בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשק צומח, אתם לא מאושרים?

תגובות

יועצו של ראש הממשלה, הפרסומאי גיל סמסונוב, פירסם בחודש שעבר מאמר קצר ב"מעריב" שבו הביע תרעומת, תמיהה וביקורת על האופנה שהתפשטה בשבועות האחרונים בעיתונות ובאתרי האינטרנט: לקונן על שחיקת מעמד הביניים, על עליות המחירים ועל המדיניות הכלכלית.

סמסונוב הפנה את תשומת לבם של הקוראים לנתוני הצמיחה הגבוהים של ישראל, שפורסמו כמה ימים קודם לכן, ולכך שלמרות הידיעות על גלי עליות מחירים - הרי שמדד המחירים לצרכן המשקלל את סל הצריכה הכולל של משפחה נע בשנה האחרונה בתוואי שבו הוא נמצא כבר עשור - 2.5%-3.5%.

סמסונוב צודק: הנתונים המקרו-כלכליים של ישראל ב-2010 טובים, ובשנה האחרונה לא נרשמה שום הרעה משמעותית במצבו של מעמד הביניים. התהליך של שחיקת מעמדו נמשך כבר שנים ארוכות והסיבות לו הן מבניות וארוכות טווח. גל הפרסומים בעיתונות בנושא הרעה במצבו של מעמד הביניים, מקורו בעיקר בקואליציה של בעלי הון ופוליטיקאים שמבקשים למנף את עליית מחיר הדלק והמים ואת האירועים במצרים, בתוניסיה ובלוב כדי להחליש את ראש הממשלה.

הפוליטיקאים רוצים להחליפו והטייקונים רוצים לאותת לו שאם ימשיך ברפורמות להחלשת הריכוזיות - הוא ישלם מחיר בכלי התקשורת. החיבור בין אינטרסים פוליטיים, ועדי עובדים וטייקונים שמבקשים להחליש את הממשלה קיבל את ביטויו הבולט בשבוע שעבר, כששורה של ח"כים החליטו לפתע להתנגד למסקנותיה של ועדת ששינסקי. גורם בכיר בממשלה, שנתקף בהלה מפני אפשרות שמסקנות הוועדה יטורפדו, אמר ש"החיבור בין טייקונים לוועדים הוא מסוכן".

אבל תחושת המרמור שעליה מדווחים כלי התקשורת ובאה לידי ביטוי באינטרנט אינה מדומה - היא אמיתית, ויש סיכוי טוב שהיא תגבר בעתיד. אפשר לחשוב על חמש סיבות לפחות לכך שהציבור הישראלי אינו מוחא כפיים לנתוני הגידול בתוצר הלאומי ב-2010:

1. צמיחה כלכלית אינה יוצרת אושר בקרב הציבור. רק באגדות הילדים חיו הנסיך והנסיכה בעושר ובאושר עד סוף הימים. בעלי זיכרון ארוך זוכרים בוודאי את המרמור שחשו רבים במשק ב-2000 - בשיא בועת האינטרנט וההיי-טק. המשק הישראלי הציג נתוני צמיחה פנומנליים, אבל מחוץ לבועת הסטארט-אפים עמדו עשרות ומאות אלפי אנשים ממורמרים והביטו בעיניים כלות במדינת האינטרנט העליזה. הם לא היו מאושרים. רמת האושר של הציבור נגזרת מהרבה מאוד פרמטרים שצמיחה כלכלית אינה נמנית עמם: אנשים מודדים הישגים הכלכליים באופן יחסי, ובעידן שבו מעטים צוברים עושר עצום - אין זה מפתיע שיש מרמור גואה בקרב ציבור גדל.

2. המשק הישראלי של ימינו שקוף, פתוח וגלוי יותר מבעבר. אם לפני עשר ו-20 שנה ידעו העשירים להרחיק את סממני העושר שלהם מהציבור הרחב, הרי שהנובורישים שצמחו בשנים האחרונות בישראל עסוקים בהחצנה של עושרם. דוגמה אחת מיני רבות היא שוק הרכב הישראלי: כל מי שמבלה זמן קצר בבירות אירופה העשירות, כמו ז'נווה, פאריס או ברלין, נדהם לגלות כי תל אביב יכולה להתחרות בהן בקלות במספרם של רכבי היוקרה על הכבישים. על אף שמחירן של מכוניות היוקרה בישראל גבוה ב-100%-150% מאשר באירופה - כלומר לפעמים כפול ומשולש במונחים של כוח קנייה - הנובורישים הישראלים לא יהססו וישקיעו 400, 500, 600 וגם 700 אלף שקל על מכוניות יוקרה - סכומים שבאירופה ובארה"ב ישלמו רק עשירים מופלגים. מפלצות היוקרה, בעיקר הג'יפים האלימים והדורסניים, מגדילים את מפלס הניכור והכעס בכבישים.

3. עליית מחירי הנדל"ן הגבירה גם היא את הניכור בין מאות אלפי צעירים ישראלים שאין להם דירות לבין כלל האוכלוסיה. באזורים רבים בישראל הוכפלו מחירי הדירות בחמש השנים האחרונות. עלייה כה גדולה ומהירה יוצרת תסכול עצום אצל משפחות רבות. הם אינם זוכרים את העשור של 1995-2005, שבו עמדו מחירי הדירות במקום. התחושה ש"השוק ברח להם", שהם נשארים מאחור ושלעולם לא יוכלו לרכוש דירה או בית בגודל ה"ראוי" להם יוצרת תסכול עצום. ראש הממשלה הבין באיחור של שנתיים שלמחירי הנדל"ן הגבוהים בישראל עלול להיות מחיר פוליטי, אבל בעיית המשילות והאפקטיביות הנמוכה של המגזר הציבורי חוסמות את המאמצים להוריד את המחירים.

4. בשנות ה-90 ובמחצית הראשונה של העשור הקודם צמחו בישראל עשרות ומאות יזמים מצליחים. הישראלים, בניגוד למה שמקובל להגיד, מפרגנים להם ורואים בהם מודל להערצה. אין בישראל שנאת בעלי הון, אלא דווקא הערצה ליזמות ולחדשנות. זאת הסיבה לכך שמספרם של יזמי ההיי-טק בישראל הוא מהגבוהים בעולם במונחים של גודל האוכלוסיה. אבל בשנים האחרונות הבינו ישראלים רבים שחלק גדול מהעושר שנוצר סביבם מתרכז לא אצל יזמים חדשנים ואצל מנהלים מוכשרים, אלא בידי מועדון מצומצם של בעלי עניין ומנהלים בקרטלים, במונופולים ובחברות הקשורות במישרין או בעקיפין לעטין הציבורי והממשלתי. הם הבינו שחלק גדול מהעושר הזה אינו תוצאה של שיטה קפיטליסטית ומריטוקרטית, אלא מזכיר יותר משטרים אוליגרכיים, קומוניסטיים או דיקטטוריים שבהם רק מגזרים מסוימים בעולם העסקים ובמגזר הציבורי גורפים את רוב השמנת של הצמיחה הכלכלית.

5. ד"ר עדי אייל מאוניברסיטת בר אילן הסביר לפני שבועיים שחלקים גדלים מהציבור מרגישים שהם "פיונים" - ללא יכולת השפעה אמיתית. המושכים בחוטים אינם הפוליטיקאים שבאים והולכים וצריכים להיבחר מחדש, אלא קומץ בעלי שליטה בקבוצות עסקיות גדולות. התחושה הזאת התגברה מאוד בכל העולם בשלוש השנים האחרונות - והיא חריפה במיוחד בישראל. פרופ' ג'פרי סאקס, מהכלכלנים החשובים של אוניברסיטת הרווארד, אמר בשבוע שעבר כי לציבור האמריקאי כבר אין למעשה השפעה על הפוליטיקאים: ""האנשים העשירים יותר פשוט קונים את הפוליטיקאים - את כולם, כל המפלגות. זה לא קשור לדמוקרטים ולרפובליקאים. כולם נמצאים בידיהם של הסופר-עשירים. כשאובמה ירצה לרוץ שוב לנשיאות הוא מקווה לגייס מיליארד דולר, והוא לא יקבל אותם מאנשים עניים, הוא יקבל אותם מאנשים עשירים. לכן, כשמגיעה שעת ההכרעה והעשירים אומרים 'אנחנו רוצים שיקצצו לנו במסים', זה קורה - וזה מה שקרה בדצמבר האחרון". גם בישראל הבידול בין ימין, שמאל, מרכז וגישותיהם לנושאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים הוא מלאכותי בעיקרו - משום שרוב הפוליטיקאים לא רוצים או מסוגלים להתמודד עם השחקנים ארוכי הטווח, המתוחכמים והחזקים במשק - שליטי המגזר העסקי.

למרות גל המרמור על שחיקת מעמד הביניים, עליות המחירים וההתעמרות של קרטלים, מונופולים פרטיים וממשלתיים בציבור הישראלי - רמת האושר וחדוות החיים בישראל ב-2011 היא מהגבוהות בעולם. לישראלים יש עדיין חיות ואנרגיה מיוחדת שאפשר למצוא רק במקומות בודדים בעולם. ואולם איש לא יתקע לידנו שאם נמשיך בתוואי הנוכחי, יהיה זה גם המצב עוד עשר או 20 שנה. הפערים בחברה, הצטברות העושר וההזדמנויות לתעסוקה ולהתפתחות בקרב מועדונים סגורים - במדינה קטנה כמו ישראל - יחד עם השקיפות הגדלה והולכת בעידן האינטרנט, עלולים ליצור דינמיקות שליליות ועכורות בחברה הישראלית.

פרופ' מייקל ספנס, חתן פרס נובל לכלכלה שביקר לפני חודשיים בישראל, אמר לי שהוא מוטרד מאוד ממה שצפוי בעולם ב-20 השנים הקרובות. הסימן המטריד ביותר, אמר לי, הוא שכיום, לראשונה ב-100 השנים האחרונות, האמריקאים חוששים שהגורל הכלכלי של ילדיהם יהיה גרוע יותר משלהם. האם גם בישראל אנחנו מתקרבים לרגע שבו רבים מאתנו יפחדו שלילדינו יהיו פחות הזדמנויות ממה שהיו לנו?



בנימין נתניהו (מימין), מייקל ספנס וג'פרי סאקס. האם אנחנו מתקרבים לרגע שבו רבים מאתנו יפחדו שלילדינו יהיו פחות הזדמנויות ממה שהיו לנו? תצלומים: ניר כפרי, תומר אפלבאום ובלומברג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו