בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איטליה: לא רק דולצ'ה ויטה

ביובל 150 שנה לאיחודה, איטליה מפולגת בין צפון לדרום, מסוכסכת בין שמאל לימין, מכורסמת בשיני המאפיות ועסוקה בשערוריות השחיתות והמין של ראש ממשלתה. ועדיין, יש מה להתקנא בה

תגובות

החגיגות לציון 150 שנה לאיחודה של איטליה החלו השבוע בקול תרועה גדולה; 60 מיליון תושביה קיבלו יום שבתון מיוחד לחגוג בשלל האירועים ברחבי המדינה, ושמיה של "הארץ היפה" הוארו בלילה בצבעי דגל הלאום. אבל אילו יכלו אבותיה המייסדים לצפות במתרחש תחת השמים האלה, קרוב לוודאי שלבם היה נחמץ.

לא כך פיללו קמילו בנסו קאבור, ג'וזפה מאציני או ג'וזפה גריבלדי, מחוללי הריסוג'ימנטו (תנועת התקומה), לראות את ארצם אחרי 150 שנה: מפולגת בין צפון לדרום, מסוכסכת בין שמאל לימין, מכורסמת בשיני ארגוני פשע, חסרת אונים לנוכח התפוררות אוצרותיה הארכיאולוגיים, שבויה בתרבות של תוכניות ריאליטי ומרותקת בעל כורחה לשלל שערוריות מין ושחיתות של ראש ממשלתה, איל ההון סילוויו ברלוסקוני.

גם סביר להניח שהיו מתפלצים למראה חגיגות איחוד שהפכו עילה למריבה בין חוגים בדלניים לחוגים לאומיים; בצפון מסרבים להכריז על יום שבתון לכבוד האירוע, ממאנים להניף את דגל איטליה, לשיר את הימנונה. הם היו מתקשים כנראה להאמין שכשליש מצעיריה מובטלים, שתקציבי התרבות, החינוך והמחקר מקוצצים, שמדי יומיים נרשם בה מקרה של רשלנות רפואית ושרבבות אזרחים - כמיליון בתוך ארבע שנים - נוטשים את איטליה כדי לחפש את מזלם באירופה, באמריקה, או באוסטרליה.

ייתכן שגם היו תוהים איך קרה הדבר שבמולדתם של דנטה, ליאונרדו וורדי, פינו גיבורי התרבות של תמול שלשום את מקומם לשפנפנות חשופות אחוריים, פפראצי עם כתובות קעקע וכוכבי שעשועונים בטלוויזיה; ויותר מכל היו נדהמים מכך שראש ממשלתה עומד לדין על שידול קטינה לזנות.

זו אולי לא שעתה היפה ביותר של איטליה. הדבר בא לידי ביטוי ברשימת המדינות המאושרות לשנת 2010, שבה מדורגת איטליה במקום ה-69 (לפי New Economic Foundation), או ברשימת המדינות שהכי טוב לחיות בהן (לפי המגזין "ניוזוויק"), שבה היא מופיעה במקום ה-23, אחרי ישראל. אבל זו האווירה שבה נפתחו אתמול רשמית חגיגות היובל, במעמד נשיא המדינה ג'ורג'ו נפוליטנו בן ה-86; איש שמאל שכבש את לבם ואמונם של האיטלקים בממלכתיותו, בצניעותו וביושרתו, והפך לסמל, היחיד אולי, שעליו אין מחלוקת היום. בניגוד לראש הממשלה המעורר בלי הרף פולמוס באורחותיו ובמדיניותו.

מקטרגיו של ברלוסקוני רואים בו אחראי לשחיקה במעמדה של איטליה, בערכיה וביוקרתה. הם אומרים שהשחיקה החלה עם הופעתו בזירה הפוליטית לפני יותר מ-15 שנה - בעקבות משפטי השחיתות "ידיים נקיות", שהביאו לפירוק מפלגת השלטון הנוצרית-דמוקרטית - ועם השתלטותו על מרבית התקשורת במדינה והפצת ה"ברלוסקוניזם", המטיף למצליחנות, נהנתנות ונעורי נצח בכל מחיר.

אחרים סבורים שניצניה נראו עוד קודם, בתום ימי הדולצ'ה ויטה הזוהרים של שנות ה-60 ובימי מאבק הטרור בין "אדומים" ל"שחורים" במדינה, בשנות ה-70; ויש הטוענים שהשחיקה היא פשוט תולדה של ניסיון כושל לחבר בין הצפון החרוץ, התעשייתי והעשיר, הקרוי "ארץ פדאניה", לדרום המנומנם והעני, הנשלט בידי המאפיות.

הטענה הזאת עומדת במוקד מצעה של הליגה הצפונית, מפלגה הכופרת בעצם איחודה של איטליה, אבל יושבת בממשלת ברלוסקוני ברומא, כדי לקדם את סדר יומה הבדלני. מה שלא מפריע לה לכנותה "רומא לדרונה", רומא גנבת, ולחתור תחת סמכותה.

אבל איטליה היא גם ארץ רבת סתירות. לצד דיוקן עגום כמו זה ששירטט לה, למשל, הבמאי אריק גאנדיני בסרטו "וידיאוקרטיה", לצד תרבות השעשועונים ונערות החושפות טפחיים, לצד גיבורי תרבות המורשעים בפלילים או מתרברבים בהימנונים פשיסטיים, יש גם איטליה אחרת.

זוהי איטליה שבה מיליוני אנשים נוהרים להופעותיו של השחקן רוברטו בניני, לשמוע אותו קורא ומפרש קטעים מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, המשורר הלאומי; שבה צופי טלוויזיה מזניקים את הרייטינג בכל פעם שהסופר רוברטו סוויאנו - שהפך לסמל המאבק במאפיה ובשחיתות מאז כתב את הספר "גומורה" - מדבר בטלוויזיה הציבורית בגנות הקשר בין הון לשלטון. איטליה של תלמידי התיכון, המשננים עדיין לבחינות בגרות טקסטים של קיקרו בלטינית ואפלטון ביוונית; של בעלי מלאכה, חנוונים ומלצרים, המפזמים אריות של ורדי כמו היו שירי פופ, ושל באי האופרה "נאבוקו", הקמים על רגליהם ופוצחים בשירת העבדים היהודים - שהפכה לפני 150 שנה להימנונה הבלתי רשמי של תנועת הריסורג'ימנטו - כדי למחות על הקיצוץ בתקציב התרבות, כפי שקרה בשבת שעברה ברומא, בעידודו של המנצח ריקרדו מוטי.

איטליה אולי מדורגת היום אחרי ישראל ברשימת המדינות שטוב לחיות בהן, אבל בשנה ה-150 לאיחודה יש בה עדיין דברים רבים שאפשר להתקנא בהם. *

150 שנות אחדות

1861?

בתום מאבק ממושך בשלטון האוסטרי, מתאחדות הנסיכויות בחצי האי האיטלקי למדינה אחת, תחת שרביט המלך ויטוריו אמנואלה השני

1915

איטליה מצטרפת למלחמת העולם הראשונה, לצד מדינות ההסכמה

1922

"המסע לרומא": המנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני כובש את השלטון בתום צעדת רבבות לבירה. ב-1943 הוא הודח על ידי הצבא והמלך

1934

איטליה זוכה בפעם הראשונה (עוד שלוש פעמים אחר כך) בגביע העולם בכדורגל

1940

בנאום דרמטי ממרפסתו מכריז מוסוליני על הצטרפות למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה הנאצית

1946

אזרחי איטליה המובסת מצביעים בעד ביטול המלוכה, במשאל עם שהשתתפו בו לראשונה גם נשים

1951

פסטיבל סן רמו הראשון: נילה פיצי זוכה בתחרות הזמר, שהיתה עם השנים למדורת השבט האיטלקית והניחה את היסוד לתחרות האירוויזיון

1960

עם האולימפיאדה ברומא מתחיל "הנס הכלכלי". באה גם פריחה תרבותית שבה כבש לו הקולנוע האיטלקי מקום בעולם, עם הבמאים ויטוריו דה-סיקה ופדריקו פליני

1978

אלדו מורו, ראש ממשלה לשעבר ומראשי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השלטת, נחטף ונרצח בידי הבריגדות האדומות, בשיא תקופת טרור

1992

משפטי השחיתות "ידיים נקיות" נגד ראשי המפלגה השלטת; המפלגה מתרסקת ומתחיל סדר פוליטי חדש

1994

ראשית עידן ברלוסקוני: איל התקשורת העשיר באיטליה נבחר לראשות הממשלה, (עד כה נבחר פעמיים נוספות). כהונתו רצופת שערוריות והאשמות בשחיתות

"שתמצא את העוצמה המוסרית"

סופר, עיתונאית והיסטוריונית מברכים לבקשת "הארץ השבוע" את ארצם ביום חגה

"אני מאחל לאיטליה שתיפטר כבר מהנהגתה הגברית והסנילית; איטליה היא שם נשי"

ארי דה לוקה, סופר

"אני מאחלת לאיטליה למצוא מחדש את העוצמה המוסרית המופלאה ואת חוש המציאות האנגלוסקסי של שרינה נתן, אמו של ארנסטו נתן, ראש העייריה היהודי הגדול של רומא, חסיד רעיונותיו המהפכניים של ג'וזפה מאציני.

אני מאחלת שהשמאל יפסיק עם שגיון האנטי-ברלוסקוני שלו ויפעל לעשייה משותפת ושהממשלה תוכל לפעול להחלת רפורמה במערכת המשפט ובכלכלה. אני מאחלת שיהיו לנו חוש מציאות וכוח להישאר נאמנים לזהותנו הלאומית בעולם של גלובליזציה, ושנדע להעריך את מאבקה של ישראל לקיומה, לא למען ישראל, אלא למעננו האיטלקים".

פיאמה נירנשטיין, עיתונאית וחברת פרלמנט מטעם מפלגתו של ברלוסקוני

"אני מאחלת שהמדינה הזו תתעורר למחרת החגיגות, ותפנים שבארץ הזו כבר אי אפשר ללמוד, אי אפשר לעשות מחקר. אני מקווה שהיא תקלוט שבמצב הקיים חוקריה הצעירים, כשרונותיה המבטיחים, רצים לחפש את מזלם בנכר. הייתי רוצה שהאיטלקים יתעוררו ויזעקו בקול שבלי מחקר אין דמוקרטיה, אין חופש... אם דור שלם של מדענים צעירים, פילוסופים, היסטוריונים, בלשנים, נאלצים להגר ממנה, הרי שחגיגות 150 שנה של אחדות אינן נכס לעתיד, אלא טקס מיותר לציון העבר".

סימונה אורסו, היסטוריונית



מטוסי חיל האוויר האיטלקי במטס לרגל יום הרפובליקה, מעל אנדרטת החייל האלמוני בפיאצה ונציה ברומא. ארץ רבת סתירות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו