בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מבלבל בין אנטישמיות לבין ביקורת על ישראל? העולם או אנחנו?

האם היהדות זקוקה לאנטישמיות כמכשיר להגדרת זהותה הפנימית? והאם מדינת ישראל מעצימה את שנאת היהודים בעולם על מנת להצדיק מדיניות בעייתית? שאלות קשות. התשובות עוד יותר

תגובות

החודש שבין פורים של המן הרשע לבין פסח של פרעה הוא החודש הנכון לעיין בו במכלול יחסי היהודי והאנטישמיות. מכלול עדין ומורכב, עמוס בקלישאות ובקריאות בהלה מתמידות, ובאופן מפתיע - דל מאוד בתובנות. שניים - ז'אן פול סארטר וא"ב יהושע - העזו לגעת בליבה הרותחת של הנושא. סארטר המוקדם (1946) שקע ב"הרהורים על השאלה היהודית". ולמרות מאבקו הנחרץ באנטישמיות הוא לא ראה ביהודים יותר מאשר תוצר הנולד ממבטם של האנטישמים. הוא לא הכיר אז את עולמות התוכן החיוביים של היהודים והסתפק למעשה בהתבוננותו הקיומית, הנוקבת, והגדיר את האנטישמי כמי שבעצם קובע מיהו יהודי.

שנים לאחר מכן, ב-2005, קובע א"ב יהושע בספרו "אחיזת מולדת" כי: "במובן מסוים וטרגי הפכה האנטישמיות למרכיב חשוב וטבעי ביותר בגיבושה של הזהות היהודית, עד שהיעדר אנטישמיות... נראה בעיני יהודים לא מעטים כתופעה חשודה ולא טבעית".

הגיע הזמן לעשות את הצעד הנוסף ולתהות האם אנחנו בעצם יכולים להתקיים ללא אויב חיצוני, ללא אנטישמיות? האם יש לנו אומץ להתייצב כנגד המסקנה המביכה, האבסורדית, של שניהם שעל פיה יש לנו צורך באנטישמיות כדי להגדיר את עצמנו?

אי אפשר לצאת לדרך שכזו מבלי להניח כי אכן יש אנטישמיות בעולם. יש שנאת יהודים מורכבת מאוד. חלקה היסטורי וכרוך באמונה התמימה ברצח ישו. יש מהם ששונאים את היהודים המופשטים כמו שחלק מאיתנו שונאים את העמלקים המופשטים. זהו חלק מהדנ"א הדתי המונצח שוב ושוב בפולחנים ובטקסטים, בכל הדתות (וגם אצלנו). שנאה קיומית קמאית זו חוברת לאקטואליה עם התפשטותם של המתח והעוינות הנובעים ומבעבעים מהמזרח התיכון. רבים מאלה המחברים בין ביקורת על ישראל באשר למדיניותה הרעה לבין התנגדותם ליהודים באשר הם, "מתכתבים" למעשה עם ישראל הרשמית הטוענת מיום הקמתה שהיא היורשת והמבטאת של העם היהודי ההיסטורי. ואם אין הבדל בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הישראלית עבור ממשלת ישראל, מדוע שתיעשה הבחנה כזאת על ידי ממסדי הרוע האנטישמיים והאנטי-ישראליים?

 עוד בנושא:
אמריקה: בואו לא נדבר על זה | נועם שיזף הבמה: בהוליווד לא סולחים על אמירות אנטישמיות | ניב הדס

למזלנו, האנטישמיות של היום דלה מאוד בהשוואה לעוצמה שהיתה לה ואולי אף לפוטנציאל העתידי הטמון בה. לפני כמה שנים פורסם בכותרות מאירות עיניים: "עלייה ב-300 אחוז בגילויי האנטישמיות ב..." והתברר שמדובר בעלייה מ-19 ל-59 גילויי שנאה כלפי יהודים באחת מארצות אירופה באותה שנה. יבול עלוב ביחס לגילויי השנאה הגזעניים, הלאומניים, בין מתנחלים לערבים בקרית ארבע או ביצהר שהם לחם חוקנו; מספר זניח בהשוואה למה שהחרדים כותבים על החילונים, ולהפך; ובכלל, ביחס לביטויי השיטנה והגזענות בין כולנו לכולנו, כאן. עתה, אחרי שנאמר המובן מאליו, ניתן להרחיק אל מחוזות נוספים.

כך היה מעולם; החשבון הזה - ציונות תמורת אנטישמיות - אינו חדש. רוב הרעיון הציוני מבוסס על חווייתו של הרצל נוכח משפט דרייפוס. מתוך רצון לפתור את בעיית היהודים ולפטור את אירופה מיהודיה, הגה הרצל את הרעיון הציוני. אחד העם הטיח בו מיד: "האנטיסמיטיסמוס (האנטישמיות) הוליד את הרצל, הרצל הוליד את מדינת היהודים - את הציוניסמוס, והציוניסמוס את הקונגרס. האנטיסמיטיסמוס הוא אפוא עילת העילות בכל התנועה הזאת..." אבל אף אחד לא רצה להקשיב אז. אחד העם הפך לסתם עוד רחוב תל-אביבי פקוק והאנטישמיות התמסדה כאחד הגורמים המחוללים את הזהות היהודית המודרנית. כל כך הרבה פעמים שמעתי בחדרי-החדרים הציוניים את חדוות העלייה כל אימת שעלה מפלס האנטישמיות. מעט אנטישמיות במערב היא תמיד הוכחה מספקת לצדקת הדרך הציונית - דרך "הציונות הקטסטרופלית" במיטבה.

בשנים האחרונות זה החמיר עוד הרבה יותר. האנטישמיות המדולדלת במערב הפכה להיות לכיפת הברזל של ישראל. אל מתחת לשטיח האנטישמי מטאטאת ישראל את כל הביקורות המוצדקות והלא-מוצדקות נגדה. דווקא אנחנו מערבבים שוב ושוב ושוב בין הביקורות הנכונות כלפי ישראל לבין האנטישמיות. וזאת, כדי להימנע בכל מחיר מהתמודדות ומהכרעות קיומיות קשות; הכיבוש, ההתנחלויות, העוולות, האפליה ורדיפת המיעוט הלא-יהודי שבקרבנו. כל עוד "הם" אנטישמים, אנחנו מרגישים טהורים וצודקים בעיני עצמנו.

בינתיים זה מספיק כדי להמשיך להתקיים נגד העולם, מתוך פרדיגמה מוטעית וממכרת ש"העולם כולו נגדנו". זאת מוטציה שהוכיחה את עצמה כל כך הרבה דורות ואין תמריץ של ממש לעצור אותה דווקא עכשיו. זהו חשבון עו"ש היסטורי מוסרי ורגשי הסובל ממשיכות-יתר שלנו ועומד בפני סגירה. אין עוד מדינה בעולם המערבי שהעולם מוכן לסבול ממנה מעשי אלימות מדינתיים במשך חמישה עשורים, חוץ מישראל. ואין עוד מדינה אחת שהעולם מתיר לה להחזיק ארסנל גרעיני אדיר ולא מפוקח, חוץ מאיתנו. ואין עוד קולוניאליסט אחד בעולם כלל - חוץ מ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". את כל זה הם עוד סובלים. אבל לא להרבה זמן כי עוד מעט זה נגמר.

* * *

עוד מעט קט לא יהיה מנוס מהשאלות האמיתיות: האם אנחנו יכולים לראות את הקיום שלנו בלא שנאת האחרים אותנו? האם בעצם אנחנו צריכים את האנטישמיות החיצונית כאמצעי להגדרתה של הזהות הפנימית שלנו? חשבו לרגע על עולם שבו לא שונאים יהודים. אוטופיה של שלום במזרח התיכון, ואחוות עמים בכל מקום שבו חיים אחינו ואחיותינו. לא סביר? סביר! מי האמין לפני מאה שנים בשינויים הקיומיים המתרחשים לנגד עינינו? מעטים.

לפני מאה שנים היתה אירופה שקועה בשיאה של שפיכות דמים בת אלף שנים והנה היא יבשת שלום. אך לפני כמה חודשים היה המזרח התיכון אחד הריכוזים הגדולים ביותר בעולם של דיקטטורות רעות ומוזרות, והיום אנחנו על סף שינוי שנראה כהיסטורי וחיובי. וכשהעולם יהיה כזה, מיד או לאחר זמן, האם יוכל העם היהודי לשרוד ללא אויב חיצוני? לא בטוח.

יש לנו כלים מוכחים להתמודדות עם רדיפות, שנאות ופוגרומים. אבל אין לנו מושג ואין לנו ניסיון מה לעשות נוכח פתיחות, התקבלות ושוויון מלא ליהודים, כמו גם לכל האחרים. זה מאיים עלינו במקומות הכי עמוקים, זה מציב בפנינו שאלות לגבי עצם הקיום הלאומי שלנו, כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". מכיוון שכך אנחנו נוטים לחזור אל התבניות החולות, הפתולוגיות המוכרות לנו כל כך של התמכרות לשנאה והתבדלות מפני השונאים, אמיתיים או מדומיינים. כמו עדיף לנו הרע המוכר והידוע על פני הטוב הפוטנציאלי והמאיים.

במובן הזה, הקמת מדינת ישראל לא רק שלא פתרה את הבעיות שלשמן היא קמה, אלא להפך - העצימה אותן מאוד. ישראל היא השטעטל הגדולה ביותר בעולם, מעולם. עיירה גדולה שחומות של בידול וטינה מוגבהות כל יום בינה לבין כל סביבותיה. מעטים מאיתנו מכירים מציאויות קיומיות אחרות מלבד מלחמת התמיד שלנו עם כולם, כל הזמן על כל הנושאים. במובן הזה, אנחנו, כקולקטיב, ממשיכים את היחסים ההיסטוריים, החולניים, שבין יהודים לגויים. הגוי הוא עדיין ישות מאיימת, אבל בלעדיהם אי אפשר, כי מי אני בלי הגוי "הסארטרי" המגדיר אותי?

מעט מאוד השקענו כאן בארץ כדי לפתח את מודל הזהות הלאומית הפנימית, שאינה תלויה בהגדרות של הרודף החיצוני. יש נוחיות, אף אם לא נעימה, בהפקרת האחריות על הזהות בידיו של האויב. שהיטלר יחליט מיהו יהודי. ואם היטלר איננו, שיהיה זה היטלר לעניים - למשל, יאסר ערפאת, או אחמדינג'אד. כל דור והפרעה שלו, כל תקופה והמן הרשע שלה.

* * *

האם תיתכן דרך אחרת להבין ולחיות את המציאות? ברור. יש שנאה בעולם, אבל אין לנו מונופול עליה. בעבר היתה האנטישמיות המוקד העיקרי של השנאה המערבית. משום שבלב העולם הראשון, הנוצרי, אנחנו היינו הזרים העיקריים; נבדלים בשתי הפעולות הבסיסיות המגדירות חברה וקהילה: אכילה ורבייה. הזרים הם אותם אנשים החיים בקרבנו אבל איתם אנחנו לא אוכלים ולא מתחתנים. ו"אנחנו" ו"הם" נמנענו אלפי שנים לחלוק את אותה מיטה ואת אותו שולחן.

העולם הנוצרי של היום בנוי אחת לגמרי. חברת העולם הראשון רוויה במהגרים, ב"אחרים" חדשים. מוסלמים ואנשי המזרח, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט מדיני, טורקים וקוריאנים, יהודים וסינים, פאגאנים והינדים. התגובות האירופיות מרתקות. חלקן, פתיחות מדהימה הנובעת בין השאר מלקחי הכישלון הנורא בטיפול ב"אחר" היהודי אך לפני 70 שנה; וחלקן, הסתגרות בדלנית המולידה את האיסלאמופוביה, הקסנופוביה ושאר הגילויים הגזעניים, המבוהלים, שלא פוסחים גם עלינו.

כן, העולם המערבי מתמודד שוב עם סוגיות ה"אחר", עם שנאה ובדלנות. אלא שהפעם אנחנו לא בראש הרשימה. אנחנו רק חלק ממנה. נטיית רבים מאיתנו ובראשם ראש הממשלה נתניהו היא לטעון למונופול על השנאה. אותנו שונאים יותר מכולם, שנאת היהודים איכותית יותר, ובכלל אל תערבבו בין הייחוד היהודי לכל שאר השנאות. אנחנו מנסים להקים גטו בתוך הגטו. שנאת יהודים מבודלת בתוך שנאת הזרים כולם. וזאת טעות איומה. כי יש כאן הזדמנות נפלאה לתיקון. דווקא הקורבן הייחודי של ההיסטוריה - אנחנו - חייבים לשנות את הגישה והתפיסה.

יש מהות יהודית פנימית שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות. היא קבורה עמוק תחת שכבות של טראומות היסטוריות. אבל הליבה שלה עוד פועמת; בהומניזם, באחריות לשלום העולם, באוניברסליזם חסר גבולות. הקמת מדינת ישראל, בתום כל מלחמותיה, צריכה לאפשר את הוצאתו של הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל. בין השאר יכולה מדינת עם המנודים לעשות את כל שביכולתה כדי לסייע למנודים העכשוויים שבאו במקומם. היא תהיה שותפה להקמתה של קואליציה עולמית נגד השנאה. דווקא מתוקף זיכרונותיה.

זיכרון עבדות מצרים וזיכרון טראומת עמלק הם יסוד מאגר הזיכרונות הלאומי שלנו שלא נמחק מעולם. אך אם לא נפסיק לשחזר כל הזמן את העבר, במקום לזכור אותו, העתיד ייראה לא פחות עגום. ולעומת זאת - במדינת ישראל ובתפוצה היהודית הגדולה בצפון אמריקה נושבים היום משבי רוח, שהם גם משאבי רוח, תוססים ומרתקים. יש היום מוזיקה יהודית חדשה, קולנוע, בתי מדרש חילוניים, שירה וספרות בעברית וביהודית. כל אלה יהודיים מאוד במקורם אך מקיימים דיאלוג פתוח והכרה כנה באנושיות האוניברסלית שבקרבם. בלי אפולוגטיקה ובאותה מידה של צניעות - גם בלי התנשאות. שיחה בין שווים, יהודים וגויים. לא סוחטת רגשות ולא סחוטת דמעות. זוהי יהדות שמזהה בתוך עצמה גם את החלק הנוכרי והכלל אנושי, נותנת ומקבלת בפתיחות.

באמצעות כל אלה אנחנו חייבים להתכונן ל"יום שאחרי הגוי", לעידן הפוסט-אנטישמי בחיינו. ליום שבו ילדינו ישאלו אותנו מדוע להמשיך להיות יהודים ותהיה לנו תשובה שנובעת מבפנים. אנחנו לא רק חייבים להתכונן ליום הזה, אנחנו גם יכולים. *



קריקטורה אנטישמית מעיתון צרפתי במאה ה-19, על הפרוטוקולים של זקני ציון. הזמנים השתנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו