בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפת האזור החדשה אחרי המהפכות - היו שלום, סייקס ופיקו

דרום סודאן, כורדיסטאן, פלסטין - אלה ועוד שלל מדינות חדשות יצוצו כשישקע האבק אחרי גל המהפכות. ייתכן אפילו פיצול של סעודיה וסוריה. כך יימחו סופית עקבות ההסכם שנוסח בידי שני פקידים, על חלוקת האזור למדינות

תגובות

המהפכות והמלחמות במדינות ערב לא יביאו רק להחלפת המשטרים, אלא לעיצובה מחדש של מפת האזור. מערכת הגבולות בין המדינות, ירושת המעצמות הקולוניאליות שחילקו ביניהן את אפריקה וביתרו את האימפריה העותמנית, עומדת להשתנות. מאבקי ההישרדות של מועמר קדאפי, בשאר אסד וחבריהם, מבשרים את קיצו הקרב של הסכם סייקס-פיקו ממלחמת העולם הראשונה, שממנו התפתחה החלוקה המדינית של המזרח התיכון.

בשנים הקרובות יופיעו על מפת האזור דגלים של מדינות עצמאיות חדשות, או מחודשות: דרום סודאן, כורדיסטאן, פלסטין, ואולי גם קירנאיקה במזרח לוב, סהרה המערבית שתישמט מידי מרוקו, דרום תימן המשוחזרת ואמירויות במפרץ שייפרדו מהאיחוד. ייתכן אפילו פיצול סעודיה בין "מדינת המקומות הקדושים" בחיג'אז למעצמת נפט במזרח, ושל סוריה למדינה סונית, מדינה עלאווית ומדינה דרוזית. הבסיס לפילוגים יהיה עקרון ההגדרה העצמית של עמים ושבטים, שעד היום הוכנסו בלית ברירה ובחוסר חשק לאותה חבילה לאומית עם יריביהם.

המפה החדשה תוביל לבניית מערכות יחסים חדשות בין מדינות האזור, וטמונות בה הזדמנויות גדולות לישראל. מדיניות החוץ הישראלית נבנתה תמיד, עוד לפני הקמת המדינה, מהיריבות בין השכנות הערביות והמוסלמיות. האחדות הפאן-ערבית והפאן-איסלאמית נשענה במידה רבה על האיבה לישראל, שהעדיפה משום כך את הלאומיות הנפרדת של שכנותיה. ככל שיהיו יותר מדינות בסביבה, ייקל על ישראל לתמרן ביניהן.

הגבולות במזרח התיכון נקבעו במשא ומתן בין המעצמות האירופיות, שנוהל על ידי פקידים מעונבים בארמונות אפופי הדר. שרטוטם מחדש במאה ה-21 נעשה בכוח, במלחמות ובהתקוממויות עממיות. הוא החל עם הפלישה האמריקאית לעיראק, לפני שמונה שנים, שריסקה את השלטון המרכזי לטובת מובלעות אתניות. הוא נמשך עם הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, שהביאה לכינון מדינה-בפועל בשליטת החמאס; ועם משאל העם על חלוקת סודאן, בסיומה של מלחמה פנימית ממושכת ואכזרית. התהליך הואץ עם המהפכות במדינות ערב, המצויות עדיין בראשיתן, וכבר הובילו למלחמה בלוב.

פאראג קאנה, חוקר ב"קרן אמריקה החדשה" בוושינגטון, צפה את ריבוי המדינות והציע למעצמות לזרום אתו ולסייע למדינות החדשות. בספרו "איך לנהל את העולם", שהופיע ערב המהפכות בתוניסיה ובמצרים, חזה קאנה מערכת בינלאומית שיהיו בה 300 מדינות עצמאיות וריבוניות, לעומת כ-200 היום.

ביסוד ההתפצלות עומד מה שקאנה מכנה "אנטרופיה פוסט-קולוניאלית": מדינות רבות צמחו ממושבות קולוניאליות לשעבר, ומאז עצמאותן סובלות מגידול אוכלוסייה בלתי נשלט, דיקטטורות טורפניות, מוסדות מתפרקים וקיטוב אתני ושבטי. בדיוק אותן סיבות שבהן תולים היום את גל התהפוכות במדינות ערב.

בהרבה מקרים, כותב קאנה, הגבולות הקיימים הם סיבת העימותים הפנימיים. למשל, במדינות כושלות כמו תימן, פקיסטאן וקונגו. לשיטתו, המלחמות באפגניסטאן ובעיראק אינן "מלחמות של אמריקה", אלא נפלים שנשארו בשדות הקרב של המלחמות האירופיות הישנות, שהמרעומים שלהם כוונו להתפוצץ כעבור שנים רבות.

ארצות הברית אינה אשמה בכך שקונגרס ברלין חילק ב-1885 את אפריקה בלי להתחשב בתושביה, או בחתימת הסכם סייקס-פיקו, או בחלוקה הבריטית של פקיסטאן ואפגניסטאן. אבל ארצות הברית, יחד עם המעצמות האחרות, יכולה וצריכה לעזור היום בפתרון. לא רק בסימון מחדש של הגבולות, או בהצבעות באו"ם, אלא גם בהקמת תשתיות שיעניקו גב כלכלי למדינות החדשות וישחררו אותן מהתלות בשכנות חזקות כמו טורקיה וישראל.

מבינים כוח

במאה הקודמת הדברים נראו אחרת לגמרי. האימפריות המערביות שלטו באסיה ואפריקה וזיהו שלל יקר ערך במזרח התיכון. פקיד בריטי ופקיד צרפתי, מארק סייקס ופרנסואה פיקו, סיכמו בתחילת 1916 את החלוקה הטנטטיבית של האימפריה העותמנית, שנלחמה נגדן לצד גרמניה. המסמך שסיכמו והמפה ששרטטו היו תיאורטיים, והסיכויים שימומשו נראו קלושים: הטורקים היו רחוקים אז מתבוסה, וצבאות המערב דיממו בחזית באירופה. ובכל זאת, סייקס ופיקו ביקשו למסור את סוריה ורוב ארץ ישראל לצרפת, ואת עיראק העתידית לבריטניה.

בספרו "השלום האחרון" (שיצא בתרגום לעברית בהוצאת זמורה ביתן) תיאר ההיסטוריון האמריקאי דייוויד פרומקין כיצד עיצבו המעצמות את מפת המזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה ואחריה, עם ההבטחות הסותרות שנתנו לערבים ולתנועה הציונית, והיריבות ומאבקי הכוח בין בריטניה, צרפת, ובשלבים הראשונים גם רוסיה הצארית. לפי פרומקין, האמונה האנטישמית בכוח "היהודים" להשפיע על המעצמות ולרקום מזימות עמדה ברקע הדיפלומטיה של מדינות המערב, שביקשו לרתום לענייניהן את הכוח היהודי.

אחרי שהשיג את ההסכם עם פיקו, עמד סייקס לצאת לפטרוגרד, בירת האימפריה הצארית, כדי להציג את הפרטים לרוסים, שמאז ומעולם ביקשו להשתלט על איסטנבול וליהנות מגישה לים התיכון. בדרכו נפגש סייקס עם קפטן רג'ינלד הול, ראש המודיעין של הצי המלכותי הבריטי, והראה לו את המפה. הול אמר לו שבריטניה צריכה להנחית כוחות בארץ-ישראל. רק אז יעברו הערבים לתמוך בה במלחמה. "כוח הוא התעמולה הכי טובה בקרב הערבים", הסביר קצין המודיעין לדיפלומט (או בתרגום לישראלית, "הערבים מבינים רק כוח"). לא הרבה השתנה מאז: אפשר לדמיין את התדריך הזה, עטוף בתקינות פוליטית מודרנית, נשמע מפי מפקדים אמריקאים ובריטים בדרכם לעיראק וללוב.

סייקס היה בטוח שההסכם שרקח עם הצרפתים ישביע את רצון השריף חוסיין מחיג'אז - אבי השושלת ההאשמית - שביקש עצמאות מהאימפריה העותמנית, בתמורה לתמיכתו בבריטים. ואז הפתיע אותו הול בהעלאת גורם חדש במשוואת הכוח: "ליהודים יש אינטרס חומרי ואינטרס מדיני גדול בעתיד ארץ-ישראל". סייקס היה המום. הוא לא שמע עד אז על הציונות ושאיפותיה. הוא מיהר לפגישה עם שר הפנים היהודי בקבינט המלחמה, הרברט סמואל, כדי שיסביר לו במה מדובר.

כך החל התהליך שהביא להצהרת בלפור, לכיבוש הארץ וכינון המנדט הבריטי, ולמינוי סמואל לנציב העליון הראשון. אז נזרע גם זרע הזעם הערבי על מעצמות המערב, שעשו במזרח התיכון כבשלהן בלי לשאול את תושביו, פירקו והרכיבו עמים ומדינות והבטיחו את ארץ-ישראל לציונים. את הגבולות הסופיים קבע שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, בוועידת קהיר ב-1922, שהוציאה את עבר הירדן מגבולות המנדט. הימין הישראלי מבכה את "הקריעה" הזאת עד היום.

כשהמעצמות הקולוניאליות נסוגו מהאזור, אחרי מלחמת העולם השנייה, הן השאירו את גבולות המדינות החדשות. שמירת הגבולות עמדה ביסוד הסדר האזורי, אך הותירה הרבה עמים לא מרוצים. את הכורדים, למשל, שפוצלו בין עיראק, טורקיה, סוריה ואיראן. הריאקציה לקולוניאליזם היתה הפאן-ערביות של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, שהגיעה לשיאה באיחוד בין סוריה ומצרים (קע"ם) בסוף שנות ה-50. אבל האחדות לא החזיקה מעמד והמדינות נסוגו ממנה ללאומיות הפרטיקולרית.

אזורי חיץ

עכשיו, כמעט מאה שנה אחרי השיחות בין סייקס לפיקו, החבילה שארזו עשויה להיפתח מחדש. נסיגת ארה"ב מעיראק תעניק לכורדים הזדמנות לעצמאות, למרות התנגדותה של טורקיה. הפלסטינים עמלים על הכרה בינלאומית במדינתם כבר בקיץ הקרוב, למרות הסירוב הישראלי.

"מדינות מלאכותיות" אחרות כמו לוב, שהורכבה משלוש מושבות-לשעבר של איטליה, וכן תימן, סוריה, ירדן, בחריין, עומאן וסעודיה, עשויות להתפרק. בכולן יש מתיחות פנימית קשה בין שבטים וקבוצות, או שלטון מיעוט שנכפה על הרוב. הפרדה גיאוגרפית אינה פתרון קסם. תימן היתה מפולגת בעבר והיא עשויה להתחלק מחדש לצפון ולדרום. בסעודיה המרחקים גדולים. אבל איך אפשר לחלק את ירדן, שהפלסטינים והבדווים מעורבבים בה?

המלחמה בלוב מפצלת אותה בפועל בין קירנאיקה במזרח, מעוז המורדים, לטריפוליטניה בשליטת קדאפי. לא ברור אם ומתי יאוחדו מחדש החלקים האלה, ואם יש צידוק וטעם לאיחודם. הצטרפות מעצמות המערב למלחמה לצד המורדים מלמדת שהן רוצות ליצור אזור חיץ תחת השפעתן, בצמוד לגבול מצרים, העלולה ליהפך לרפובליקה איסלאמית עוינת למערב, מין גלגול דתי של מצרים הנאצריסטית. קשה למצוא היגיון אסטרטגי אחר בכניסתן למערכה בלוב.

גם האינטרס הזה לא חדש: הקרבות בין הבריטים לכוחות הגנרל רומל במלחמת העולם השנייה התנהלו בדיוק אותם מקומות ונועדו לאותה תכלית, הגנת האגף המזרחי של מצרים ותעלת סואץ. רומל ומונטגומרי נלחמו שם הרבה לפני שגילו נפט בלוב. באותם ימים, בעיצומם של הקרבות, נולד קדאפי באוהל בדווי בין בנגאזי לטריפולי.

המערב, כמו ישראל, מעדיף מזרח תיכון מפוצל ומסוכסך ונאבק בכמה חזיתות נגד הפאן-ערביות והפאן-איסלאמיות, שמנהיג היום כיום אוסמה בן-לאדן (ובסגנון אחר, גם מחמוד אחמדינג'אד ורג'פ טייפ ארדואן). לכן אפשר להעריך שהמעצמות לא ינסו לסכל את תהליך הפיצול של מדינות האזור, אלא יתרמו לו.

לישראל יהיה תפקיד כפול בתהליך. היא מעורבת ישירות בסכסוך ובהקמת פלסטין העצמאית ועיצוב גבולותיה, ותושפע במידה רבה מהתפוררות מדינות שכנות ובראשן ירדן, סוריה וסעודיה. מדינאות ישראלית נכונה, שתאתר את ההזדמנויות הכרוכות בהופעת מדינות חדשות ותדע לנצל אותן, תוכל למנף את התהליך הבלתי-נמנע להגברת עוצמתה והגדלת השפעתה באזור.



מורדים לובים. ייתכן שגם מדינתם תתפרק בקרוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו