוקיו. מהגרות עבודה אולצו לעבוד בזנות בתנאי עבדות צילום: איי-אף-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו