בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוטי פוגל, אחיו של אודי שנרצח באיתמר, בוכה על אחיו ומפגין בשייח ג'ראח

"הייתי מסלק את כל מי שהגיע לכאן", ספד מוטי פוגל לאחיו אודי, שנרצח עם משפחתו באיתמר לפני שבועיים. בהנהגת המתנחלים היו מי שלא אהבו את הגישה הזאת. הם מתקשים לעכל את פוגל - מתנחל לשעבר שמפגין בשייח ג'ראח. לחבריו בשמאל אולי יהיה קשה לעכל את דרישתו להבין את המתנחלים

תגובות

ההלוויה של בני משפחת פוגל, אודי, רותי והילדים יואב, אלעד והדס בשבוע שעבר, היתה מההלוויות המכוננות של הציונות הדתית. בדומה להלוויה של חמש בנות משפחת חטואל ב-2004, כל ראשי הציבור, חברי הכנסת, ראשי היישובים והמועצות הגיעו להר המנוחות בירושלים.

כולם היו שם - מנוער בני עקיבא בחולצות כחולות ועד נוער הגבעות בפיאות ארוכות. המספידים דיברו מעל לראשיהם של בני משפחת פוגל האבלה - אל הקהל, אל העם בישראל ואל ראש הממשלה. אחד דיבר על ההסתה, אחר על מדיניותו הרופסת של שר הביטחון, כמעט כולם היו מאוחדים בדעה שהתשובה ההולמת לטרור היא בניית שכונות ויישובים חדשים.

על הרקע הזה בלט קולו של אחיו הבכור של אודי, מוטי פוגל, שאמר: "אם הייתי יכול הייתי מסלק את כל מי שהגיע לכאן ולוחש לך ?בוא נלך לשחק כדורגל בפעם האחרונה'", אמר, "כל הסיסמאות על תורה והתיישבות, ארץ ישראל ועם ישראל מנסות להשכיח את העובדה הפשוטה שאתה מת. אדם נולד לעצמו, להוריו ולאחיו, הוא מת לעצמו, לילדיו, במקרים מאוד רעים, גם להוריו ולאחיו. אתה לא סמל או אירוע לאומי, חייך היו תכלית לעצמם ואסור שהמוות הנורא שלך יהפוך לכלי ולא משנה בעבור מה".

כמה ימים לאחר הדברים האלו בא לבית משפחת פוגל בנווה צוף, שם ישבו שבעה, הרב אליקים לבנון, מהחשובים ברבני המתנחלים ומהקיצוניים שבהם. לפני שיצא, הוא ניגש למוטי: "לא יעזור לך - זה לא פרטי, זה כללי", אמר לבנון. פוגל ענה והטונים עלו. לבסוף אמר פוגל, "אולי גם אודי נענש על ההתנתקות?" הוא כיוון לדבריו של לבנון, שהנשיא משה קצב נענש בשל שתיקתו בתקופת ההתנתקות. הוויכוח הקצר הסתיים רק כשפוגל הניף כיסא והטיח אותו ברב ההמום, שעזב את הבית במהירות.

העימות עם לבנון הוא העימות היחיד שמוטי פוגל נקלע אליו מאז הרצח ואחרי הדברים שאמר בהלוויה. זאת, אף שבינו לבין משפחתו, בינו לבין אחיו שנרצח ובינו לבין החברה שהוא גדל בה פעורה תהום אידיאולוגית.

אולי זה קורה מפני שהוא אינו אוהב ויכוחים, כדבריו, ואולי בשל היכרותו העמוקה עם חברת המתנחלים. "אני מודה שחששתי מהתגובות על הדברים בהלוויה", הוא אומר, "אבל כמה אנשים מהסביבה של ההורים שלי ניגשו אלי אחר כך ואמרו כמה הם התחברו למה שאמרתי וכמה זה חשוב. המתנחלים, במירכאות כפולות, הם קודם כל בני אדם. זה נורא טיפשי לומר זאת, אבל יש להם חיים פרטים וגם להם היה חשוב שהיסוד הפרטי הזה יהיה בהלוויה. לבנון הוא החריג".

ייעוד וגורל

פוגל, בן 38, מתגורר בירושלים עם אשתו ושלושת ילדיהם, ומתפרנס מכתיבה בעיתון "גלובס" וב"עכבר העיר". הוא חצה את הקווים מבחינה פוליטית לאחר שחרורו מהצבא ובסקאלה הפוליטית המקובלת הוא נחשב היום איש שמאל, אולי אף שמאל קיצוני. עם זאת, יש לו תובנות ונקודת מבט ייחודית על המתנחלים ועל הישראלים. המסרים שלו מורכבים, עתירי ניואנסים ונטולי סיסמאות.

הוא מלא ביקורת על החברה שבה צמח, אבל גם מלא הבנה וחמלה. מוטי הוא הבכור מבין חמישה אחים. הוא גדל בנווה צוף מאז היה בגן חובה. אביו עובד באמנה, חברה בת להתיישבות של מועצת יש"ע. "גדלתי בבית של גוש אמונים קלאסי", הוא אומר ומסייג מיד: "בעצם אני לא כל כך בטוח שאני יודע מה זה קלאסי".

את הניצן הראשון לשינוי בדעותיו הפוליטיות הוא מצא דווקא בכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, האב הרוחני של המתנחלים, ודווקא בישיבת ההסדר אור עציון. "קשה לאתר את המקום שבו אתה מחליף את העמדות שלך", הוא אומר. "זאת לא נקודה חד-פעמית. אבל באור עציון שמו דגש גדול על לימוד הרב קוק ואני מאוד אהבתי אותו ולקחתי את זה מאוד ברצינות.

"אני זוכר שאחד הדברים שהתלבטתי אתם היה דיון של הרב קוק בהצדקה לקיום הלאומיות היהודית. הוא כותב שלאומיות באופן עקרוני זה פסול, אבל עם ישראל שונה מהעמים האחרים בזה שכשהוא דואג לעצמו, הוא בעצם דואג לכל העולם. אפשר לקחת את זה לכיוון של ייעוד ואפשר לקחת את זה בכיוון של גורל. אם זה גורל, זה יכול להצדיק את האנוכיות הכי גדולה. אם זה ייעוד, זה משהו אחר לגמרי. אם אני לוקח כנתון שהייעוד של עם ישראל הוא לדאוג לכל העולם, לכל אדם, אני לא רואה איך זה משתלב עם המשך השליטה בעם אחר".

לאחר שעזב את הישיבה הלך פוגל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם, בשיחה עם ידידה פלסטינית, הוא מוצא את נקודת התפנית השנייה שלו: "ישבנו מחוץ לספרייה ודיברנו ואז היא שאלה אותי מאיפה אני וסיפרתי לה. ואני זוכר את מבט האימה שעלה על הפרצוף שלה. אני חושב שהאימה הזאת לא מוצדקת, אבל זאת היתה אימה אותנטית. זאת היתה פתאום עוד הבנה של איך אנחנו נראים", הוא מספר.

כך, בתום תהליך אטי, הוא מצא את עצמו בשורות השמאל. השינוי בתפישת העולם נגע גם לדת. פוגל נותר דתי וחובש כיפה, אבל הוא היה גם ממייסדי המניין השוויוני - קהילה אורתודוקסית שמקפידה על שוויון בין המינים ושפועלת במתנ"ס בשכונת בקעה בירושלים. מהבחינה הפוליטית, הוא משתתף מדי שבוע בהפגנות בשייח ג'ראח במזרח ירושלים.

ההפגנות, שנמשכות ברציפות זה שנה וחצי, משכו במפתיע לא מעט חובשי כיפה ומתנחלים לשעבר, והקריאה העיקרית בהן היא נגד המתנחלים שנכנסו לשכונה. "כשאני מפגין אני יודע שאני מבטא עמדות שלא מקובלות על המשפחה שלי, אבל אני מרגיש שאני ממשיך את מה שקיבלתי בבית", אומר פוגל. "אני בהחלט רואה את עצמי כתוצר של כל השלבים של הביוגרפיה שלי. ככל שאני נמצא רחוק, אני רואה את עצמי מאוד קשור לבית שגדלתי בו".

מביתו הוא גם גוזר את תפישת עולמו - נגד המשך הכיבוש אבל גם נגד פינוי התנחלויות. "אם נשים בצד את שאלת ההיתכנות הפוליטית, אני מעדיף מדינה דו-לאומית", הוא אומר. "אני מעדיף שלא יפונו התנחלויות. אני לא חושב שהפינוי הוא דרך לשלום. אני לא חושב שיצירת מצוקה נוספת היא דרך לעשות טוב".

ההסבר לעמדה הזאת כפול: "באופן אישי קשה לי לעזוב מקומות שגדלתי בהם. אני חושב על אנשים שחיים שם, שנמצאים שם דור שלישי - ילדים שנולדו לילדים שנולדו בהתנחלויות. בלי קשר למה הם חושבים, הם בני אדם".

פוגל ביקורתי מאוד כלפי השיח הפוליטי הישראלי, בעיקר זה של השמאל המתון. "כשציפי לבני אומרת, ?אני רוצה להתכנס למדינה אחת כדי שתהיה מדינה יהודית', אני שואל את עצמי למה היא מתכוונת?" הוא אומר. "בעיני, מדינה יהודית זאת לא מדינה שנאחזת בכל הכוח שיש לה כדי להבטיח רוב יהודי מלאכותי. בעיני, מדינה יהודית היא גם מדינה שלא שולטת על עם אחר. מדינה שבה חיים אנשים בלי זכות בחירה ובלי זכויות בסיסיות, זאת לא מדינה יהודית.

"מה עומד מאחורי הקלישאה ?מדינה יהודית ודמוקרטית'? יש שני צדדים ששותפים לתפישה שמדינה יהודית היא מדינה שאין בה ערבים, והוויכוח הוא על השאלה איך לא יהיו ערבים: האם נוציא אותם מתוכנו או שניסוג. נעזוב לרגע את העובדה שיותר קל לסגת מאשר לגרש. אבל יש פה גם עניין של שימור יחסי הכוח וזה מה שמעניין את רוב מפלגות הבורגנות הישראלית - העבודה, הליכוד, קדימה וגם לצערי מרצ - שימור יחסי הכוח. הפחד מהמדינה הדו-לאומית הוא פחד מערעור יחסי הכוח".

אז אתה מציע להישאר בשטחים?

"אני מציע לשמוע את הביקורת של המתנחלים, גם אם זה נשמע כמו סיסמה. כשהם אומרים, ?למה אתם רוצים לפנות התנחלויות בשעה שגם רמת אביב יושבת על קרקעות ערביות', הם צודקים. לא במובן ש-1967 זהה ל-1948, אלא הם צודקים במובן שיותר קל לנו לחשוב על פינוי מתנחלים, שהם לא חלק מהנורמה הישראלית, מאשר על ערעור הכוח של מי שנמצא במרכז. אני לא גוזר את המסקנה שלא ניסוג משום מקום, אבל צריך להקשיב לביקורת הזאת".

נחמד לדבר

על אחיו אומר פוגל ש"אודי היה הרבה יותר שובב ממני, והרבה יותר חברותי ומקובל ומגניב". גם אודי, כמו אחיו, התרחק מבית הוריו אך בכיוון אחר. "מבחוץ התהליך שהוא עבר שיכול היה להראות כמו חזרה בתשובה, אבל אני חושב שזה התאים לו לאופי. הוא היה אדם מאוד חברותי, מאוד טוב. עם חיוך קבוע. אני מניח שהוא לא חייך כל הזמן, אבל כך זה נראה. ממנו למדתי שזה יכול להיות נחמד לדבר עם בני אדם".

אודי פוגל, שהיה צעיר ממוטי בשנתיים, מצא את ייעודו כמורה בישיבה. הוא לימד בנצרים עד להתנתקות ואז עבר עם משפחתו לאריאל ולאחר מכן לאיתמר, שם לימד בישיבה הגבוהה. "שם נראה שהוא מצא את מקומו גם מבחינת הישיבה וגם מבחינת הביטחון בעצמו. זה היה יפה לראות את זה", אומר אחיו.

בשנה האחרונה, אחרי תקופה של נתק, התחזקו היחסים בין האחים. "שנינו לומדים גמרא וניסינו ללמוד יחד וזה לא כל כך עבד, כי אני לומד בגישה אחרת לגמרי", אומר מוטי פוגל. "אבל בפעם האחרונה שהם היו אצלנו, פתאום הצלחנו לדבר על סוגיה מהגמרא וללמוד יחד וזה היה מבחינתי הרבה יותר משמעותי ורציני מהשאלה אם נוכל לדבר על פוליטיקה. מאוד שימח אותי שאנחנו יכולים ללמוד יחד גמרא. זה היה מרגש".

המפגש הזה היה מספר שבועות לפני הרצח. "זה בוודאי ישנה לי את החיים", הוא אומר על הרצח, "אם כי אני לא יודע איך. הנטייה הטבעית היא להמשיך כרגיל. אבל אחד הדברים שאני מגלה זה שאנחנו לא יכולים לנהל את הזיכרון. אני לא יכול להחליט מתי אני אזכר באודי ומתי אני לא אזכר באודי. אחד הרגעים הקשים היו בסוף השבעה. שמחתי מאוד לחזור הביתה אחרי שבוע, אבל מצד שני חזרתי פתאום לרגע של ההודעה. זה לא היה רגע נעים".

מבחינת העמדות הפוליטיות, הרצח לא שינה את עמדותיו, הוא אומר. "זה רק הופך את המצב ליותר מוחשי. הצורך בהפחתת האיבה נעשה יותר קרוב באופן אישי, אתה יכול פחות להתעלם מזה".

לפוגל נודע על רצח אחיו באיחור של כמעט יממה. הרצח אירע בשישי בערב. "בשבת בבוקר חזרנו מבית כנסת וחברה שלנו, קצינה, אמרה, ?שמעתם איזה לילה נורא היה באיתמר?' היא שכחה שאודי גר שם. לא חשבתי שזה הוא. אבל במוצאי שבת כשהטלפון צילצל, ישר חשבתי שזה אבא שלי שמתקשר להודיע. אז באיזשהו מובן היתה לי הכנה מוקדמת. היה ברק והרעם הגיע מאוחר יותר".

לאחר ההודעה נסע פוגל לבית הוריו בנווה צוף. "בדרך, ליד נווה צוף, ראינו אש בוערת בשדות שמול המעין"", הוא אומר. על המעיין ניטש מאבק בין תושבי ההתנחלות לבין פלסטינים מהכפר הסמוך נבי סלאח. "מה יחשוב שמאלני שרואה את האש? שהחבר'ה הציתו אש בתור תג מחיר. גם אני חשבתי כך. כשהגענו ליישוב היו שם אנשים שדאגו שעיתונאים לא ייכנסו. אמרתי להם, ?אנחנו לא משפחה ששורפת שדות'. אחרי כך אחד מהם ניגש אלי ואמר לי שהם בכלל לא הבינו על מה אני מדבר, כי הפלסטינים הם שגילגלו צמיג בוער לכיוון המעיין ושרפו את השדה. בקיצור, כשאנחנו רואים אש בוערת, בואו לא נניח מראש מי הדליק אותה. אולי שווה יותר להתאמץ ולכבות אותה". *



מוטי פוגל במרכז ואחיו אודי שנרצח באיתמר לידו, באירוע משפחתי


מוטי פוגל. ''כשאנחנו רואים אש בוערת, בואו לא נניח מראש מי הדליק אותה. אולי שווה יותר להתאמץ ולכבות אותה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו