בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המעצב האיטלקי ג'וליו קפליני מאמין שאסור לנו להפסיק לחלום, גם אם הכיסא הזה יקר

מה עושה מיקי מאוס כשהוא פוגש עיצוב איטלקי יוקרתי? ג'וליו קפליני, מגדולי המעצבים הפועלים כיום, טוען שהוא עושה לו רק טוב

תגובות

ביריד העיצוב האחרון שהתקיים במילאנו בשנה שעברה, הוצגו כבכל שנה אלפי פריטי ריהוט ברחבי העיר: בתערוכה במרכז הירידים, באולמות תצוגה, בחללים ניסיוניים, בגלריות לעיצוב, בבתי מלון, בחנויות אופנה ועוד. בין שלל הפריטים בלט בחריגותו שיתוף הפעולה בין חברת העיצוב האיטלקית הוותיקה קפליני, לבין תאגיד הבידור האמריקאי דיסני.

אף שעולם העיצוב רגיל בשיתופי פעולה שונים ומשונים, קשה היה שלא לתהות מה הקשר בין אחת מאבני היסוד של תעשיית העיצוב האיטלקית לבין מותג הבידור ההמוני. במילים אחרות, מה שהיה מתקבל על הדעת למצוא באחת מחנויות דיסני ברחבי העולם, נראה מאולץ תחת הלוגו של קפליני, במיוחד כשהוא ניצב בסמוך לכמה מהקלאסיקות של העיצוב האיטלקי במאה ה-20. מדובר היה בסדרה של שרפרפי מתכת בשם "Micke'y Ribbon" בעיצוב סטודיו ננדו היפני; רגליהם עשויות מפסי מתכת שמסתלסלים סביב המושב ויוצרים את הקונסטרוקציה שמחזיקה אותו, והמסעד עוצב בקווי המתאר של מיקי מאוס - שתי אוזניים עגולות וגדולות שיוצאות מחלקו העליון של הראש.

קל היה להבין את האינטרס של דיסני בשיתוף הפעולה: הרחבת המותג לקהלים חדשים וכניסה לעולם העיצוב העכשווי והיוקרתי. האינטרס של קפליני במהלך ברור פחות, במיוחד לנוכח התגובות הצוננות שקיבלו השרפרפים, שזכו במהרה לכינוי "גימיקי", שילוב של גימיק ומיקי.

ג'וליו קפליני, המנהל הקריאטיבי של החברה שביקר בשבוע שעבר בישראל, מסרב להתרגש מהביקורת. "אחרי שביליתי כמה ימים במטה של דיסני ליד לוס אנג'לס, מה שהיה בשבילי חוויה פנטסטית", הוא אומר, "הבנתי כמה וולט דיסני היה איש חזון אמיתי, וכמה דיסני כחברה נמצאת בשורה הראשונה מבחינה טכנולוגית, מבחינת העיסוק בחומר והשימוש בצבע. הרבה פעמים כשחושבים על דיסני חושבים על משהו נורא קיטשי, אבל יש להם עוד פנים. הנה, הם עכשיו יוצאים בשיתופי פעולה נוספים עם פול סמית ועם דולצ'ה וגבאנה. זה נראה כאילו הם אומרים לחברות: קפליני עובד איתנו, בואו גם אתם", הוא צוחק.

איפה אתה מותח את הקו בין עיצוב בעל ערך לבין גימיק?

"ההבדל בין עיצוב לבין עיצוב טוב הוא היכולת ליצור משהו שמחזיק מעמד הרבה זמן. אנחנו מנסים ליצור מוצר שהוא 'לונג סלר', לא רק 'בסט סלר'. הוא צריך להיות שימושי אבל גם יפה; חשוב מאוד לגרום לאנשים לחלום. אף אחד לא באמת צריך שולחן חדש או כיסא חדש, יש אלפי כיסאות ושולחנות בשוק. אבל יש את הרגע שבו אנשים מסתכלים על משהו ואומרים 'אני לא יכול לחיות בלי זה'. זה רגע מאוד חשוב".

דוגמנית על כרית

ג'וליו קפליני נולד ב-54' באיטליה. ב-79', לאחר שסיים תואר באדריכלות ולמד בבית הספר לניהול תעשייתי באוניברסיטת בוקוני במילאנו, הוא הצטרף לעסקי הריהוט המשפחתיים - חברת קפליני, שנוסדה ב-46'. בתחילת שנות ה-80 הפכה החברה בראשותו לאחת המובילות בעולם העיצוב, בין היתר בזכות הרוח היצירתית החדשה שהפיח בה בכך ששילב בה מעצבים מכל העולם, ולא רק איטלקים. החברה היוותה קרש קפיצה עבור חשובי המעצבים הבינלאומיים של ימינו, בהם מרק ניוסון, מרסל ונדרס, טום דיקסון, ג'ספר מוריסון, האחים בורולק ועוד. מגזין "טיים" הכתיר אותו בשנה שעברה לאחד מעשרת המשפיעים בעולם בתחום העיצוב.

עיצובי החברה מהווים חלק מהאוסף הקבוע של חשובי המוזיאונים לעיצוב ואמנות: המוזיאונים לאמנות מודרנית בניו יורק ובסן פרנסיסקו, המוזיאון לאמנויות דקורטיביות ומרכז פומפידו בפאריס, מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, הגלריה לאמנות מודרנית ברומא ועוד. בראשית שנות האלפיים המסיבות של החברה ביריד העיצוב נודעו כנוצצות ביותר שאיפיינו את עידן הפריחה הכלכלית, ביטוי לעודפות ולחשיפה הגדולה של עולם העיצוב בכלי התקשורת.

מיה דבש, עורכת העיצוב של מוזיאון העיצוב חולון, ששימשה אז כעורכת של המגזין "בניין ודיור", סיפרה בראיון ל"הארץ" לפני שנתיים על אחת המסיבות: "קפליני הציג ב-2001 באולם רחב ידיים שיתוף פעולה עם פול סמית, שבו שטו בבריכה מלאכותית כריות שעליהן ישבו דוגמניות. זה היה ספקטקל. ידעת שאם אתה בא לפתיחה של קפליני תקבל את ההצגה הכי טובה. מצד שני, אי אפשר היה שלא להגיד 'די, מה הקשר בין זה לבין עיצוב?' באופן סמלי, כמה שנים לאחר מכן החברה הפכה חדלת פירעון".

בשנת 2004 הודיע קפליני על צירוף החברה שלו לקבוצת פולטרונה פראו. שנה לאחר מכן הושק האיחוד של שלושה מותגי עיצוב: פולטרונה פראו שנוסדה ב-1912, קאסינה שנוסדה ב-1927, וקפליני. האחרון אמנם שמר בידיו את הניהול הקריאטיבי של החברה, אבל הפקיד בידי הקבוצה את הניהול הפיננסי והיומיומי שלה. כיום הוא משמש גם כמנהל הקריאטיבי וכאחראי על אסטרטגיות המוצר והתקשורת של כל חלקי הקבוצה - שמתמחה בעיצוב בקנה מידה גדול למוסדות, חברות תעופה, ספנות ותחבורה, בהן כמה מהמובילות בעולם. בתחום המכוניות היא משתפת פעולה עם פרארי, מאזרטי, ב-מ-וו, פיאט, לנצ'יה ואלפא רומאו; בתחום התעופה עם ג'פאן איירליינס, סינגפור איירליינס; ולקוחות נוספים בתחום המספנות, היאכטות והרכבות.

המהלך גרם להרמת גבה בעולם העיצוב מכיוון שחברת קפליני נתפסה כחוד החנית של העיצוב העכשווי, ולא היה ברור כיצד יצליח קפליני לשמור על עצמאות יצירתית. שבע שנים אחרי, קבוצת פולטרונה פראו נמצאת בתנופת התפתחות ברחבי העולם. ביקורו של קפליני בישראל הוא חלק מהמאמץ לכבוש עוד שטחים: הוא הגיע לכאן כאורח של רשת טולמנ'ס לרגל השקת קולקציית 2011 של פולטרונה פראו.

מעניין לעקוב אחר קפליני, שנמצא תמיד צעד אחד לפני כולם בעולם העיצוב: הוא היה בין הראשונים בתעשיית העיצוב האיטלקית שהחלו לעבוד עם מעצבים זרים, והוא נודע כמי שיודע לזהות מהלכים, מגמות ומעצבים.

"אנשים חשבו שביקשנו להצטרף לפולטרונה פראו בעקבות קשיים כלכליים", הוא אומר. "היו לנו בעיות, אבל עוד לפני כן החלטתי שהגיע הזמן לחבור לקבוצה, וסירבתי להרבה הצעות מחברות אחרות. לבסוף החלטתי להצטרף לפולטרונה פראו בשל הרקע החזק שלהם בתעשייה. אני חושב שזו היתה ההחלטה הנכונה כי אנחנו צריכים להסתכל על העתיד: אנחנו מאוד אוהבים את החברה שלנו ואסור לנו לתת לה למות איתנו. צריך לדאוג לבסס צוות של אנשים טובים שמדברים באותה שפה ויכולים להבטיח את העתיד שלה".

מה השתנה בעשור האחרון בעולם העיצוב?

"הרבה דברים השתנו ומשתנים ברגעים אלו ממש, אבל אנחנו עדיין ממשיכים לעשות עיצוב. הבעיה הגדולה ביותר שבפניה ניצבת תעשיית העיצוב האיטלקית היא הגודל של החברות. היום השוק הוא לגמרי בינלאומי, והחברות קטנות מכדי להתמודד עם הגודל שלו. זו הסיבה שהחלטנו להצטרף לקבוצה: להיות חזקים יותר בשוק ולמצוא סינרגיה מבחינת ייצור, הפצה ומימון.

"השוק האירופי לא גדל ואנחנו צריכים להסתכל על השווקים החדשים. בשנים האחרונות פתחנו אולמות תצוגה במומבאי, בנגלור, אבו דאבי, ניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי, ובקרוב נפתח גם חמישה אולמות בסין. השוק היום שונה, הגישה של הצרכן השתנתה. הוא חופשי יותר לערבב בין מוצרים, מעצבים וחברות שמגיעים מאזורים אחרים של העולם. לפעמים הצרכנים גם אוהבים את המוצרים של קפליני, אבל הם לא יכולים להרשות אותם לעצמם כי הם יקרים מדי. אנחנו מודעים לזה ובשנים האחרונות אנחנו מנסים ליצור גם מוצרים בייצור המוני יותר. אם פעם המשמעות של עיצוב טוב היתה מחיר גבוה, היום זה כבר לא ככה. מעצב שפעם עשה רק מהדורות מוגבלות היום יכול לעבוד גם על ייצור המוני".

לא הכל איטליה

זהו ביקורו השני של קפליני בישראל, במהלכו הרצה בפני סטודנטים ובפני מעצבים ואדריכלים, אולם את עיקר זמנו כאן הקדיש להפיכת קומת הקרקע של חנות טולמנ'ס בהרצליה לאולם תצוגה של קבוצת פולטרונה פראו.

על אף שהוא בעיצומו של יום עבודה, הוא עונה לשאלות בנינוחות. לבוש בחליפה חומה, חולצת כפתורים בצבע תכלת ומטפחת כחולה עם רקמה מוזהבת, אפשר בקלות לדמיין אותו כמי שיצא הרגע מצילומי סדרה על משפחת פשע איטלקית.

לדבריו, הוא מבלה בסביבות 150 יום בשנה בנסיעות, הרחק מביתו שבמילאנו. "המשפחה לא תמיד זוכרת איך אני נראה", הוא צוחק. "עיצוב זה החיים שלי. אשתי תמיד אומרת שקודם התחתנתי עם העיצוב ורק אחרי זה איתה. אני עדיין חושב שהכי טוב זה לטייל, לפגוש אנשים חדשים. היתה לי היום הרצאה בבוקר בפני סטודנטים ואחרי זה הייתי במוזיאון של רון (מוזיאון העיצוב חולון שתיכנן רון ארד). אני חושב שלא מספיק לחיות רק פעם אחת בשביל כל הדברים שאני רוצה לעשות. יש עוד הרבה מה לעשות בעתיד".

החברות האיטלקיות עבדו בעבר רק עם מעצבים איטלקים עד שאתה באת והתחלת לעבוד עם מעצבים זרים. כיום המצב הפוך. איפה המעצבים האיטלקים, מה קרה להם?

"כשהתחלתי לעבוד עם מעצבים זרים כולם שאלו אותי אם אני רוצה להרוג את העיצוב האיטלקי. התופעה של עיצוב איטלקי התחילה בשנות ה-50 עם מעצבים צעירים כמו אקילה קסטיליוני, פרנקו אלביני, אטורה סוטסאס, ויקו מג'יסטרטי, קבוצה קטנה של פורצי דרך. כשנכנסתי לעסק המשפחתי חשבתי שלא יכול להיות שהכל קורה רק באיטליה והתחלתי לנסוע בעולם ולבדוק מה קורה עם מעצבים זרים.

"היום באיטליה גדל דור של מעצבים רחוק מספיק מהאבות. זה לא היה קל לגדול אחרי דור כזה של נפילים. זו הסיבה שדווקא היום קל יותר למצוא כישרונות צעירים באיטליה: קם דור צעיר שלא מנסה להעתיק את המאסטרים, שלא מרגיש מחויבות אליהם כמו הדור שלפניו".

מה אתה מחפש במעצבים?

"אין משהו אחד. אני תמיד אומר שהחיים שלי הם סיפור של פגישות עם אנשים. זה יכול להיות אבטיפוס או סקיצה קטנה. אנחנו מקבלים 300 סקיצות בחודש. יש מישהו שעושה את הסינון הראשוני, אחרת כל מה שהייתי עושה זה להסתכל על הצעות לפרויקטים", הוא צוחק.

"הדבר הכי חשוב לי זה להכיר את המעצב ולנסות לבסס את הדרך הנכונה לעבוד איתו. צריך לכבד את החופש של המעצב, שצריך מצדו להבין מה אפשר ומה אי אפשר לעשות. צריך לעבוד קשה ולפעמים צריך לשנות הרבה דברים במעבר מסקיצה ליצור תעשייתי. לעשות היום מוצר טוב לוקח הרבה זמן".

ריהאנה התיישבה

מי שמצליח ללכוד את עינו של קפליני, מקבל את מלוא תשומת הלב. שי אלקלעי, שפועל בשנים האחרונות בלונדון ביחד עם בת זוגו יעל מר תחת השם Raw Edges, מספר בשיחת טלפון כיצד החל שיתוף הפעולה שלהם עם קפלני. "שלחנו מייל דרך האתר של החברה ולא קיבלנו תגובה, כמו שבדרך כלל קורה. כמה חודשים לאחר מכן פתאום קיבלנו מייל מג'וליו עצמו שאמר: 'אני מאוד אוהב את מה ששלחתם, בואו ניפגש במילאנו בתערוכה'.

"הצגנו לו ספסלים שעשויים מפורניר מקופל שממולא בקצף, שפעולת ההתרחבות מעוותת אותו ונוצר מצב שאתה רואה קיפולים בעץ. זה משהו שכל נגר שואף שלא יקרה. זה קרה בטעות אבל זה מה שהיה מיוחד בפריט הזה. פגשנו לפני כן כל מיני אנשים שהתלהבו מהקונספט של הקיפול אבל רובם הגיבו כאילו זו טעות שצריך להימנע ממנה. הוא ישר הבין, זה מה שהוא אהב.

"בפעם השנייה נפגשנו כשהוא הגיע ללונדון. הוא ממש התעקש להגיע לסטודיו שלנו, שזה מעיד על איזה מין בן אדם הוא. באמת מעניין אותו לראות מי האנשים שהוא עובד איתם, איפה אנחנו נמצאים, איך נראה הסטודיו. הוא הדגיש ששיתוף הפעולה הוא לא רק לאובייקט אחד. הוא לא איש עסקים קלאסי, הוא מעצב או אוצר, והוא גם ממש איש מקסים".

למה רציתם לעבוד דווקא עם קפליני?

"בהיסטוריה של העיצוב יש לקפליני מקום נכבד. מה שג'וליו הצליח לעשות זה לקחת עיצוב שהיה לא ברור מאליו ולהכניס אותו לא למיינסטרים - זה לא איקאה - אלא למשהו שיכול להיות בחנות ולא רק במוזיאון. הוא התחיל עם הרעיון של חברות שעובדות עם מעצבים מכל העולם באותה קולקציה. אין כבר שפה אחת, יש רנדומליות".

ההתלהבות מהמפגש היתה הדדית. "הם פנטסטים, והם כל כך נחמדים", מתאר קפליני את מר ואלקלעי. "ראיתי את שידת המגירות שהם עשו ל'אסטבלישד אנד סאנס' ואז ראיתי את הסקיצה הראשונה לספסל. כשביקרתי בסטודיו שלהם זה הזכיר לי איך לפני 20 שנה הלכתי לראות את הסטודיו של טום דיקסון, או כשביקרתי בפעם הראשונה את ג'ספר מוריסון בסטודיו שלו שהיה בגודל שלושה מטרים על שלושה מטרים. היה לנו אחר צהריים נהדר ביחד, ואנחנו עובדים על משהו חדש לשנה הבאה".

מעצב ישראלי נוסף שמשתף פעולה עם קפליני הוא דרור בן שטרית, שפועל בניו יורק. בחודש הבא תשיק החברה ביריד הרהיטים במילאנו את קולקציית הריהוט שעיצב בהשראת הסרט "טרון" מבית היוצר של דיסני. מדובר במערכת כורסאות שעוצבו כמחווה לנוף הממוחשב של הסרט; מראה של שכבות משתנות ומשוננות במרקם שמדמה הכלאה בין נופים דיגיטליים למגדלים עירוניים. הם ייוצרו מפלסטיק ממוחזר ויוכלו לשמש כריהוט פנים וחוץ.

בשיחת טלפון מניו יורק משחזר בן שטרית את המפגש הראשון עם קפליני: "החיבור היה מיידי. ג'וליו הוא אחד האנשים שאני הכי אוהב לעבוד איתם, זה כמו לעבוד עם ילד בן חמש. הוא נורא מתלהב, כשהוא אוהב משהו הוא מראה את זה מיד, זה פשוט כיף. יש לו תשוקה מאוד גדולה למה שהוא עושה, ואוצר המילים שלו בהתחלה לא כולל משפטים כמו 'אם יהיה לזה שוק או לא', 'אם זה יצליח למכור או לא', 'זה חייב להיות מוכן לשנה הבאה'. הוא הרבה יותר רגשי מכל אחד אחר שאני מכיר".

למערכת הכורסאות קדם הכיסא "פיקוק", שהפך במהרה, בזכות המראה האיקוני והחדשנות העיצובית שלו, לאחד מפריטי העיצוב הבולטים של השנים האחרונות. הוא הרשים גם את הזמרת ריהאנה, ששילבה אותו בקליפ לסינגל האחרון שלה, "S&M".

"קפליני הוא אחד האנשים שהכי חשובה להם חדשנות בעיצוב", מוסיף בן שטרית. "הרעיון של לקחת חומר כמו לבד, שאין לו יציבות חומרית, ולהפוך אותו בלי הדבקה ובלי תפירה לכיסא שיכול לשאת משקל, מאוד דיבר אליו".

לא מוזר לך שיתוף הפעולה עם דיסני?

"אני באמת חושב שזה מדהים. כשאתה חושב על עיצוב עכשווי, אתה שואל איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים רחוקים ממנו? 99 אחוז מהשוק עדיין קונה כיסאות שעיצבו במאה הקודמת. גם העיצוב של רוב הבתים הוא כל כך אולד פאשן. כשאתה חושב על העולם של דיסני אתה אומר: למה לא לקחת את החברה שהיא הכי עכשווית ומעוררת השראה ולעשות משהו יותר מודרני? אולי בזכות זה העיצוב העכשווי יחדור יותר. זה הכוח של שיתוף הפעולה הזה.

"אני יודע שאנשים מעולם העיצוב חושבים שזה מוריד את הרמה; אני חושב ההפך. אני חושב שזה צעד שיכול לקחת את קפליני ואת דיסני למקום אחר לגמרי. מי מכיר היום בעולם את השם קפליני? בתחום העיצוב יש לו שם, אבל מחוצה לו? אז הנה, יש את ריהאנה עם הכיסא 'פיקוק', זה וידיאו שהגיע למיליוני אנשים. זה לא מיד מיתרגם למכירות, הכיסא עדיין עולה בין 8,000 ל-10,000 דולר, ובני 16 לא רצים לקנות אותו, אבל הוא יוצר אסתטיקה חדשה, וככה אולי אפשר ליצור שינוי גדול יותר".

גם קפליני מדבר על השינוי הרצוי: "השוק השתנה. אם בעבר עיצוב נתפס כמשהו שמיועד בעיקר לשוק הפרטי, היום אחד הדברים החשובים בעולם העיצוב זה דווקא חללים ציבוריים כמו מלונות, בנקים, מסעדות. אני באמת מאמין שאם נגרום לאנשים להרגיש בנוח בחללים הציבוריים, זה יכול לחולל שינוי. יותר מדי אנשים עדיין מפחדים מעיצוב. הם אוהבים להסתכל על פריטים בתערוכות, אבל אומרים שזה לא בשבילם. אנחנו צריכים לעבוד חזק על תקשורת, להראות להם את התהליך, להסביר להם על מה הם מוציאים כסף, שיבינו את ההבדלים בין חומרים וטכנולוגיות, למה מוצר אחד עולה ככה והשני אחרת. אם אנשים יראו מוצרים טובים בחללים ציבוריים הם יהיו יותר בטוחים ונינוחים בקרבת עיצוב.

"בנוסף, רוב האנשים כבר לא גרים באחוזות או בכפרים בבתים של 300 מ"ר אלא בערים בדירות של 80 מ"ר, ואנחנו צריכים ליצור רהיטים שיתאימו לחללים קטנים יותר. זה אומר לעבוד כמו בשנות ה-50 וה-60, ליצור מוצרים חזקים וטובים. מה שקרה בשנים האחרונות זה שיותר מדי חברות התמקדו רק בלייף סטייל, אבל אם זה מה שאתה עושה לא ייצאו לך מוצרים מספיק טובים.

"אני תמיד שמח כשמוצר שלנו נכנס לאוסף הקבוע של אחד המוזיאונים, אבל אני הרבה יותר שמח לראות מוצרים שלנו בבתים. רק ככה אני מרגיש שהצלחתי להגשים את הייעוד של עולם העיצוב".*

הגאון והקונצרן

ג'ייקוב פרס התגורר ב-13 השנים האחרונות בלונדון, ועבד עם חברות ומעצבים ביישום תהליכים עיצוביים ושיווקיים. את ג'וליו קפליני הוא פגש כשייסד בשנת 2000 את מערך השיווק לרשת חנויות הריהוט צ'אפלינס.

"באותה תקופה הוא היה גולת הכותרת של עולם העיצוב", אומר פרס, שחי היום בארץ. "כשהתחלנו לעבוד יחד על האופן שבו יוצגו המוצרים שלו בלונדון, נתנו לו חנות שלמה, והוא שיגע את כולנו. הוא פעם אמר לי שעל צבע אי אפשר להחליט חודשיים מראש. החברה באותה תקופה לא עבדה כמו חברה מסחרית אלא כמו בית אופנה הכי קריאטיבי.

"אם אתה מסתכל על העיצובים שיצאו באותה תקופה, אתה יכול לראות שהוא חזה את כל מגמת ה'דיזיין-ארט'; עיצוב שלא נובע רק מצורה, וכבר לא רק עיצוב איטלקי. תסתכל על השמות, ממייקל יאנג, ברבר אוסגרבי, מרק ניוסון שבאותו זמן היה בלונדון, ג'ספר מוריסון - כולם עבדו עם קפליני לפני שנהיו גדולים. הנקודה העצובה היא שקפליני, שהתחילה בתור חברה איטלקית שייצרה ארונות, נכנסה לבעיות כלכליות בדיוק כשהתפיסה שלה הפכה לפופולרית. זה הפרדוקס".

מה קרה?

"הם השקיעו יותר מדי בשיווק בהתחשב בגודל שלהם, אם אתה לוקח בחשבון כמה מרשימים היו אולמות התצוגה שלהם, מסעות הפרסום, הטיולים ברחבי העולם. קפליני הוא איש שיווק מדהים, הוא באמת מבין את העולם הזה. אבל כשזה הגיע לנהל את העסק, כמו הרבה מאוד גאונים שלא סומכים על אף אחד, הוא עשה הכל. ואלו גם האנשים שמקדימים את זמנם. עם ההתרחבות החלו הבעיות: המפעל שלהם היה בסופו של דבר לייצור ארונות, וכמו כל חברה איטלקית, אם היית צריך לייצר משהו שהוא לא ההתמחות שלך, עשית את זה אצל השכן. האיכות ירדה וגם זמן האספקה התעכב: היו רהיטים שחיכינו להם עשרה חודשים כי הם לא יוצרו אצל קפליני אלא במפעל אחר".

מה אתה חושב על החיבור לפולטרונה פראו?

"הם הפכו חדלי פירעון ונקנו על ידי קונצרן שבהרבה היבטים הוא הפוך ממה שקפליני היה. פולטרונה פראו תמיד היו חברה מאוד מסחרית, מאוד בטוחה מבחינה יצירתית, ומונעת משיקולם עסקיים. רוב העבודה שלה היא אודיטוריומים, כיסאות מתקפלים, מלונות, דברים כאלו. יש ניגוד בין חברה קריאטיבית שעובדת עם מעצבים צעירים לבין קונצרן כל כך מסחרי".

איך זה בא לידי ביטוי?

"קפליני הוא עדיין קפליני. הוא גאון. יש לו יכולת להבין לאן דברים הולכים. הוא עשה עבודה יפה מאוד בפולטרונה פראו. הצורה שבה הוא עובד עדיין מדהימה, אבל מצד שני קפליני כחברה איבדה את המקום שלה מבחינות מסוימות לחברות אחרות, כמו מורוסו.

"אם אתה מסתכל על מה שקפליני ייצרו מאז, אולי אין את ההייפ אבל יש עיצוב טוב. השאלה מה עושים עם עיצוב שהוא רק טוב? מה עדיף, ספה משעממת מפולטרונה פראו או אביזר שאי אפשר להשתמש בו ושילמת עליו הרבה כסף?

"אני סבור שקפליני עדיין לא מצא את המקום שלו. הוא צריך להיות טיפה מחוץ לפולטרונה פראו: כן להשתמש במכונה הזאת, אבל להקפיד שלא יקחו את היכולת שלו לעבוד בתנאי מעבדה".

ומה דעתך על החיבור לדיסני?

"זה חלק מהעניין. האם יש היום חברה שיכולה להתקיים בלי שיתופי הפעולה האלו? מי הקהל שלי? ילדים שקונים מיקי מאוס? יש משהו שהוא מאוד מחמיא לדיסני, כי הם מנסים להיראות מבינים ומחוברים לתרבות עכשווית. אבל בשביל מה זה טוב לקפליני? את זה אני עדיין לא מבין".



ג'וליו קפליני. יותר מדי אנשים מפחדים מעיצוב. אוהבים להסתכל אבל אומרים שזה לא בשבילם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו