בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

מצפון גרמני

ערב "אקציית התעודות הצהובות" בגטו וילנה, בסתיו 1941, הצליחה אמי לרכוש תעודה ("שיין") שאיפשרה לשנינו לעזוב את הגטו עד לסיום האקציה. להלן תיאור שרשמה ביומנה בחורף 43':

"...אני מקבלת מטאטא ועלי לנקות את הקסרקטין. אני מתחילה לטאטא בשקדנות. הטייסים פותחים איתי בשיחה. הם מתפלאים מנין אני יודעת כל כך טוב גרמנית ומופתעים עוד יותר כאשר נודע להם שאני אדריכלית במקצועי. הם מסבירים לי, שגם הם אינם חיילים מקצועיים, אבל מה לעשות, המלחמה קשה עבור כולם וכל אחד חייב להקריב קורבנות למענה. הם מסתכלים ברחמים על (בני) איזיו, על פניו החיוורים, שאחרי הלילה הנורא הזה נעשו עוד יותר שקופים; מכבדים אותו בכל מיני מטעמים ומעודדים לשיחה. אחד מהם אומר, שיש לו ילד באותו גיל וילדה צעירה בשנתיים. הוא מספר כיצד בכו הילדים בשעת הפרידה כאשר יצא לחזית המזרחית. מי יודע מתי יראה אותם שוב ואם יראה אותם בכלל. אני מספרת להם מה עבר עלינו ואנחנו מתרגשים הדדית.

"בעצם, זהו המגע הראשון שלי עם גרמנים אמיתיים, וחולפת בראשי המחשבה: הרי אלה אנשים כמונו, שרוטטים בהם לב ורגשות! ובכן, לא כל הגרמנים הם חסרי מצפון... בשעת הפרידה מייעץ לי אחד הטייסים לברוח מליטא, לא חשוב לאן, או לרוסיה הלבנה או לשטח הממשל הכללי בפולין, כי הליטאים הם עם נבזה מאוד וקרוב לוודאי לא ישאירו יהודי אחד בחיים.

"או, התמימות האנושית, גם לגרמנים עושים שטיפת מוח שזאת עבודה ליטאית, ואותם גרמנים אינם תופסים, שהליטאים הם רק כלי שרת ושהפקודה באה מלמעלה, מן הגרמנים".

המסקנה הכללית שלי זהה לזאת של איאן קרשו (מוסף "הארץ" 11.3). הגרמני כפרט, בהיתקלו ביהודי בעל זהות דומה לשלו, גילה לעתים אמפתיה ואם היה אמיץ דיו, לפעמים גם הושיט עזרה, אך דעת הקהל היתה אדישה לגורל היהודים.

ישראל שטיין

תל אביב

כתבה אחת ימינה

לאורך חמישה עמודים מתארים אנשי חבורת הסטודיו הרמת-גני (מוסף "הארץ" 11.3) כיצד הציבור הישראלי כלוא במעין תודעה כוזבת מרקסיסטית, אשר סורגי כלוביה עשויים קלישאות פוליטיות וספינים תקשורתיים ימניים, אך אינם מציעים ולו מפתח אחד אשר יכול לשחרר אותו לחופשי. הרבה מאוד עצים ומעט מאוד יער.

בהזדמנות הנדירה שניתנה להם, מפספסים חלוצי השמאל החדשים את מטרתם העיקרית, מאשימים וחוטאים באותה הנשימה באי היכולת להחליט על מדיניות מוגדרת. אקטיביזם זה טוב ויפה, במיוחד אם הוא מלווה בגיוס המוני, אך לאן משם? לים?

הציבור הישראלי, כפי שנכתב, באמת אינו טיפש, הוא רק משווע לפתרון, ואם לא פתרון - לפחות למדיניות ברורה ומוגדרת, אשר אינה נמצאת בכתבה זו וכיוצא מזה גם אינה נמצאת בידם של חברי הסטודיו. באותו גיליון ניתן היה לקרוא בהתרגשות וללמוד מהכתבה על מנחם בגין כיצד מגדירים מדיניות ודרך פעולה למופת, אך זו תוארה בכתבה אחת ימינה, תרתי משמע.

אסף הררי

יבנה

שאלות נוקבות

תודה לנועה לימונה שהעלתה למודעות הציבורית את התזונה הלקויה, שרובנו חיים עליה מבלי להיות כלל מודעים אליה. הכתבה "עניין שדורש עיכול" (מוסף "הארץ" 11.3) מתארת כיצד פירמידת המזון - אותה דיאגרמה פשוטה שאמורה להנחות אותנו באילו מזונות לבחור למען בריאותנו - הפכה להיות כלי שרת בידי תעשיות המזון והחקלאות, במקום להוות מדריך אמין לתזונה נכונה בידי משרד הבריאות.

ראינו בכתבה כיצד יכול ממסד רפואי שמרן להטיל פחד על רופאה ודיאטנית, האחראיות לבריאותנו, עד כדי כך שהן נעמדות חסרות מענה מול שאלות נוקבות של הכתבת. אם אנשים אלה אחראים על בריאותנו, יש בהחלט מקום לדאגה.

ד"ר שאול טל

רמת גן

צורך להתערב

במדור "מצב משפחתי" (מוסף "הארץ" 4.3) רואיינו ארבע בנות מהפנימייה שלי, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאס"א). לא כולם חייבים להתפעל כמוני מהמקום שהוא עבורי כמו בית. אך כאשר מוצג בית הספר שבו אני לומדת (בכיתה י"ב) כמוסד לעבריינים צעירים ממשפחות אמידות, אני חשה צורך להתערב.

הכותב, אבנר אברהמי, סיפר שליד חדרן של אריאל, בר, נועה ופז מתנוסס גרפיטי "מתבקש". במקום אכן ישנו גרפיטי (אם כי איני יודעת אם ניתן לקרוא לו כך), אך אין ספק שהוא אינו "מתבקש". הגרפיטי צויר כחלק מפעילות של ועדה הפועלת בפנימייה ואילו אברהמי היה טורח ועורך סיור בבית הספר, הוא היה מגלה שזה המקום היחיד שבו קיים ולו רמז לגרפיטי.

עוד נכתב, שכדי להתקבל לבית הספר יש לענות על ארבעה תנאים, שהאחרון בהם הוא שכר לימוד. חשוב לי להדגיש כי קבלה לבית הספר אינה מותנית במצב חשבון הבנק, ובית הספר מעניק מלגות לתלמידים שזקוקים לסיוע כספי.

בית הספר אינו מקום נורא כפי שעולה מהכתבה ואריאל, בר, נועה ופז לא אומללות כמו שהן נראות, אחרת לא היו בוחרות להשתתף במדור כמשפחה.

הדס אריק

ירושלים

מהפכה ברפואה

הכתבה המקיפה "חדר מיון משלך" (מוסף "הארץ" 4.3) העלתה למודעות הציבורית את ההכרה בכך שגופן של נשים, בריאותן הפיזית והנפשית, שונה מגופם של גברים ובריאותם. נשים רבות מתארות את המפגשים שלהן עם עולם הרפואה, במיוחד בתחום הגינקולוגיה, כבלתי נעימים ולעתים כאלו הגורמים להן להדיר את רגליהן מבדיקות רפואיות סדירות. אי הנוחות נובעת בחלקה ממערכת היחסים ההיררכית בין המטופלת והרופא/ה, הנובעת מפערי הידע בנוגע לבריאות האשה בין הרופא/ה למטופלת, ומובילה לפגיעה בהבנתה את התהליכים הקשורים בגופה.

מידע אמין ועדכני, המופץ לנשים בקשר לתהליכים המתרחשים בגופן, תקינים ושאינם תקינים, הנו בסיס חיוני כדי לחולל שינוי בבריאות האשה ועומד בבסיסה של מהפכה זו זה שנים רבות. כיום רבים הרופאים העושים מלאכת הסברה טובה מבעבר, אך עדיין קיימת חשיבות רבה בצבירת ידע גם על ידי המטופלות עצמן.

החובה ההדדית להעצמת הידע הנה מפתח לשינוי.

ד"ר שגית ארבל-אלון

ירושלים

הרכזת הארצית של התוכנית "השכלה אקדמית נתמכת" היא פנינה וייס

* הרכזת הארצית של התוכנית "השכלה אקדמית נתמכת" היא פנינה וייס, ואילו ד"ר נעמי הדס לידור וד"ר אורית דהן הן רק יועצות לפרויקט, ולא כפי שנכתב בטעות בכתבה "הפרעה דו קוטבית" (מוסף "הארץ" 18.3).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו