בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | להקת "הסטרוקס" יש רק אחת

יש דומות לה, יש יפות ממנה, אבל להקת "הסטרוקס" יש רק אחת. מני אבירם חוטף סטרוק

תגובות

הנה הצהרה שעשויה להוציא לא מעט אנשים מדעתם: הסטרוקס היא להקת הרוקנרול החשובה ביותר של שנות האלפיים. יהיו כמובן מי שיחלקו על הקביעה הזאת, אבל בכל הנוגע לעשור האחרון, ועד לרגע זה, אין שום ספק: לא ארקייד פייר, לא הליברטינז, לא אל-סי-די סאונדסיסטם, לא הוט צ'יפ, לא פרנץ פרדיננד (מי?) לא הווייט סטרייפס (ז"ל), לא אינטרפול, בטח שלא קולדפליי. לא, גם לא הארקטיק מאנקיז.

חלק מהשמות ברשימה הזאת הם של להקות ראויות, בעלות משמעות וכובד משקל, חלק היו כאן רק לרגע במונחים מוזיקליים, הוכתרו כדבר הגדול הבא ונעלמו כלעומת שבאו. הסטרוקס, למרות הפסקה ארוכה של חמש שנים בין אלבומם השלישי "First Impressions of Earth", שיצא ב-2006, לבין "Angles" שיצא השבוע, אף פעם לא נעלמו, וככל הנראה אף פעם לא ייעלמו, גם אם יחליטו לפרק את החבילה.

הסיבה היא, שלהבדיל מלא מעט להקות הייפ אחרות (והסטרוקס לחלוטין נולדה כלהקת הייפ, אבל כזאת שלא רק שהצדיקה אותו אלא גם יכלה לו), יש לה את הדבר החשוב מכל: מוזיקה שהיא לא רק טובה, אלא על-זמנית. נצחית. מושלמת בפשטות שלה. מוזיקה יצרית ורומנטית שהצליחה לזקק קול של דור, ואם לדייק, קול של בנים (לא גברים, בנים) עירוניים בשנות ה-20 לחייהם שמחפשים משמעות. אם לדייק עוד יותר, מחפשים את הזווית הכי טובה שבה ינחתו עליהם האורות הבוהקים של העיר הגדולה, ואם נתאמץ עוד יותר, בעיקר מחפשים בנות שישברו להם את הלב. שוב. ואז עוד פעם. הם כמובן לא יודו בזה לעולם, הם הרי אלו ששוברים לבנות את הלב, לא להפך, ועל הדרך שונאים את כל החברים של החברות שלהם, ובכלל, שונאים די הרבה, אבל בתכל'ס, כולם יודעים את האמת, גם הם. ואם לסכם בעזרת השם של אחד השירים שלהם, אתה חי רק פעם אחת. חבל על כל דקה.

פותחים שמפניה

ההתחלה של הסטרוקס לא היתה קלה כפי שהאגדות מספרות. ג'וליאן קזבלנקס, אלברט האמונד ג'וניור, ניק ולנסי, פאביו מורטי וניקולאי פרייטור, בני עשירים צעירים ומשכילים מניו יורק, התקבצו יחד ב-98', ולמרות שבסצנה המקומית הם עשו גלים, בעיקר בעזרת לא מעט הופעות (ולנסי מדבר על כמאה הופעות עם פחות ממאה איש בקהל), חברות התקליטים לא ממש ספרו אותם.

הטענה היתה שהסטרוקס נשמעים כמו מחווה לכל מיני להקות ניו-יורקיות אגדיות שבאו לפניהם, עם דגש על הוולווט אנדרגראונד וטלוויז'ן. היה להם גם לוק רוקנרולי אולד סקולי - כולל מעילי עור וסקיני ג'ינס - שלא ממש התאים לאווירה האופנתית השלטת, והם גם היו יפים מדי. הסאונד המלוכלך שלהם גם לא תרם. להפך. ההפקה, בניצוח המפיק גורדון רפאל והחזון של קזבלנקס, היתה לואו-טקית וענייה בכוונה תחילה, והפנתה עורף לחידושים הטכנולוגיים של הרגע. למרבה המזל הם התעקשו על החזון הזה, מה שגורם לאלבומים שלהם להישמע עדכניים בכל נקודת זמן, ומה שהציל אותם מחיבור לאיזה סאונד או טריק שהיה נכון אז, אבל היום נשמע מיושן.

אגב, הסטרוקס תמיד שויכו לתנועת תחיית מוזיקת הגאראג', אבל האמונד אמר לאחרונה בראיון ש"תמיד חשבתי שהשירים שלנו מלודיים ויפהפיים עם הרמוניות, וכשאני שומע מוזיקת גאראג', זה בכלל לא נשמע כמונו - זה נשמע כמו זבל. ובכלל גם אין לי גאראג'".

למזלם של הסטרוקס, נחלצו לעזרתם שני גורמים קריטיים: מגזין המוזיקה האנגלי "NME" והציבור הבריטי. הראשון שיווע ללהקה שתחלץ את עולם הרוק מהריקבון שפשה בו בחסות סצנת הנו-מטאל, גל האלקטרוניקה ולהקות אנגליות רגישות כמו טראוויס, שידעו לספק כמה להיטים, אבל בגדול שיעממו את כולם למוות. לאנשי המגזין, שרגילים להמליך חדשות לבקרים מושיעים חדשים של הרוק רק כדי להחליף אותם אחרי שבועיים בשם חדש, לא היה עם מה לעבוד. ואז הגיעו הסטרוקס, ובמגזין פתחו בקבוקי שמפניה ויצאו למסע הכתרה שלא הסתיים עד היום.

חובבי המוזיקה באנגליה שיתפו פעולה בענק. הלהקה הפכה בן לילה ללהיט היסטרי, וכשחזרה לארצות הברית הגבות כבר הורדו והזרועות נפתחו. חברות התקליטים רבו על הזכות להחתימם, ובסוף זכתה RCA. אלבום הבכורה שלהם, "Is This It", יצא בארצות הברית בספטמבר 2001, והחיבור להתקפה על התאומים רק עזר ליצירת המיתולוגיה סביב האלבום, שנחשב לאחד מהגדולים בכל הזמנים.

עם הלוק הנכון, הסטרוקס היו התגלמות הקול. אבל כאלה היו עוד הרבה. לסטרוקס, כאמור, היו גם את השירים כדי לתת לכל הלוק הזה אופי. הם אולי לא המציאו שום דבר חדש, אבל השראה היא לא דבר פסול, במיוחד אם משתמשים בה נכון. הסטרוקס לקחו את המוזיקה שהם גדלו עליה, והוסיפו את הפרשנות והטוויסטים שלהם: סאונד הגיטרות שאי אפשר להתבלבל בו של ולנסי והאמונד, הבס של פרייטור, התיפוף הכמעט מכני של מורטי והשירה האדישה והמרוחקת משהו של קזבלנקס. ביחד החמישייה הזאת הפכה ליחידת רוקנרול הדוקה, מדויקת וקטלנית, שיודעת לספק את הסחורה לא רק באולפן, אלא גם בהופעות.

מחפשים פתרון

הסטרוקס נהנו מההצלחה. מורטי יצא עם דרו בארימור, האמונד עם הדוגמנית אגנס דין, אלכוהול וסמים נכנסו לתמונה, כולם חיו את הקלישאה ולא האמינו שזה קורה להם. הסצנה המוזיקלית של ניו יורק הגיבה בהתאם והתעוררה לחיים בצונאמי של להקות חדשות שרצו להיות, נו, הסטרוקס.

ב-2003 הגיע האלבום השני והמצוין לא פחות, "Room on Fire". הכס נותר יציב, אבל באלבום השלישי כבר אי אפשר היה להסתיר את המתח בלהקה, ואחרי סיבוב ההופעות ב-2006 הסטרוקס החליטו על הפסקה לפני שמשהו רע יקרה. חלקם ניצלו אותה להקמת משפחות ולהקלטת אלבומי סולו, גם גמילה אחת היתה שם, אבל דיבורים על קאמבק ממש לא.

בתחילת 2009 ולנסי וקזבלנקס עשו קולות של חזרה לעניינים. זה לא קרה, אבל שנה מאוחר יותר דברים התחילו לזוז. התהליך לא היה קל, בלשון המעטה.

"Angles" המצוין, שיצא השבוע ומתגלה כאלבום הכי מגוון של הסטרוקס, שבו הם מרשים לעצמם לשחק עם השפעות אייטיזיות וגם עכשוויות יותר (למשל ההרכב הצרפתי פיניקס), נולד בייסורים. ולנסי אפילו אמר שתהליך העבודה היה "נורא". הלהקה הקליטה את כל המוזיקה בנפרד, וקזבלנקס הוסיף את הקולות בגפו. לטענתו, הוא רצה לתת לחברים שלו את הספייס להביע את עצמם, וכשהוא בסביבה זה לא ממש קורה.

הם אכן הביעו את עצמם, ולראשונה כולל אלבום של הסטרוקס שירים של כל חברי הלהקה. בראיונות הם פחות או יותר שמחים בתהליך, אבל התחושה היא שמשהו לא לגמרי עובד שם, ושהמתחים בין החברים, בעיקר בין כולם לקזבלנקס, לא ייפתרו כל כך מהר, אם בכלל. התשובות בקרוב, אבל יש סיבה להניח שיהיה לפחות עוד אלבום אחד שלהם בעתיד, אולי אפילו מהר מהצפוי.

האלבום החדש של הסטרוקס נולד לעולם שונה לחלוטין מזה שחיכה לאלבום הבכורה. האינטרנט והטכנולוגיה שנלווית אליו, שב-2001 פחות או יותר היו בחיתוליהם והיום בעצם מכתיבים מי, איך ומה אנחנו שומעים, רצחו על הדרך גם כל אפשרות למיתולוגיות מוזיקליות חדשות. אין סודות וכמעט שאין רומנטיקה. להקות אחרות שנולדו אחרי הסטרוקס - למשל הקילרז וארקייד פייר - מוכרות הרבה יותר מהם, ולא בטוח שקבלת הפנים הנוכחית היא כל מה שהם ייחלו לו.

גם הם התבגרו, וכשאתה בן 30 ומשהו עם ילדים דברים נראים קצת אחרת. אבל יהיה מה שיהיה, דבר אחד לעולם לא יילקח מהם: ההיסטוריה תזכור אותם לעד בתור אלו שהחזירו את האמון ברוקנרול. וזה חתיכת הישג. *

מני אבירם הוא בעל בלוג המוזיקה "קורדרוי"



הסטרוקס


טראוויס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו