בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | זיכרונות מיפאן

כשיצאתי לרדוף אחרי החלום ביפאן, ראיתי מקרוב דברים שעכשיו, בימים שבהם קורסת האימפריה, אני מבין מרחוק

תגובות

מסעי ליפאן לפני שלוש שנים עמד בצל התרשמותי העמוקה מהרומן "זיכרונותיה של גיישה". אלמלא קראתי את האשפתון המקסים הזה, הסיכוי שהייתי מוכן לעלות על 200 טיסות ואז רכבת ואז עוד אחת ואז מונית, כדי להגיע בסוף לקיוטו, הוא זעיר יותר מכף רגלה של יפאנית.

אך ככל שרבו תלאותיה של סאיורי גיבורת הספר, הגיישה הצעירה והמוכשרת שניצלה מגורל של עוני וזנות, הבנתי שיהיה עלי לצעוד בעקבותיה. דרכה דרכי. זיכרונותיה זיכרונותי. את עצמי חשתי קצת גיישה, וזאת למרות שאיפוק מיני ותודעת שירות הן שתי מידות טובות שלא ממש ניחנתי בהן, והן הלוא הלחם והחמאה, או האורז והסויה, של התרבות הגיישאית. נערות כמוני סיימו בדרך כלל בצד הלא נכון של התעלה, עם איפור זול, קימונו מזויף וחגורת אובי שקשורה מלפנים - סימן מוסכם לכך שמדובר בזונה ולא בגיישה.

גיישות מיותר לציין אינן זונות. האחרונות שוכבות עם גברים מזדמנים תמורת כסף, ואלה משוחחות עם אנשי עסקים, מגישות להם תה, מבדרות אותם, מציעות עוד תה, ומפליאות נגינתן בשאמיסן, שזה אם הבנתי נכון סוג של כלי מיתר בין מנדולינה לבוזוקי, שהגיישות נוהגות לפרוט עליו יפה כמו יורגו דלאראס. ואז מגישות תה כמובן, למי שהקונצרט הזה עשה אותו צמא.

בהיעדר מין, כל עניין התה טומן בחובו גם חרמנות רבה, ויש אפילו תנועת יד מיוחדת החושפת מתחת לקימונו את פרק ידך שעה שאת מוזגת תה מהקומקום לספל ומצחקקת בענווה (תחום שאני מעט יותר מוכשר בו אגב, צחקוקים ענווים) - ובתרבות היפאנית המסורתית זה נחשב לשיא האירוטיקה. קרה ואין לך חשק למין? מזגי לגבר שלך ספל תה חם, ותופתעו שניכם לגלות כמה זה דומה.

כל כך הרבה תה מוחלף שם בין הידיים, שלו רצו היפאנים, היו יכולים לקרר עכשיו את הכור הגרעיני הרותח שלהם בשיטת הכיבוי הצופי. בזמן שבילינו בקיוטו, הערתי לתוכי כמויות פסיכוטיות של תה. התהלכתי כסניף של עדן טבע מרקט, כולי חליטת בבונג מתמשכת. נפרדתי מעול שתיית העלים רק לפרקי זמן קצרים מאוד, שבהם חלפה במקרה על פנינו גיישה מקומית (הן עדיין עובדות בזה איכשהו שם) ואנחנו זרקנו מידינו את הספל ויצאנו למעקב צמוד בהשראת סאיורי-סאן אלילתנו, במטרה לברר כמה נקודות:

א. האם גם היא ישנה על קרש ומקדישה יומיים לפן אצל הספר כנהוג אצל גיישות שרוצות לשמור על השיער שלהן גבוה ומדויק? אל תיתנו לאווירה הפורימית להטעות אתכם, הן לא דוחפות כמה דוקים לתוך הקוקו שלהן ויוצאות. זה יותר מורכב מזה.

ב. האם כבר מכרה את המיזואגה שלה - מיזואגה, שלא כמו טויוטה, אינה מכונית. מיזואגה אלה הבתולים של הגיישה, הנשמרים מכל משמר, עד שמגיע קונה רציני, שנוטל אותם והופך לדאנה - המאהב/פטרון שלה. עד היום, בתקופות של יובש, אנו נוהגים לומר זה לזה שעוד שנייה צומחת לנו המיזואגה מחדש. מה חבל רק שבעידן המודרני מחולקות מיזואגות טובות ויוקרתיות כשלנו חינם לכל דורש.

ג. האם פוליקר החמודה תסכים בבקשה לפרוט לנו על השאמיסן שלה נעימות יפניות ו/או שירי פופ מוכרים בעיבודי שאמיסן? על התה אנחנו מוותרים, תודה.

על אף אחת מהשאלות החשובות האלה לא קיבלנו תשובה כמובן, כי ברגע שפגשו מבטינו את עיניה עמוסות המסקרה ואת מבטה המבויש של הגיישה, נאלמנו דום מרוב התרגשות, כאילו לא מול סאיורי-סאן הנדיבה והצנועה אנחנו ניצבים, אלא מול האצומומו, הגיישה האויבת שלה, שהיא רעה ותככנית ואנורקטית, ולכן נערצת עלינו אפילו יותר.

גם צונאמי אגב זה שם לא רע לגיישה, שם שלמרבה הצער כבר לא יובא בחשבון. זו פחות או יותר תרומתי לדיון החשוב בנושא שקיעתה של ארץ השמש העולה, שאף היא למיטב הבנתי, ממש כמו עפרה חזה המנוחה, עומדת למות בעיקר מבושה. מכל עבר נשמעים קיטורים על היפנים הגאים והנודניקים שמשדרים עסקים כרגיל במקום להכריז על מצב חירום ולפנות כל מה שסמוך לאזור האסון, שזה בעצם רוב יפאן.

אותי באופן אישי זה לא ממש מפתיע. אחרי שעזבנו את קיוטו, בילינו שבוע בטוקיו, עיר שכולה הפרעת קשב אחת גדולה, ונוכחנו לדעת כי אין בעולם אנשים קפוצים מוזרים יותר מהיפאנים. בשלב מסוים העיר הזאת כל כך הלחיצה אותנו, שמצאנו עצמנו מסתגרים בקביעות באחד ממגדלי הקריוקי בעיר, לשם נאספים מדי ערב המוני יפאנים מאופקים בחליפות בתוך חדרים פצפונים וחשוכים, ובמרכזם מכונת קריוקי גדולה, כדי לפרק מתחים בשירה. וכך עשינו אנחנו. כמעט כל לילה הסתיים בביצוע הבלתי נשכח שלי ל"Live To Tell", שאם מדונה שומעת אותו היא תכף פורשת, ובראש המסתובב שלי מוטח באינטרקום שנועד לזמן לחדר הקטנטן את המלצר עם הסאקי. ואם היה פוקד את הארץ אותו אסון טבע בזמן שאני הייתי שם, עוד הייתי חושב שאמא אדמה מריעה לשירתי. ובצדק.

אז אלה? מאלה אתם מצפים שיודו בטעותם, יכריזו שהם חלשים ויפרגנו לעצמם את הזכות להיות היסטרים בשעת משבר? מדובר באנשים שצועדים ברחוב עם ג'י-פי-אס כדי שחס וחלילה לא יאבדו את הדרך ויצטרכו לבקש עזרה. ברוח זו, מסר של תקווה ורעות לאחי היפאנים: אני לא רוצה להישמע אכזרי, אבל בימים שבהם קורסת האימפריה לנגד עיניכם, והסכנה שתמותו בקרוב או שתפתחו איזו ריאקציה אסתטית שלילית במיוחד לכל הפלוטוניום מסביב אורבת מעבר לפינה, עשו לי טובה וותרו מבעוד מועד על המיזואגה שלכם. "לפחות חייתי", תאמרו לעצמכם ביום הדין, עם קימונו קרוע וסיגריה תלויה מהפה, בזמן שחבריכם התלושים והמוזרים ימשיכו בשתייה מאופקת של תה ירוק ויחלמו על ימים יפים יותר. עוד קנקן, פחות קנקן - כולם מתים בסוף.

aviad.kissos@gmail.com



מתוך 'עץ הערבה', 1920



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו