בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במקום שבו הדובדבן פורח

המוות מילא את השבוע החולף, מיפן ועד איתמר. שני מקומות שרחוקים לא רק פיזית, אלא גם בתפיסת המוות

תגובות

"אחד הסמלים של המוות בתרבות היפנית הוא ענף עץ הדובדבן. פרח הדובדבן מייצג אסתטיקה של רגעיות וחלופיות - בדיוק כמו החיים שחולפים כשבריר השנייה. הפריחה היפהפייה של הדובדבן נמשכת רק ימים ספורים, והיא מסמלת את שבריריות החיים ואת המוות שהוא חלק מהם".

סיגל גליל, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, חקרה את תפיסת המוות בהגות המערב וחוקרת את תרבות יפן. היא אמרה את הדברים האלה במסגרת הראיון שנערך עמה השבוע, שבוע שנצבע כולו במוות, בעקבות האסון הכבד ביפן והרצח הנתעב באיתמר.

"בתרבות היפנית, המוות אינו נתפס כסיומם של החיים אלא כחלק מהם", מסבירה גליל, שגם מרצה על אמנות יפנית במרכז האוניברסיטאי אריאל. "היפנים אימצו מהסינים את היין והיאנג, שהם ניגודים שכל אחד מכיל את האחר. כך, גם החיים והמוות הם יין ויאנג - שלובים זה בזה.

"מכיוון שמוות הוא חלק משגרת החיים, הוא מתקבל בהבנה. כאשר הם פוגשים במוות, היפנים אינם תופסים את עצמם כקורבן, ואינם מחפשים אשמים".

לכן, לדבריה, גם התאבדויות ביפן אינן אקט מוקצה. "התאבדות נתפסת כמעשה הרואי ורומנטי שבו ערך הנאמנות - לאמנות, לאהבה, לשליט - הוא גבוה יותר מערך החיים. בתרבות היפנית המסורתית התאבדויות היו נפוצות מאוד, ולמעשה עד היום אחוז ההתאבדויות ביפן הוא בין הגבוהים בעולם. אנשים התאבדו בשל אהבות אסורות, ו'פואמות מוות', שירים שנכתבים במיוחד לפני אקט ההתאבדות, הן חלק מרכזי בתרבות".

בתרבות המערב, פנים שונות לתפיסת המוות. סוקרטס, אומרת גליל, הפילוסוף היווני החשוב שהתלבט כל חייו בשאלות מוסר, בחר למות בשתיית רעל מאשר לוותר על עקרונותיו ולברוח מעונש מוות - ובכך קבע כי ישנם ערכים שהם עליונים לערך החיים. הוגים סטואיקנים שבאו אחריו, כגון סנקה ואפיקורוס, האמינו גם הם כי התאבדות היא אקט פילוסופי של חירות: בעוד על האדם נגזר להיוולד לעולם ללא בחירה, יש בידינו האפשרות לבחור את רגע המוות, ובכך לממש את הביטוי הנאצל ביותר לחירות האדם.

לעומתם, שפינוזה, מגדולי ההוגים בפילוסופיה המערבית, שאל "איזהו האדם החופשי? המהרהר בחיים ולא במוות". ובזמן המודרני, ראה פרויד את החיים והמוות כשני חלקים בנפש האדם: הארוס הוא יצר החיים, הליבידו, יצר המין, ואילו הטנטוס הוא ההשתוקקות למוות, למצב של לפני היות החיים. היצרים האלה נלחמים זה בזה בנפשו של כל אדם.

דרכו של סמוראי

הסיבה ההיסטורית לתפיסת ההתאבדות כאקט הרואי אצל היפנים נעוצה באתוס הסמוראים, מעמד של לוחמים שהיה קיים עד 1877. עבור הסמוראים, החיים אינם הערך המקודש ביותר, אלא הנאמנות. "הדרך של הסמוראי היא מאניה למוות. אף אחד לא יכול להגיע לגדולה בהלך רוח נורמלי. בדרך של הסמוראי תמיד יש עודף של נאמנות ודבקות במטרה". מילים אלו אמר הסופר והסמוראי יאמאמוטו צונטומו במאה ה-18, והן התפרסמו בספר ההאגקורה - ספר הסמוראי. דורות של יפנים שדרך הסמוראי היתה דרכם, גדלו על ספר זה.

הקוד האתי של הסמוראים, בושידו, דרש נאמנות עד אין גבול לשליט (שהיה אדון פיאודלי), ולחימה למענו עד המוות. מעמד הסמוראים יצר את האתוס של ההתאבדות כרומנטית, הרואית ואסתטית. טקס הספוקו (הידוע במערב בתור חרקירי) - התאבדות בעזרת נעיצת פגיון בבטן וסיבובו - נחשב בעבר כמכובד. הוא הוצא מחוץ לחוק ב-1868 אך טקסי ספוקו נערכים מדי פעם על ידי יפנים שמבקשים מוות בכבוד על פני מה שהם רואים כהשפלה (נפילה בשבי, פיטורים, כניעה וכו').

מחקרה של גליל מתמקד גם בתופעת ההערצה לוינסנט ואן גוך בארץ השמש העולה. אחת הסיבות המרכזיות להערצתו, לדבריה, היא שהאמן ההולנדי מייצג את הערך היפני האולטימטיבי - נאמנות. הוא היה נאמן לאמנות שלו באופן טוטלי, וכשהבין שלא יוכל להמשיך לעסוק בה בשל קשיים כלכליים, העדיף להתאבד מאשר לחיות בלעדיה. כחלק מתופעת ההערצה, יפנים רבים עולים לקברו בצרפת על מנת לפזר בקרבתו את אפר מתיהם.

מה החשיבות של אפר המתים? "היפנים בוחרים לעתים קרובות לשרוף את גופות יקיריהם, ולשמור את אפרם בתוך הבית", מסבירה גליל. "המוות משולב בחיים, ולכן שמירת האפר בתוך הבית מראה על כבוד והערכה למתים". עננים ועשן באמנות הם דימוי מטאפורי של מוות, משום העשן שעולה בשעת טקס שריפת הגופות.

תקרית בין-תרבותית נרשמה בעולם האמנות כאשר מעריץ יפני עשיר, ריואי סאייטו, קנה יצירה של ואן גוך ב-82.5 מיליון דולר והכריז כי אחרי מותו, היא תישרף יחד עם גופתו. עולם האמנות הזדעזע, וסאייטו כינס מסיבת עיתונאים שבה הסביר כי עבורו, שריפת התמונה היא ביטוי לכבוד העצום שהוא רוחש לה וליוצרה, משום שהוא מבקש לנהוג בה כפי שהוא היה רוצה שינהגו בגופו שלו.

האומה והמוות

ביפן, מסבירה גליל, המוות והלאומיות כרוכים זה בזה. "בזמן מלחמת העולם השנייה, הטייסים היפנים נשאו ענפי עץ דובדבן במטוסיהם, והנשים נופפו בענפים לפני שיצאו למלחמה. זהו סמל וסימן לכך שהמוות שמסמל פרח עץ הדובדבן מייצג גם לאומיות".

עם זאת ביפן, שגם בה מלחמת העולם השנייה היא טראומה לאומית, אין ימי זיכרון, אומרת גליל. בעוד אצלנו המוטו הוא לזכור ולא לשכוח, ביפן לא מבקשים לזכור. "רק יום אחד בשנה מוקדש לזיכרון המתים והוא נקרא אובון - חג המתים. האובון מצוין באוגוסט, ובו, כך מאמינים היפנים, חוזרים כל המתים לבקר. החיים מעדכנים אותם, מעלים להם מנחות, ושולחים אותם בחזרה לעולם המתים בשלום. החיים הם רק חלק קטן מכל ההתגלגלויות של הנשמות. אתה יכול להתגלגל כל פעם במשהו אחר".

ומה אצלנו? "ביהדות, החיים והמוות הם ניגודים - גמול ועונש", עונה גליל. "היינו אמורים לחיות חיי נצח, אך כעונש על כך שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת גורשנו מגן עדן, ונידונו לחיות ולמות כבני אנוש. זוהי התפיסה מהמקורות הקאנוניים ביותר שלנו, ומכאן שתורת המוסר והאתיקה היהודית מבוססת על מערכת ענישה של חטא ועונש, כאשר המוות הוא העונש האולטימטיבי על חטאים".

עם זאת, תפיסת המוות בישראל אינה מנותקת מהלאומיות, וככזאת, היא עומדת בסתירה לעתים לתפיסת המוות ביהדות. מיתוס מצדה ומיתוס יוסף טרומפלדור, לדוגמה, מצביעים על כך שישנם מקרים שבהם ערכים מסוימים עולים על ערך קדושת החיים.

"רגע המוות למען המולדת, המתקדש ונהפך מניה וביה לרגע של גאולה, והחזרה הריטואלית האינסופית של הרגע הזה ואל הקורבן המת-החי שלו, מתיכים את קהילת המוות, קהילת הקורבן הלאומית. בקהילה זו מנכסים החיים את המתים, מנציחים אותם ונותנים משמעות למותם על פי דרכם שלהם, החיים", כותבת עדית זרטל בספרה "האומה והמוות: היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה" (הוצאת דביר). "המוות לעולם אינו עניין סגור. כמו ההיסטוריה, או כמרכיב של ההיסטוריה, המתים אינם שייכים רק לעבר, הם גם חלק חיוני ופעיל של ההווה. המתים שייכים להווה וממלאים בו תפקיד ככל שהם נזכרים ומדובבים על ידי החיים, המשליכים על המתים את חייהם שלהם ומפיקים מהמוות הזה את לקחיהם שלהם". וכך, מתינו חיים בינינו, ומשפיעים גם על סדר היום הפוליטי בישראל. *



צילום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו