בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהדות אמריקה חוששת לדבר בינה לבין עצמה על ישראל

כך הפכה ישראל ממילת קסם שמאחדת את יהודי ארצות הברית, לסוגיה שמשסעת אותם

תגובות

איש לא ציפה שדיון פוליטי שגרתי בניוטון, פרבר אמיד של בוסטון ששליש מתושביו יהודים, יהפוך לשיחת היום בקהילה היהודית באמריקה. לפני כארבעה חודשים, הודיע הרב של בית הכנסת הרפורמי בעיר על אירוע בהשתתפות מנכ"ל ג'יי סטריט, ג'רמי בן עמי. אירועים מהסוג הזה - עימותים פוליטיים, דיונים פומביים ושיעורים - מתרחשים מדי יום בבתי כנסת בכל ארצות הברית, והרב של "בית עבודה", קית סטרן, לא חשב שיש לו סיבה מיוחדת לדאגה. "חשבתי שנקיים שיחה פתוחה עם ארגון יהודי ליברלי", הסביר ל"בוסטון גלוב" לאחר מעשה.

זמן קצר לאחר ההודעה על האירוע, "קבוצה קטנה אך בעלת השפעה מקרב הקהילה", כהגדרתו של סטרן, החלה להביע התנגדות נחרצת לאירוחו של נשיא השדולה היהודית-שמאלנית. הנהלת בית הכנסת נפגשה עם נציגי הקבוצה בניסיון למצוא פשרה, אולם ללא הועיל. ברגע האחרון הועבר הדיון לבית ספר יסודי סמוך. הפעם, התפרצה המחאה מן העבר השני, בטענות על סתימת פיות ובריונות. "המחלוקת איימה על המרקם הקהילתי של בית הכנסת", הסביר סטרן מדוע העדיף לבסוף לבטל את המפגש.

במשך שבועות אחר כך, הופיעו מאמרים וטורים על הנושא בעיתונות ובבלוגים יהודיים. חלק כעסו על בית הכנסת, אחרים על ג'יי סטריט, ויותר מכל, התעוררה התחושה שישראל הפכה לנושא מסובך מאוד עבור יהודים בארצות הברית. "העובדה ששיחה על ישראל 'מאיימת על המרקם הקהילתי' אומרת יותר על הקהילה מאשר על ג'יי סטריט", סיכם העיתונאי היהודי ג'ס סיגנל את הפרשה באתר גלוב.

 עוד בנושא:
המדינה: מי מבלבל בין אנטישמיות לבין ביקורת? | אברהם בורג הבמה: בהוליווד לא סולחים על אמירות אנטישמיות | ניב הדס

ההתרחשות ב"בית עבודה" זכתה לתהודה רבה כל כך מפני שהיא ייצגה תופעה הולכת ומתגברת, במיוחד באגפים הרפורמיים והקונסרבטיביים של הקהילה היהודית: קושי אמיתי לדבר על ישראל. בבתי כנסת מסוימים, ההנהלות או הרבנים צימצמו את היקף הפעילות הקשורה לישראל, מחשש למשברים שיאיימו על הקהילה. היו גם עימותים פוליטיים של ממש בין ארגונים יהודיים, כולל חרמות, איומים ואפילו אלימות. לפני חודשים אחדים פירסמה "הליגה נגד השמצה" רשימה של "עשרת הארגונים האנטי-ישראליים הבולטים", וביניהם ארגון בשם "קול יהודי לשלום" (ראו מסגרת); איגוד הסטודנטים היהודים "הלל" ניסח חוקים המגבילים את חבריו בביקורת שמותר להם למתוח על ישראל; על ביתו של פעיל יהודי בלוס אנג'לס נתלו לפני שבועות אחדים פוסטרים שלפיהם הוא "מבוקש עבור בגידה", ועוד.

במגזינים ועיתונים יהודיים התפרסמו כתבות המאשימות עיתונאים ובלוגרים יהודים שמתחו ביקורת על ישראל באנטישמיות ושנאה עצמית. התגובות היו בוטות לא פחות. כל מרואיין לכתבה הזאת ידע לספר על מקרים בסביבתו הקרובה, שבהם דיון על ישראל גלש לטונים צורמים ואף מעבר להם, או על הזדמנויות שבהן נוכחים התבקשו במפורש "לא להזכיר את ישראל ליד השולחן".

אחת הפרשות הדרמטיות ביותר התרחשה לפני כשנה וחצי סביב פסטיבל הסרטים היהודיים בסן פרנסיסקו, האירוע הקולנועי הוותיק והחשוב של העולם היהודי בארצות הברית. בין 70 הסרטים שהוקרנו בפסטיבל היה גם הסרט "רייצ'ל", על חייה ומותה של רייצ'ל קורי, פעילת "תנועת הסולידריות הבינלאומית" שנהרגה ב-2003 מפגיעת דחפור של צה"ל שהרס בית ברפיח.

הגפרור שהצית את האש היה הזמנתה של אמה של רייצ'ל, סידני קורי, לדיון שאחרי ההקרנה. קונסול ישראל בעיר כינה את ההזמנה "טעות גדולה", ושתי קרנות גדולות התומכות בפסטיבל פירסמו הודעה המאשימה באנטישמיות את הארגונים שעמדו מאחורי האירוע. עיתונים יהודיים וראשי ארגונים הוצפו במכתבי מחאה; מנגד, פעילי שלום יהודים מחו על סתימת פיות וצנזורה בכל מה שקשור לישראל. כפשרה, צורף לדיון נציג ארגון ההסברה "Stand With Us", אולם לפי עדות העיתונאים שהיו בקהל, הוא התקשה לדבר בגלל קריאות הבוז והצעקות שהושמעו משני המחנות שמילאו את האולם. המהומה הובילה להתפטרותה של נשיאת הנהלת הפסטיבל יחד עם חמישה חברי הנהלה נוספים. "הוויכוח פה גדול הרבה יותר מאשר סרט או דובר מסוים", סיכם פיטר שטיין, מנהל הפסטיבל בכתבה בעיתון "אס-אף גייט". "נחשף פה שבר בקהילה".

פיצוץ דומה, אם כי בהיקף קטן יותר, התרחש בחודש שעבר, בעקבות אירוח ההצגה "השיבה לחיפה" של הקאמרי ב"תיאטרון ג'יי" היהודי בוושינגטון. המחזה שכתב בעז גאון על פי נובלה של איש החזית העממית לשחרור פלסטין רסאן כנפאני, מספר על זוג פלסטיני מרמאללה החוזר אחרי 67' לביתו בחיפה כדי לגלות שם אשה יהודייה ואת בנה החייל - שהוא אולי בנם הנטוש מימי 48'. ההצגה גרמה לכמה תורמים בולטים להפסיק את תרומותיהם לפדרציה היהודית המקומית, שתומכת בתיאטרון. מייקל סטיינברג, אחד התורמים, הסביר לעיתון היהודי המקומי, "ג'ואיש וויק", ש"תיאטרון ג'יי החל להעלות סדרה מתועבת של מחזות אנטי-ישראליים". בכך לא הסתיימה הפרשה: בפדרציה היהודית התרגזו על פרסום הידיעה ב"ג'ואיש וויק" הנמצא בבעלותה, ובסופו של דבר עורכת העיתון אף שילמה על כך במשרתה. הוויכוח על ישראל גבה עוד קורבן.

"ישראל הפכה לנושא מקטב מאוד עבור יהודים באמריקה", אומר הרב שלדון לואיס מפאלו אלטו, מהרבנים הוותיקים והמוכרים באזור סן פרנסיסקו ועמק הסיליקון, שבו מתגוררים כחצי מיליון יהודים. לואיס שימש רב קהילה במשך 33 שנים, ולפני שנה וחצי יצא לגמלאות. מאז הוא מקדיש את זמנו לתוכנית שנועדה ללמד את היהודים באזור לנהל דיון פוליטי על ישראל מבלי שהדברים ייצאו מכלל שליטה. "הקהילות שלנו ממש נקרעו סביב ישראל", אומר לואיס. "אנשים התקיפו אחד את השני באופן אישי, קשרי ידידות הסתיימו, אנשים עזבו בתי כנסת בגלל זה ואפילו נעלמו לגמרי מהקהילה. כשהייתי רב קהילה חוויתי את זה בעצמי. פסטיבל הקולנוע היה אולי האירוע הדרמטי והמפורסם ביותר, אבל הדברים הלכו והידרדרו במשך שנים".

הרב לואיס שומר על קשר הדוק עם ישראל, והוא הוביל לא פחות מ-20 משלחות לארץ. במשך השנים, היו לו יחסים טובים גם עם גופי שמאל וגם עם הקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו. "כולנו בעד ישראל, וניסינו ליזום פעילויות שייצגו את כל קשת הדעות", הוא מספר. "באו אלינו עיתונאים ישראלים, ונציגי הקונסוליה בעיר, גם אנשי ימין וגם מ'רבנים לזכויות אדם'. אבל לא הצלחנו למצוא את האיזון שימנע את הקרע. עד היום יש אנשים שלא ידברו איתי, חברים שאני לא יכול לפנות אליהם בגלל דברים שאמרתי או שיזמתי". לעתים, אומר הרב לואיס, הפתרון היה פשוט לא לדבר על ישראל באירועים חברתיים או בארוחות משפחתיות, "הרבה פעמים פשוט העדפנו להימנע מהנושא".

"הדיון על ישראל נוגע ליסוד של הקיום היהודי כאן", מסביר הרב אד פיינסטין מלוס אנג'לס. "הוויכוח על ישראל הוא הוויכוח על העתיד של העם היהודי. ישראל מסמלת את התקווה ואת הפחדים של יהודים, ולכן הרגשות בקשר אליה כל כך עזים, לכאן ולכאן".

נקרעים מבפנים

"פעם היה לי כלל: לא לדבר לעולם על ישראל או פלסטין", כתב העיתונאי והסופר האמריקאי אריק אלתרמן במאמר למגזין היהודי "מומנט". אלתרמן, יהודי-ציוני, הפר את החוק הזה בהרצאה שקיים באוניברסיטה ליד ניו יורק. הוא רצה לטעון שבבתי הספר היהודיים צריך להחזיר קצת משעות לימודי התורה, שהוחלפו בפעילויות על ישראל; אך כשהגיע לאולם, ציפתה לאלתרמן הפתעה: במקום סטודנטים צעירים, החדר היה מלא ביהודים מבוגרים שהגיעו להתעמת עמו.

"הנוכחים הפריעו שוב ושוב, בתגובה לדברים שאמרתי", תיאר אלתרמן את ההתרחשות. "בקטע של השאלות ותשובות, זה אחרי זה הסבירו שאני טועה לחלוטין, לא מכיר את העובדות ומוטה פחות או יותר בכל סוגיה... שבועות מאוחר יותר, אנשים עדיין ניסו להחזיר אותי למוטב".

"באמת התכוונתי שאני לא רוצה לדבר על ישראל", אומר אלתרמן, כמה שבועות לאחר אותה הרצאה. "גם כשזה נוגע לקהילה היהודית, וגם כשזה קשור לשמאל האנטי-ציוני האמריקאי, שום עובדה אינה חשובה. כל דבר שאתה אומר מוכנס לאחד הנראטיבים, ואז או שאתה רק מרגיז אנשים או שאתה מחזק את הדעות הקדומות שלהם. אף פעם לא ראיתי מישהו אומר 'כן, שינית את דעתי'. מצד שני, הייתי בהרבה מאוד ארוחות ערב שנהרסו בגלל שיחה על ישראל".

זה לא ויכוח שהיה קיים תמיד?

"תמיד היו בעיות. היה סברה ושתילה. היו תמיד דברים ששברו את לבנו בישראל. אבל בתור יהודים ליברלים חשבנו שיש ישראל אחרת, זו של א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן. הישראל שאליה נקשרנו. אבל ישראל הזאת קטנה יותר ויותר, ואם לומר את האמת, כנראה שמארצות הברית היא אפילו נראית גדולה יותר ממה שהיא באמת. ישראל שלנו מצטמצמת, וישראל האמיתית הופכת למקום זר עבורנו".

"החוויות האלו - סכסוכים פומביים, ויכוחים אינסופיים בתקשורת היהודית, מריבות בתוך המשפחה על ישראל - טיפוסיים לחלוטין לקהילה היהודית היום", אומר ג'ואל שליט, חוקר אמריקאי-ישראלי ומחבר הספר "ישראל נגד האוטופיה", העוסק ביחסם של יהודי אמריקה למדינה. "זה לא היה ככה בעבר, בטח לא בעוצמות האלו. במידה רבה, ישראל הופכת בשנים האחרונות למה שבקליפורניה היו קוראים 'נושא מבאס'.

"זה קורה יותר בקהילה הליברלית, למרות שגם בחוגים אורתודוקסיים ושמרניים אנשים כבר לא ששים לדבר על ישראל, אלא אם כולם בחדר מחזיקים ממש באותן הדעות. זה לא אומר בהכרח שהם שמאלנים, אלא פשוט שהנושא רגיש כל כך שהם מעדיפים לא לעסוק בו. גם בשמאל וגם בימין יש תחושה כזו. יהודים אמריקאים אדישים או נרגזים ביחס לישראל כיום, ורבים מהם החלו לראות את ישראל פחות כמו משהו שמזוהה עם תקווה וגאווה, ויותר כמו בעיה. זה שינוי תרבותי עצום, ולכן הוא מעורר כל כך הרבה אמוציות".

"בעבר, הייתי אומר לחברי הליברלים שביקרו את ישראל 'מה היית עושה במקומם?'" אומר אלתרמן. "הרי אף מדינה לא היתה מסכימה לקחת על עצמה סיכונים ביטחוניים כמו שנדרשה ישראל. אבל בשנים האחרונות קשה יותר ויותר לומר את זה. הרבה יותר מסובך להצדיק את ההתקפה על המשט הטורקי, את ההתנהלות של ישראל בעזה או את המתקפה על ארגוני זכויות האדם. זה נראה כאילו אנחנו מגיעים לנקודה שבה יהודים ליברלים יצטרכו לבחור בין הערכים שלהם לבין ההתקשרות הרגשית לישראל. למרבה הצער, רבים יעדיפו את הערכים. יש תחושת כישלון של רעיון לגבי ישראל. זה דבר כואב מאוד לומר מבחינתי".

הוויכוח על ישראל אופייני לאגפים הליברליים של הקהילה, ובמיוחד לדור הצעיר של הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים. האורתודוקסים, המהווים כחמישית מיהודי ארצות הברית, אינם נוטים לבקר את המדיניות הישראלית, ועוד פחות מכך בפומבי. "עבור העילית של הקהילה הלא-אורתודוקסית, ישראל הפכה לנושא מסובך מאוד", מאשר פרופ' סטיבן מ' כהן סוציולוג המתמחה בחקר הקהילה היהודית באמריקה ומנהל ארכיון ברמן למדיניות יהודית באוניברסיטת ניו יורק.

לתחושתו של פרופ' כהן, "היהודים האלו נקרעים בין שני דחפים: הם רוצים להגן על ישראל מהרס ואיומים, בעיקר מבחוץ ולעתים גם מבפנים; אבל רבים מהם רואים פעולות רבות של ישראל כפוגעות בערכים הבסיסיים שלהם בקרב הרפורמים והקונסרבטיבים קיימת אליטה שעוקבת באדיקות יחסית אחרי החדשות מישראל, ושרבים ממנה גם בילו תקופות ממושכות בארץ (פרופ' כהן מעריך את גודלה ב-10-15 אחוז מהקהילה). אלו האנשים שמצויים כעת במשבר זהות ביחס לישראל.

הבעיה עם ישראל אינה נוגעת רק לתהליך השלום ולכיבוש. במידה רבה, דווקא להתפתחויות הפנימיות בחברה הישראלית יש משקל גדול יותר עבור רבים. יהודים ליברלים מוטרדים מרדיפת ארגוני זכויות האדם, מהקווים הנפרדים לנשים ולגברים בירושלים וממכתבי הרבנים; לא פחות מ-1,000 רבנים אמריקאים חתמו על מכתב מחאה בתגובה לאיסור השכרת הדירות לערבים. שני נושאים אחרים שזכו לפרסום ניכר בקרב יהודי ארצות הברית כמעט שאינם מקבלים תשומת לב בדיון הציבורי בישראל: חוק הגיור, שיעניק את המונופול בשאלת הגיורים לרבנות הראשית וכבר יצר בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות תחושה שמותירים אותם מחוץ לגדר, והמעצר על ידי משטרת ירושלים של נשים מארגון "נשות הכותל" שביקשו להתפלל עם ספר תורה, כנהוג בקהילות שלהם, ברחבת הכותל בירושלים.

נשים רבות בקהילה היהודית התגייסו למחאה נגד ההתייחסות לנשות הכותל. בבית הכנסת הרפורמי "קול עמי" בווייט פליינס, ניו יורק, הצטלמו נשים עם ספר תורה והעלו את התמונות לעמוד מיוחד באינטרנט. "יש תחושה שישראל נעה לכיוון של יהדות מאוד חרדית, מאוד מוגבלת", אומרת שירה מילגרום, רבנית בית הכנסת. "זו ישראל שקשה לנו מאוד להזדהות איתה".

מילגרום משמשת בתפקידה כבר 25 שנה, והיא זוכרת תקופות אחרות. "פעם היה קל, כשהראש של כולם היה בחול, ולא הבינו את המציאות. יש עדיין אנשים שרוצים לדבר רק על אקסודוס ועל 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', אבל יהודים צעירים יותר, סטודנטים, גדלו על סיפורים אחרים, ולהם יש קונפליקט קשה מאוד בין ישראל שהם מכירים לתחושת המוסר היהודית. במידה רבה, זהו ויכוח דורי".

"יש אנשים שנפרדו מהקהילה, ואחת הסיבות שהם חוששים לחזור היא הנושא הפוליטי, והעובדה שלטעמם הקהילה מפחדת לבקר את ישראל", אומרת הרבנית ג'ולי סאקס-טולר מקהילת שארית ישראל בסן פרנסיסקו. "מן העבר השני, יש גם ביקורת שאינה מתקבלת היטב לעתים קרובות, ואני קיבלתי תגובות קשות מאנשים בקהילה על דברים שעשינו או אמרנו. אנחנו לא נמנעים מאירועים הקשורים לישראל כמו שקהילות מסוימות עושות, אבל אנחנו מרגישים את הקיטוב בנושא, וזה מדאיג".

"בית הכנסת באמריקה הוא לא כמו בישראל", אומר הרב אד פיינסטין מלוס אנג'לס. "באמריקה בית הכנסת הוא מרכז קהילה ומרכז תרבותי. זה המקום שבו צריך להתקיים גם הדיון הפוליטי". פיינסטין משמש כרב קהילה בלוס אנג'לס מאז 93', הוא דובר עברית ומקיים באופן קבוע אירועים העוסקים בישראל. "הבעיה היא שכשאתה לוקח את הדיון הישראלי לאמריקה, הוא מצטמצם, והוא נעשה קיצוני מאוד. בישראל אפשר לומר דברים שבאמריקה אסור להגיד, וזה נכון גם לגבי הישראלים בקהילה שלנו. משהו קורה להם כשהם עוברים לארצות הברית. תרבות הדיון שלהם שונה, הם צועקים, והרגשות עולים. היו לנו מריבות קשות בבית הכנסת. מבחינתי, כל עוד אני מכעיס את הימין ואת השמאל במידה שווה, אני יודע שאני בסדר".

שמואל רוזנר, מחבר הספר החדש "שטעטל, בייגל, בייסבול" (כתר) העוסק ביהודי ארצות הברית, מסכים שאנחנו מצויים בתקופה שבה הדיון על ישראל נעשה פומבי ומקוטב יותר. "הוויכוח על ישראל יכול לגרום ליהודים אמריקאים להתרגז ואפילו לטרוק את הדלת בזעם", אומר רוזנר, שהיה שליח "הארץ" לארצות הברית וכיום הוא בעל טור ועמית במכון לתכנון מדיניות העם היהודי. "בעבר, ואפילו בשיא האינתיפאדה השנייה, היה ליהודים קל להבין מי 'הטוב' ומי 'הרע' בסיפור, אבל עכשיו המצב מסובך ומבלבל יותר, והסיבוך מוביל לקיטוב.

"חשוב להדגיש שאין נתונים חד משמעיים בנושא, בין השאר כי קשה למדוד יחס רגשי. מה שכן ניכר זה פער תרבותי עמוק מאוד בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. אצל האמריקאים, ליברליות פוליטית היא במידה רבה חלק מהדת. הם הטמיעו את הערכים הפוליטיים הליברליים שלהם כל כך עמוק לתוך ההוויה היהודית שלהם, שמאוד קשה לזהות איפה נגמרת הפוליטיקה ואיפה מתחילה הדת. הכיבוש והפלסטינים הם סיבה הרבה פחות מרכזית לתחושת ריחוק מישראל, למרות שיש לא מעט בעלי אינטרס שיוצרים את הרושם שזו הבעיה העיקרית, מסיבותיהם שלהם".

שלחתם אותנו למחנות

הקהילה היהודית באמריקה מורכבת ברובה המכריע מצאצאי מהגרים ממזרח אירופה, שהגיעו לארצות הברית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היהודים זוהו כמעט מרגע הגעתם לאמריקה עם הצד השמאלי-ליברלי של המפה הפוליטית. הם נטו להצביע לדמוקרטים כבר בשנות ה-30; בשנות ה-50 הם היו מתומכיה הבולטים של תנועת זכויות האזרח ובתמונות המפורסמות מהתקופה נראים מנהיגי הקהילה צועדים עם מרטין לותר קינג כשהם מחזיקים ספרי תורה. בשנות ה-60 וה-70, בלטו יהודים בהתנגדות למלחמת וייטנאם, ולפי סקר גאלופ מ-2009, גם כיום הם הקבוצה הליברלית ביותר באמריקה. לא פחות מ-41 אחוז מיהודי ארצות הברית מזהים את עצמם כליברלים, ורק 20 אחוז - השיעור הנמוך ביותר באוכלוסייה האמריקאית - תופסים את עצמם כשמרנים. יהודים נוטים לתמוך בזכויות הומואים ולסביות, בפיקוח על נשק, בהפלות ואפילו בהמתות חסד, יותר מכל קבוצה דתית אחרת בארצות הברית. עבור רבים מהם לא מדובר בערכים פוליטיים, אלא בפירוש שלהם לזהות היהודית.

"כשאנשים בימין הישראלי מופתעים מההטיה הליברלית של הקהילה היהודית בארצות הברית הם פשוט לא מבינים שהקהילה הזאת בילתה כמעט מאה שנים בניסיון לבנות מרחב פוליטי ייחודי עבורה", אומר ג'ואל שליט. "החוויה הפוליטית של היהודים במזרח אירופה היתה של חיים תחת משטרים לא דמוקרטיים, ומה שהיה כל כך מופלא בדוגמה האמריקאית היה שיהודים הצליחו לשנות את המסורת של המשטרים שמהם הם באו, לעמדות כל כך ליברליות וכל כך רב תרבותיות. קשה להסביר עד כמה האנשים בקהילה היהודית האמריקאית ליברליים ביחס לשאלות פוליטיות אמריקאיות, כמה הם מאמינים בזכויות אזרח, או מדוע 78 אחוז מהם הצביעו עבור אובמה, למרות שהיו להם תהיות לגבי כמה מהעמדות שלו".

"השנים של בוש גרמו לישראל לשלם איזשהו מחיר ביכולת להתחבר ליהדות ארצות הברית", מוסיף רוזנר. "בישראל האהדה לבוש הלכה וגברה, בזמן שאצל מרבית היהודים האמריקאים היתה שאט נפש מוחלטת ממנו. ליהודים קשה מאוד להזדהות עם מי שרואה בשרה פיילין בת ברית. היא דמות כמעט דמונית עבורם, ובארץ היא מתקבלת בכבוד מלכים, ובצדק מבחינת ישראל".

אחד האירועים המרכזיים שסימלו את הקרע העמוק בקהילה סביב שאלת היחס לישראל היתה הקמת ג'יי סטריט, שדולה ציונית-ליברלית שמעוניינת לקדם את פתרון שתי המדינות, ושנועדה לשמש אלטרנטיבה לאייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית הוותיקה. בניגוד ל"קול יהודי לשלום", ג'יי סטריט פועלת בתוך תחומי הקהילה, והיא אינה משתפת פעולה עם ארגונים פלסטיניים ואינה תומכת בחרם. מצד שני, היא עושה משהו שאף ארגון יהודי לא עשה אי פעם: לובי בוושינגטון נגד ההתנחלויות, למורת רוחה של הממשלה בירושלים. התוצאה היא עימות חריף עם הממסד היהודי הוותיק, המחלחל לקהילות היהודיות עצמן.

"אנשים רוצים להימנע מהנושא הזה, כי הוא יותר מדי קשה ומסובך", אומר מנכ"ל ג'יי סטריט, ג'רמי בן עמי. "הרבה רבנים שאני מדבר איתם לא מצליחים לקיים דיון על ישראל בבית הכנסת. הם דואגים לעבודה שלהם. אם הם לא יזמינו את כל הצדדים מישהו תמיד יכעס ותתחיל מהומה, ואם הם כן יזמינו את כולם יאיימו עליהם, הם יאבדו מימון, וחצי מהקהילה עוד עלול לפרוש מבית הכנסת".

למה הדיון כל כך מקוטב?

"כי ישראל היא חלק מהזהות של האנשים. כשמישהו מבקר את ישראל, אנשים שעבדו כל חייהם בהגנה על ישראל מרגישים שתוקפים אותם כבני אדם, את הבנתם לגבי מי שהם. זה לא רק פוליטיקה עבורם, זה לא ויכוח על ביטוח הבריאות. זה מי שאנחנו, מי שהיינו במשך 50 שנה. זה אישי. פתאום אומרים לנו 'אנשים כמוך הם אלו ששלחו אותנו למחנות'. אנחנו מקבלים מיילים כאלו. 'אתה מצטרף לאויב', אתם בצד של אלו שרוצים להרוג אותנו. גם אנחנו נגררים להתקפות האישיות לפעמים. לאחרונה התנצלנו על תגובה שלנו לחבר בית נבחרים שתקף אותנו".

יש כאלו שטוענים שללא התמודדות רצינית עם הוויכוח על ישראל, שלמותה ואחדותה של הקהילה היהודית כולה תעמוד בסכנה. מעט טקסטים טילטלו את הקהילה היהודית בשנים האחרונות כמו מאמר שכתב עורך "ניו רפובליק" לשעבר, פיטר ביינרט, ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" בתחילת הקיץ שעבר. ביינרט יצא בהתקפה חריפה על הממסד היהודי, ועל הנזק שהוא גורם לקהילה בתמיכתו האוטומטית במדיניות הישראלית. יותר מהמסר, עוצמת המאמר נבעה מהתזמון שלו ומזהותו של הכותב: בן 40, מהאינטלקטואלים היהודים הצעירים הבולטים באמריקה, אורתודוקסי וציוני ממרכז המפה הפוליטית, שמעולם לא נחשב לחלק מהשמאל. "במשך כמה עשורים דרש הממסד היהודי מאמריקאים יהודים להותיר את הליברליזם שלהם מאחור כשהם עוברים בדלת הציונית", כתב ביינרט. "למרבה האימה, הם מגלים כעת שיהודים צעירים רבים מעדיפים להשאיר דווקא את הציונות מאחור".

עשרות טורים ומאמרי תגובה נכתבו לאותו מאמר, ומאז הפך ביינרט לדובר מבוקש שחוזר על המסר שלו מעל כל במה אפשרית, כולל במוסף "הארץ", בשנה שעברה. כעת הוא גם עובד על ספר שיעסוק במשבר שבין הממסד הפוליטי, הקהילה היהודית וישראל. לטענת ביינרט, אם ברצונם לשמור על הזיקה של הדור היהודי הצעיר לישראל, על מנהיגי הקהילה לתמוך באינטלקטואלים שמתנגדים לממשלה, בארגוני זכויות האדם ובמפגיני שייח ג'ראח.

הרבה דמויות בולטות בקהילה מסכימות. "אנחנו חייבים למצוא דרך לעניין אותם ולתת להם אפשרות לדבר על ישראל", אומרת הרבנית מילגרום. "אתה שומע מהמנהיגות האמריקאית לפעמים רצון לומר: יש לנו מטרות אחרות בקהילה, אנחנו לא יכולים להקדיש את כל הזמן שלנו להתעסק בישראל".

"הקהילה מתגבשת סביב שני צירים", אומר ג'רמי בן עמי. "האורתודוקסים, שמרנים, קשורים יותר לישראל, והלא-אורתודוקסים, שמרגישים יהודים מאוד, אבל במובן אישי יותר. הפחד שלי הוא שאנשים יעזבו את השיחה. שהדיון יהיה כל כך קשה, שיהודים-אמריקאים יעזבו את ישראל ואת הקהילה היהודית מאחוריהם. זה יהיה רע מאוד. הדיון הוא לא רק על ישראל או על מדיניות. זה על נשמתה של הקהילה כאן".*

בשיניים ארגון "קול יהודי לשלום" מחרים ומוחרם

הליגה נגד השמצה, מארגוני הדגל של הקהילה היהודית, שלחה באוקטובר האחרון הודעה לעיתונות ובה רשימה של "עשרת הארגונים האנטי-ישראליים המרכזיים באמריקה". למרבה ההפתעה, הרשימה כללה בתוכה גם ארגון יהודי: "קול יהודי לשלום". אברהם פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה, הסביר ש"קול יהודי לשלום" מסוכנים יותר מארגוני שמאל אחרים, "כי יש להם יותר קהל".

הארגון נוסד ב-96' באוקלנד, קליפורניה, ולפי מטרותיו, הוא פועל "ברוח המסורת היהודית למען שלום, צדק חברתי, שוויון וזכויות אדם". הארגון קורא להפסקת הסיוע הצבאי לישראל עד לסיום הכיבוש, ולחרם על חברות שמרוויחות כסף מהכיבוש. בניגוד לג'יי סטריט ולארגוני שמאל יהודיים אחרים, "קול יהודי" פועל גם מחוץ לתחומי הקהילה, בשיתוף ארגוני שמאל אמריקאיים אחרים.

בשנות ה-90 היה "קול יהודי" ארגון קטן, אולם בעשור האחרון הוא צמח בצורה ניכרת, כשנקודת המפנה, מציינים בארגון, היתה מבצע עופרת יצוקה. אז גדלה רשימת התפוצה של חברי הארגון מ-20 אלף איש ליותר מ-100 אלף, מספר הסניפים קפץ משבעה ל-27, והתקציב צמח בכמעט 50 אחוז. "נראה שעוצמת ההתקפה בעזה גרמה להרבה אנשים להתחיל לתהות על מדיניות ישראל, והם לא הפסיקו מאז", אומרת רבקה וילקומרסן, מנהלת הארגון.

בשנתיים שחלפו מאז המבצע בעזה, העימותים סביב פעילות הארגון הלכו והחריפו. ב-14 בנובמבר התפרצו פעילי "Stand With Us" לאסיפה של אנשי "קול יהודי לשלום" באזור סן פרנסיסקו, ואחד מהם ריסס בגז פלפל שניים מהנוכחים. המשרד של "קול יהודי לשלום" באוקלנד כוסה פעמיים בחודשים האחרונים בגרפיטי ומדבקות בנוסח "יחי ברוך גולדשטיין" ו"קול יהודי לפלסטינים". פעילי "קול יהודי" מצדם, קטעו בספטמבר את נאומו של בנימין נתניהו בוועידת הנשיאים המסורתית בניו אורלינס, לפני שהורחקו בכוח רב מהאולם. הפעילים נשאו שלטים שבהם נכתב "חוק הנאמנות יוצר דה-לגיטימציה לישראל" ו"ההתנחלויות יוצרות דה-לגיטימציה לישראל"; יתר הנוכחים - מנהיגי קהילות ופעילים יהודים ותיקים - הוכו בהלם מהאירוע חסר התקדים, ובמקום התפתחה מהומה קטנה; בשיאה, קרע אחד הנוכחים את שלטי המחאה בשיניו.

אובססיה אביגדור ליברמן גורם לאנרגיות שליליות בקהילה היהודית הליברלית

"בקבוצות ישראליות מסוימות יש חוסר כבוד ליהודי ארצות הברית", אומר העיתונאי והסופר אריק אלתרמן. "לאנשים כאן קשה לקבל את המעצר של נשות הכותל, את היחס בישראל לרפורמים ולקונסרבטיבים, או את פסקי ההלכה נגד השכרת הדירות או הנישואים לערבים. אם יש דבר אחד שזיעזע את יהודי ארצות הברית זה שליברמן הוא שר החוץ. הוא גזען, הוא לא מאמין שלערבים צריכים להיות אותן זכויות כמו ליהודים. אלו הפנים של ישראל".

הרבה דוברים יהודים ליברלים יחתמו על ההצהרה האחרונה. יותר מכל דמות אחרת, עושה רושם שהשר אביגדור ליברמן הפך לסמל של כל מה שמרתיע יהודים בישראל הנוכחית. ג'יי סטריט הפיצה קליפ שמוקדש כולו לליברמן ולדעותיו, ועורך "ניו ריפבליק" לשעבר, פיטר ביינרט, הקדיש לליברמן חלק ניכר במאמר שבו תקף את הממסד היהודי באמריקה על תמיכתו האוטומטית במדיניות ישראל.

"אחד הנושאים היחידים שאפילו יהודים שמרנים רבים מסכימים עליו, הוא חוסר חיבה לאביגדור ליברמן ולפוליטיקה שהוא מייצג", טוען החוקר ג'ואל שליט. "הוא פאוסט. הוא כל דבר שרע בפוליטיקה היהודית עבור יהודים אמריקאים, אפילו אם הם לא מסוגלים ממש לפרק את זה לגורמים. הדימוי הפוליטי שלו מאיים, ויש בו משהו מהגזענות הדרומית בארצות הברית. גם לשרון היה משהו מזה, אבל לשרון היה קשר טוב עם יהודי התפוצות, ואפילו בתקופה שישראלים רבים תיעבו אותו באמריקה הוא לא היה שנוא. ליברמן הוא לא דמות מורכבת. עבור יהודי ארצות הברית הוא פשוט רשע צרוף. אישית, אני מאמין שליברמן ראוי לכל המטען השלילי שהוא מושך אליו, אבל אם להיות ישרים, אנשים צריכים לשאול את עצמם למה דווקא הוא הפך עבורם למין סמל כזה לכל דבר רע".



מול נציגות ישראל בניו יורק, ה' באייר תש'ח. הצעירים כבר לא גדלים על אקסודוס


'מפגן להגנת ישראל' במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, 55'. ויכוח על ישראל אינו עוד דיון פוליטי, הוא נוגע לעומק הזהות והנפש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו