בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | והזוכה בפרס ספיר הוא

אף אחד לא מתחשב במבוכת המפסידים

תגובות

"אז יש סיכוי?" שואל אבא יום לפני טקס ההכרזה על הזוכים בפרס ספיר.

"אני לא יודע".

"עוד לא אמרו לך כלום?"

"לא".

"בטח מי שזכה כבר קיבל הודעה, לא התקשרו אליך?"

"לא, לא התקשרו".

"אתה לא יכול לברר?"

"לא".

"מה, אתה לא מכיר אנשים שמכירים אנשים?"

"ממש לא".

"אז בשביל מה אני ואמא שלך ניסע לתל אביב, בשביל עוגמת נפש?"

יש משהו בדברי אבא. אמנם שמחתי מאוד לדעת שהספר שלי נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר, ושמחתי עוד יותר כשהתקשרו להודיע שהוא אחד מחמשת המועמדים הסופיים, אבל משהו בטקס הזה שיתקיים מחר מפריע לי מאוד. אני לא מצליח להגדיר במדויק את התחושה. אני לא בטוח אם זו התרגשות מסוג מסוים, מתח, או תחושה איומה של "למה אני צריך לעבור את זה?"

הייתי מוותר על הטקס, זאת אומרת הייתי מוותר על הטקס במתכונתו הנוכחית, שלפיה מגיעים לאולם יחד עם בני המשפחה והחברים הקרובים, וממתינים להכרזת השופטים. הטקס יצולם ויועבר באחד הערוצים. מהיכרותי את הטלוויזיה ודאי ירצו בכל מחיר ליצור רגעים של מתח. ודאי יתמקדו בהבעותיהם של המועמדים רגע לפני ההכרזה, ינציחו רגעים, גם אם קטנים, של אכזבה מצד אחד וחיוך שבוודאי יהיה מגוחך להפליא כשהזוכה המאושר ישמע את שמו מפי המנחים.

הלוואי שהיו מודיעים מראש על הזוכה, וכך היינו אנחנו, יתר המתמודדים והמוזמנים, באים לחלוק לו כבוד ולהשתתף באירוע ספרותי. אילו הדבר לא היה מצייר אותי באור עגום, מתנשא וכפוי טובה, הייתי מבטל את רשימת המוזמנים והולך בגפי לטקס חלוקת הפרס. אוי אלוהים, כיצד מה שהתחיל כאירוע משמח עלול להסתיים בטון צורם של הפסד. הייתי רוצה לשמר את השמחה והגאווה, גם אם היא ילדותית, בלהיות אחד המועמדים, אבל אין מה לעשות, מחר יהפכו ארבעה מאיתנו בעל כורחם למפסידנים.

אילו הייתי מאמין שפרס ספיר, שהופך להיות תחרות ספיר, היה באמת מכניס את הקהל למתח לקראת ההכרזה, עוד הייתי מסוגל איכשהו להבין את הטקס המחריד. אבל מה לעשות, אני יודע היטב שהציבור הישראלי לא באמת ממתין בקוצר רוח לראות מי ינצח בריאליטי הספרותי.

"יש שם אוכל לפחות?" שואל אבא שלי לפני שהוא מעביר את השפופרת לאמא.

"אתה שומע", אומרת אמא שלי, "אני לא חושבת שכדאי שאני אבוא לטקס מחר".

"למה?" שאלתי, "גם את תהיי נבוכה אם לא אזכה?"

"לא", היא ענתה בטון שרוצה לבקש את אישורי, "זה בגלל כיסוי הראש. לא יודעת, לא נעים לי, שמעתי מאבא שמצלמים לטלוויזיה, ואני לא רוצה להביך אותך עם כיסוי הראש שלי".

"זה לא מביך אותי", ניסיתי להיות משכנע, "מה קרה לך, אמא? למה שזה יביך אותי? להפך, זה כבוד גדול".

"אתה בטוח?"

"כן", עניתי, "במיליון אחוז", ובלבי חשבתי שזה יהיה הדבר האחרון שיביך אותי מחר בטקס.

אני כבר יכול לכתוב את התסריט של מה שיקרה מחר. אני אשתכר עד זוב דם עוד לפני שהאירוע מתחיל. זו התוכנית: אלכוהול. אני לא רואה דרך אחרת לשרוד באירועים מסוג זה. אני אשתכר, תהיה לי בחילה, ולא אראה את הדרך, אלך עקום, אולי אמעד מהבמה, אולי אנשק את יורם קניוק, ואולי אקלל אותו. ההורים שלי שוב יהיו במבוכה בגלל התנהגותי, הם יחייכו כמו שהם עושים תמיד כשהם מטיחים בפני שעלי להפסיק עם השתייה הזאת, שזה יהיה בטלוויזיה וכולם יראו איזה בן אידיוט יצא להם. אמא שלי תסדר את כיסוי הראש שלה ותצטער שלא באה בכלל עם רעלה, להוכיח שסרחתי למרות האווירה הדתית בבית שבו גדלתי. הראש שלי יתנדנד ללא הפסקה, וארגיש כל העת צורך לקום מהמקום, להסתובב ולבלוט. אבא ינסה לרסן את התנהגותי, "לפחות תשב יציב", הוא ינסה, אבל זה לא יצליח לו במיוחד. גם הוא יודע שיש מצלמות והוא יכבוש את רצונו העז להחטיף לי סטירה או שתיים. הוא יתהה איפה בדרך הם טעו, ולא יידע איך, עם כל ההשקעה שלהם בחינוך שלנו, יצאתי כזה. הוא יתנחם בכך שרק אני יצאתי כזה וכל שאר בניו מוצלחים.

אבל מה שהכי יפריע לי זה יחסה של אשתי. אז מה אם אני מתנהג כמו אידיוט, זו סיבה להתבייש בי, במקום לעמוד לצדי ולתמוך בי ולהבין שזה היה בעל כורחי? את מתרחקת ממני כך, לעיני כולם, במקום להרגיע אותי ולהחזיק את ידי ברגעים קשים מעין אלה?

בלי בושה היא מצטרפת לשולחן אחר ומתנהגת כאילו היא שייכת לפמליה של מתחרה אחר. את יודעת מה? בסדר, אין בעיה, תעשי מה שאת רוצה. תלכי, אבל תדעי לך טוב טוב שאת עוד תצטערי. נכון שאני מתנדנד, נכון שכולם מסתכלים עלי ויכולים לרחם עלייך, להשתתף בצערך, ויגידו בלבם, כיצד הסתבכה אשה יפה זאת עם הפרא הזה? אבל תדעי לך, כשיכריזו את שמי ואעלה לבמה, כולם יתרגשו, וזה שאני שיכור רק יגרום לי לדבר מהלב. אני אלחץ ידיים בחום לזה שייתן לי את הפרס, בטח פסל, אני מקווה שזה לא כבד. אני אקח נשימה ארוכה ואני אנאם, כן, אני אנאם, ואני ארגש את כולם, ופתאום - עם האלכוהול הזה והדיבור הישיר - נראה לי שאני אבכה, כן, אין לי ספק שאבכה, אנשים בבית יתרגשו, יידעו שהשופטים נתנו את הפרס הנכון לאדם הנכון. אני אודה לכולם, זאת אומרת, אלה שאזכור להודות להם. אני אודה להורים שלי, אזכיר במיוחד את אמא שלי, המצלמה תתמקד בה והיא תנגב דמעה של גאווה. ולך אני לא אודה. אני יודע שמגיע לך, אבל עכשיו אני קצת כועס, וזה לא יפה מה שעשית, אז לך אני לא אודה, ואחר כך נשלים, אולי מיד כשאני יורד מהבמה עם הפרס ביד אחת. אולי תחכי שם למטה, תגידי שאת אוהבת אותי ותיתני לי חיבוק שיגרום לעוד צופים נלהבים להתרגש מהחמימות שיש בין שנינו. אין, זה הולך להיות פשוט מעולה.

"אתה שומע?" שואלת אמא בטלפון.

"מה?" אני מתעורר מחלום.

"אבא אומר שאם אין אוכל הוא לא בא".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו