בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | זוטי דברים

שלושה אשגרים

תגובות

אל: הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי הנדון: The Long Goodbye

א.נ.,

כמו חברי מועדון ה"רפורם" בלונדון, שעקבו בדריכות אחר מסעותיו של פיליאס פוג ב"מסביב לעולם בשמונים יום" - אנו, קבוצת אזרחים, עוקבת אחר מסעות הפרידה שלך מהתפקיד זה תקופת מה, שנראית לנו כשנתיים. בתחילת השבוע נשמנו לרווחה, כאשר נמסר לנו שהגעת בשלום לתחנתך הבאה במסע הפרידה - לוס אנג'לס. שמחנו לראותך בכתבת טלוויזיה שוב "חוגג את שחרורך", והפעם בשכונת בוורלי הילס - רוקד בחברת מיליונרים וישראלים אחרים במיל', נותן את קולך בשירה בציבור.

השקנו כוסיות. ידענו שתעשה זאת. ידענו שמסע פרידה ארוך ומוצלח כל כך אינו יכול שלא להגיע בסוף להוליווד.

לאחרונה שמענו ממך כאשר היית באיים הקריביים, מצולם בבגד ים, מניף (לפרידה?) דג גדול. לפני כן נראית יוצא מאיזו מסעדה תל-אביבית - מעוד ארוחת פרידה, אולי החמישים במספר. לרגעים חששנו שאיבדנו את המעקב, או שמא מסע הפרידה התפוגג או איבד תנופה בדרך. אבל בלבנו ידענו שתגיע במסע זה רחוק: מי שעשה זאת בבסיס שיזפון - יעשה את זה בכל מקום.

הוותיקים שבינינו עוד זוכרים איך התחיל מסע הפרידה חובק העולם שלך: באפרוריות-מה; בפרידה מאיזו אפסנאות בפיקוד העורף, מקנטינה ליד קסטינה, מסדנת רכב ליד צאלים. מסעך עבר בתחילה בין אוהלים מאובקים, שולחן מאולתר ועליו פכסמים וקצת קבנוס, בין סככות טנקים ושלוליות שמן-מנועים; אך עד מהרה - לאחר ההצלחה בפריפריה - מסע הפרידה פרש כנפיים: בהדרגה הוא עבר למסעדות, לאולפנים, לאולמות נוצצים, לנשפים מפוארים, התכסה באבק כוכבים. היום - הוליווד. מחר - ברודוויי. מחרתיים - הווסט-אנד.

רק עצה קטנה: כיוון שסיבוב הפרידה שלך התחיל עוד בטרם גוועו לגמרי חגיגות הפרידה האינסופיות של קודמך, יעלון - אולי מוטב שתתחיל קצת לקצר. הרי לא היית רוצה שמסע הפרידה של גנץ יעקוף אותך בסיבוב.

אל: הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הנדון: חלחול תוכניות אל בין הפרסומות

א.ג.נ.,

כמי שמאזינים מדי פעם לתחנות הרדיו האזוריות, שמנו לב באחרונה לתופעה מדאיגה: בין הבלוקים האדירים של הפרסומות והקדימונים עדיין מצליחה להשתרבב פה ושם איזו תוכנית. אמנם הדבר נעשה בדיסקרטיות, ואפילו בעורמה מסוימת - פה חמש דקות של שיחות מאזינים הנתחבות בין הפרסומות שאחרי החדשות ובין הפרסומות של רבע-אחרי-החדשות, שם שלוש דקות של פטפוט נומרולוגי בין גושי הפרסומות של רבע-לפני-החדשות, וכיו"ב - אבל הפרינציפ ברור: אניצים של שידורי תוכן עדיין מרימים ראש פה ושם, טרם בוערו לגמרי, קוטעים באכזריות את רצף הפרסומות. לפעמים התכנים תופסים אפילו עשרים דקות נטו(!) מתוך שעה.

כבר הורגלנו לפתוח את הרדיו ולנדוד מתחנה לתחנה כשאנו שומעים שוב ושוב - ברצף כמעט נטול הפרעה, ולעתים בלופ - את הקול השמנוני המתאר את שבחי הביטוח הישיר, את הסחבק הקולני הפונה אלינו ב"אחינו" ומציע ביטוח רכב, את ההונגרייה עם הר' המתגלגלת המספרת על הצרת ירכיים והורדת כרס, את הדיאלוג השנון אודות פועל הייצור עם האסתמה שקיבל הכנסה חודשית כפיצוי כייפי על אובדן ריאות, את המכונית הוולגרית התובעת בשיעול מה"נהגוס" תוסף דלק, שלא לדבר על המאותגרים-אורתופדית המספרים בשבחי המגה גלופלקס, והנודניק התובע איזו החזרת הלוואה שוב ושוב ושוב.

רצף הפרסומות אמנם מונוטוני משהו, חוזר על עצמו באותם מוטיבים, אך אפשר לומר זאת גם על הסימפוניות של ברוקנר: לאט-לאט, בהמשכיות אינסופית, מתהפנטת ומתערפלת הכרתנו, נודדת למחוזות של נהגוס ואחינו וסחבק ופיצויים והלוואות וביטוחים - וכך שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה: תפלות הג'ינגל הרדיופוני נמשכת עד תחילת הפצצות-השטיח של תשדירי הפרסומת בטלוויזיה, בתהליך לובוטומי כמעט רציף. ובכל זאת, יש מי שמתעקש לקטוע זאת פה ושם, להפריע להסחת הדעת. עד מתי?

אל: מבקר המדינה הנדון: הדרה שיטתית של מיטלטלין בקליניקות

א.נ.,

אנו, פציינטים המזדמנים מדי פעם למרפאות למיניהן - בעיקר דנטליות - ערים זה זמן מה לתופעה מוזרה, זוטרה ופעוטה לכאורה, אך המעוררת חשד שמדובר במזימה ובקשר מאורגן. כוונתנו למקרה הנפוץ, שבו אדם בא לחדר רופא שיניים, נניח - ואינו מוצא מקום להניח בו את חפציו.

ברצוננו להבהיר מיד, כבוד המבקר: זה לא שהפציינט מגיע לרופא כשהוא נושא ארגז כלים, מזוודות, או חבילת בגדים ישנים לתרומה. וזה לא שהוא מבקש לאחסן את המיטלטלין הללו בקליניקה למשך חודש-חודשיים. מדובר בכך שהאדם פשוט נכנס לחדר ועמו דבר-מה - מפתחות, משקפי-שמש, טלפון, תיק - מסוג הדברים שנושא עמו אדם מהיישוב. הוא מביט כה וכה: הנה המקדחה, הנה הכיסא, הנה המכשירים ממתינים בשורה. אבל איפה המשטח המינימלי - מדף, דלפקון, מתלה - שעליו יוכל להניח את המשקפיים/הנרתיק/ המפתחות/התיק?

לשווא יטלטל הפציינט את מיטלטליו הזעירים וירמוז במבטו שהוא מבקש להם מנוחה נכונה. הרופא והאסיסטנטית מביטים בו בתימהון מה - כאילו היה מלגזן שפלש ללול תרנגולות ומבקש לאחסן שם פסנתר כנף. ולא זו בלבד שמתעלמים, אלא שמזמינים אותו ברוב הדרת פנים להתיישב בכיסא.

מה יעשה? ברגע האחרון הוא בכל זאת מנסה למצוא היכן להניח את ציודו: אולי על דלפק השיש, בחמשת הסנטימטרים שנותרו בין כוס פלסטיק, צילום-רנטגן ושורת ראשי מקדחה. לא, אין שם מקום.

עתה הוא ניצב לפני שתי אפשרויות: או פשוט להטיל את חפציו על הרצפה, או לשאת אותם בידיו ולהישכב עמם בכיסא, מצולבים על חזהו, כאותם אפיפיורים הנקברים כשבחיקם השרביט והמצנפת. מילא כשהמדובר בגברים, הנושאים לכל היותר כרס, נייד ומשקפיים. אבל שמענו על מקרים - לא אחד ולא שניים - של אשה בחורף. זו באה לשיננית ומוצאת עצמה שרועה בכיסא כשהיא חובקת בזרועותיה תיק, מעיל, ז'קט, שקית ניילון, שקית נייר של המשביר, משקפיים, טלפון, פנקס צ'קים, מטרייה וטישו.

ועלינו להדגיש, כבודו: זה לא שהקליניקה אינה מתוכננת לפי המילה האחרונה של עיצוב הפנים. ההפך הוא הנכון; אלא שככל שהמרפאה יוקרתית יותר - כן מופגן בה יותר היעדר המקום לחפצי הלקוח. זאת אולי כדי לרמוז, שבשעריה יכולים לבוא רק אותם עשירים ושועים שיכולים להרשות לעצמם את עצם הטיפול; והללו, כידוע, ממילא אינם נושאים איתם חפצים ככל האדם: מישהו כבר דואג למשקפיים, לנרתיק, לז'קט. האם אפשר לדמיין את ראשי המשק, או את בעלה של אשת ראש הממשלה, עם מטרייה ושקית של סטימצקי? ייתכן שרק לשם כך נבחרו, או התאמצו להגיע למעמדם מלכתחילה: ללכת בלי לסחוב דברים.

במילים אחרות - לפנינו סמל סטטוס. מתי תתעורר, כבודו?



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו