בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החטא הגדול של יהורם גדול אינו הגזענות, אלא שמרנות

ההתקפה האחרונה על המוזיקה המזרחית מזכירה כי אולי לא תמו הימים שבהם מי שפגע בעברית נתפס כפוגע בפרויקט הציוני

תגובות

בתחילת החודש שוב יצא שד המוזיקה המזרחית מהבקבוק, והפעם עם התבטאותו של יהורם גאון שהמוזיקה המזרחית היא "זבל שלא ברא השטן" ו"אסון טבע".

נדמה היה כי בזכות ההצלחה המסחרית העצומה של האמנים המזרחים אפשר להכריז על השלמת המעבר של המוזיקה המזרחית מהשוליים המודרים של התרבות אל לב ההגמוניה התרבותית. אך הערות כשל גאון והדיון הציבורי שמתעורר בעקבותיהן מוכיחים כי המוזיקה המזרחית עדיין לא נתפסת כשוות ערך לתרבות המערבית. ישראל 2011 היא עדיין חברה מרובת-תרבויות ולא רב-תרבותית, שבה מעמד ואתניות חופפים, ושההגמוניה התרבותית בה ממשיכה להיות ההגמוניה של התרבות המערבית.

מלחמת המוזיקה המזרחית בארץ, כמו מלחמות תרבות במקומות אחרים בעולם (מלחמות ההיפ-הופ בארצות הברית או מלחמות הדאנסהול בג'מייקה), אינן רק ויכוח על טעם מוזיקלי אלא סמל לשסע כואב ולא פתור בחברה. המוזיקה המזרחית היא כבר מזמן לא רק מוזיקה; זוהי תרבות וזהות. לכן גם גדולה עוצמתה של הפגיעה, כשנשמעות אמירות כשל גאון.

מתחם של שינוי

רוב העוינות שהמוזיקה המזרחית מייצרת סובבת בעיקר סביב התפיסה של המילים לשירים כ"שפת רחוב" נמוכה שלא ראויה להיחשב כאמנות או תרבות. כשיצא גאון נגד הז'אנר הוא הדגיש, ולא בכדי, כי "העברית עילגת, יש גם שגיאות בעברית". כמוהו, גם מנחם בן היגג כי מילות השירים הן "פשוט מהתחתית", יוסי חרסונסקי הזהיר כי "ככל שהז'אנר הים-תיכוני ישתלט... כך השפה תלך ותידרדר", ומתי כספי שיתף כי הוא "נחרד מהזילות של הטקסטים". הם מדברים בשם אשכנזים רבים שרואים את המוזיקה המזרחית כ"תרבות נמוכה", וולגרית, ואף מייחסים לה את כל מה שרע בחברה הישראלית.

הבהלה העולה מדברי המקטרגים מכוונת לא רק ליצירה המוזיקלית עצמה, אלא לרובד עמוק יותר, שבו השפה היא שדה הקרב של מלחמת התרבות. זאת מכיוון שהשימוש בעברית כשפת האומה מייצג יותר מכל את תחיית העם היהודי בארץ ישראל, ולכן השפה העברית היא העוגן התרבותי החשוב ביותר של העם.

כפי שמציינת היסטוריונית התרבות ד"ר ענת הלמן, הציונים הראשונים החשיבו את ההחלפה של שפות הגולה בעברית כאמצעי ליצירת "יהודי חדש", ודיבור עברית נחשב לא פחות ממשימה לאומית. בהקשר זה, כדאי לציין את "גדוד מגיני השפה העברית" שפעל בשנים 1923-1936 ומטרתו היתה לנקוט צעדים נגד אותם סרבנים שהתעקשו לשמור על השפות שבהן דיברו בגולה. ד"ר וויליאם ספרן, חוקר השפה העברית, מציין כי העברית שימשה אמצעי להשיב על כנו את החיבור התרבותי של היהודים לארץ ישראל, ובאופן זה, לתת לגיטימציה לציונות. לכן דיבור עברית - ובתוך כך יצירת ספרות, שירה ותרבות בעברית - הפך לאקט ציוני כשלעצמו ולפרקטיקה מרכזית בהבניה של הישראליות. כל "זילות" של השפה נתפסה כפגיעה בפרויקט הציוני, לא פחות. לכן ההתקפות על המוזיקה המזרחית מתמקדות במה שנתפס כפגיעה בשפה.

לא רבים מעניקים למוזיקה המזרחית ניתוח ספרותי רציני, שחושף רגעים של חתרנות, כמו גם את הבוז וההתנשאות התרבותית שנמצאים בבסיס טענותיהם של אלו היוצאים נגד הז'אנר.

שפת המוזיקה המזרחית היא "שפת רחוב" מדוברת ולא תקנית. השימוש בשפה כזו הוא אקט חתרני מכיוון שהוא יוצר כאוס וחותר תחת הנורמות של הסגנון הדומיננטי. השימוש בשפה לא תקנית ו"וולגרית" בספרות ובשירה הוא כלי ספרותי, שחוקר הספרות מיכאיל בחטין קרא לו "הקרנבל".

הקרנבל הוא "היפוך" של המציאות שנוצר על ידי הומור וצחוק. על פי בחטין, המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה "מתהפכת" בזמן הקרנבל: השחור הוא לבן, העבד הוא מלך, העני הוא עשיר. אי הצדק, הניצול והסבל שביומיום נעלמים, ההיררכיות החברתיות מחוללות ומופרות על ידי קולות ואנרגיות שהם בלתי נראים בדרך כלל, והרעיונות, הערכים, והאמיתות הידועים עומדים למבחן ומתערערים. בקרנבל נשברות התבניות המקובלות. המופיעים והקהל מתאחדים בצחוק משותף על בעלי הכוח והשררה, על המבנה החברתי שמדכא אותם - ועל עצמם.

על ידי ערבוב ה"ראוי" וה"לא ראוי", "התרבות הגבוהה" עם "התרבות הנמוכה", המעודן עם הגס והבוטה - כגון שימוש בשפת רחוב עממית בשירה - עושה הקרנבל דה-לגיטימציה להגמוניה. בזה האופן הופכת המוזיקה המזרחית לאתר של התנגדות לממלכתיות שבו יכול להתחולל שינוי תרבותי, ובאופן פוטנציאלי אפילו שינוי פוליטי.

קח את ידי

אלילי הזמר המזרחי התרחקו עד מאוד מצלילים, מראות, או תכנים שמשדרים מחאה או קריאת תיגר. בעשור החולף הם התמקמו עמוק בלב הקונסנזוס, ואמירותיהם הפוליטיות לא חרגו מגבולות ההסכמה הפוליטית, אלא אם כן מדובר באמירות ימניות (עיינו ערך עמיר בניון) או באמירות שאינן שנויות במחלוקת, כגון הקריאה להשיב את גלעד שליט.

אך כאשר מעניקים למוזיקה המזרחית קריאה בחטיניאנית, מוצאים בה רגעים של חתרנות, וזאת בזכות השימוש בשפה. שפת המוזיקה המזרחית עשירה בביטויי רחוב ססגוניים ובהומור שעומדים בניגוד לשפה הגבוהה ולפאתוס של המוזיקה הפופולרית בישראל. כך, באופן לא ישיר, איתגרו הזמרים המזרחים לאורך השנים נורמות של מה "ראוי" ומה "לא ראוי" לשימוש במוזיקה, וחתרו תחת האידיאולוגיה הדומיננטית של עליונות התרבות המערבית.

השימוש בשפת רחוב במילות השירים לא נעשה ללא הומור עצמי מודע לעצמו. הכותבים, המבצעים והקהל נהנים ממה שד"ר אלה שוחט, כשכתבה על סרטי הבורקס, קראה לו "צחוק משחרר קולקטיבי": המוזיקה המזרחית הופכת לתרפיה שבה המזרחים צוחקים על עצמם ועל הממסד האשכנזי בעת ובעונה אחת. היכולת לצחוק וליהנות מעושרה של שפת היומיום מאפשרת שחרור ויצירת פנטזיה רגעית של חתרנות ואי-ציות למבנה החברתי הדכאני.

יתרה מכך, השפה העממית הלא-תקנית מסמנת את ההנאה ואת כושר ההמצאה של אלה שלהם ביקורת חבויה על אי השוויון ביחסי הכוח בחברה ונגד מבנים תרבותיים דכאניים. אנשים שתרבותם מודרת וזוכה למנת התנשאות וזלזול, לומדים מניסיונם עד כמה הם יכולים לבטא את אי שביעות הרצון שלהם באופן מפורש. הרי כאשר מזרחים משמיעים בציבור ביקורת מפורשת וישירה על דיכוי המזרחים בכלל ועל דיכוי התרבות המזרחית בפרט, הם סופגים האשמות שנעות בין "די להתבכיינות" ועד היותם איום על החוזק הלאומי.

במקום ביקורת ישירה הם עושים שימוש בשפה, באופן מוסווה, כמרחב של התנגדות תרבותית שבו מבוטאים זעם ובוז, וטקסטים אלטרנטיביים ונראטיביים לא-ממסדיים מתפתחים באופן אורגני.

"בחיאת עיוני לא בוגד", "ערב טוב לך, את מושלמת", "חולה עליה איזה מאמי", או "אני מת עלייך נשמה", הם לא "זבל", "תת רמה" או "תת תרבות". השירים הם חגיגה של היומיום, של הנאות החיים, של יחסי חברות, אהבה וגומלין בין המינים ובין אדם לאדם. לא כולם יכולים לראות את זה; השפה נשמעת להם זולה ועילגת מכדי להתייחס אליה ברצינות. אם שרית חדד היתה שרה "קח את ידי עכשיו עשני מפויסת" במקום "אתה תותח, אין, אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם", היינו לומדים את שיר האהבה הזה בבתי הספר בשיעור ספרות. אבל בישראל, "אתה תותח" הוא "זבל" שאינו ראוי לניתוח ספרותי.

יש לומר בריש גלי כי מדובר בהתנשאות תרבותית לא ראויה ולא בוויכוח לגיטימי על טעם וריח. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו