בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צונאמי ביפאן | מחשבות על צילום אסונות

עכשיו שאין עוד, אני מחפש את האסתטיקה של האסון. אני מודע לכך, אבל אני פועל שחור ומנוסה. הולך מבית הרוס לבקתה חרבה ומחפש חיים שהתנפצו. צלם "הארץ" אלכס ליבק כותב מיפאן

תגובות

אחרי יומיים של צפייה בתצלומי רעידת האדמה (עכשיו שוב היתה אחת. אני בקומה ה-15 בטוקיו) והצונאמי ביפאן, מנקר בי, פעם נוספת, התסכול:

למה אני לא שם? אסונות כידוע מצטלמים היטב, ריכוז של דרמה אנושית לאורך זמן. כל צלם עיתונות רוצה להיות במקומות האלה, לחוות את הבלתי ניתן לתיאור ולו גם בתצלום ה"חזק" ביותר. אבל להיות שם פירושו לגעת באסון, בכאב, בשכול, לתעד את הסבל הנורא ואת רגעי האושר המהבהבים לפעמים במעמקי הגיהנום. אנחנו עיתונאים - תנו לנו דרמות.

יפאן בשבוע שלאחר האסון

אבל אני בתל אביב, חולם בהקיץ, מחפש דרמות מיקרוסקופיות, כהרגלי.

כשאני מגיע ליפאן, החלום הופך לסיוט. הסיבה פשוטה. מתברר שאני לא יכול להגיע למחוזות הנחשקים. הרכבות לצפון אינן נוסעות והיפאנית שלי היא לא מה שחשבתי.

הריסות בכפר הדייגים אסהאי

יפאן רחוקה עכשיו יותר מישראל. היום הראשון מסתיים בתסכול גדול. מוטב להיות מתוסכל בארץ. אני בטווח נגיעה, אבל לא רואה כלום. מוגבל יותר מהעיוורים היפאנים שיש להם מסלולים מסומנים היטב בגבשושיות קטנות, מעין כתב ברייל למקלות הגישוש, לאורך כל רחובות טוקיו.

תור ברובע שינגואה בטוקיו

רק למחרת בצהריים אני מצליח להגיע לאזור שנשטף בצונאמי. גם זה כרוך בנסיעה של שעתיים וחצי בעיר הענקית והליכה של עשרה קילומטרים בגלל פקקי התנועה האינסופיים, כדי לפגוש את הנהג המקומי. עוד נסיעה ארוכה. כארבע שעות לפני השקיעה אני מצלם סדק ארוך בכביש. לא ממש דרמה.

עיירת הנופש איקואה

בכל זאת, קצת הלאה, לאוך חופי האוקיינוס השקט, נגללת הדרמה. עכשיו אני צריך לחפש את המרגש. אני מודע לכך שסף הגירוי של קוראי העיתון הגיע לגבהים חדשים. אבל האוקיינוס דומה לכנרת ואיש לא נס על נפשו. הצער, הכאב והאובדן שמורים עמוק בלבותיהם של היפאנים המאופקים. איפה האימה, הפיות הפעורים, הבכי קורע הלב?

יש לפני אסון שלא מצטלם. כך אני הולך ושוקע בתוך הבצה השנואה עלי כל כך: הצילומים שכבר ראינו, מכוניות חונות במקומות לא צפויים. בתים ממוטטים. אנשים מלקטים את רכושם.

תחנת רכבת בטוקיו

איזה מזל - זקנה בוכה! זה מוזר, אני רוצה שימשיכו לסבול בעוצמה ראשונית בשביל הצילום.

עכשיו שאין עוד, אני מחפש את האסתטיקה של האסון. אני מודע לכך, אבל אני פועל שחור ומנוסה. הולך מבית הרוס לבקתה חרבה ומחפש חיים שהתנפצו. ככל שיהיו יותר, אהיה מרוצה. אין הרבה זמן. השמש שוקעת. כמה הייתי רוצה לדבר עם האנשים, שיכירו אותי, שייפתחו לפני ואתם גם הדרמה. להיות כאן עוד שבועיים.

תושבת זרה בטוקיו

אבל הקרינה הרדיואקטיבית נמצאת באוויר. אני חוזר הביתה מתוסכל יותר משעזבתי. איך אפשר לצלם אסון מתמשך של מיליוני בני אדם בחמישה ימים? *

הריסות בכפר אסהאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו