בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | מה אני אשמה?

לקרוא ספר של צרויה שלו, בתור התחלה, זה לא לזוז מהכיסא עד שהוא לא נגמר

תגובות

קראתי בהתרגשות עצומה את "שארית החיים" של צרויה שלו. צרויה חברה שלי וזהו כשלעצמו אושר קטן, והיא חברה שלי עוד בטרם הפכה לסופרת מצליחה כל כך. למעשה, ממש בתחילת היכרותנו, חודשיים אחרי ליתר דיוק, נאלצתי לסעוד את צרויה שפשוט נכנסה למיטה לשבועיים לאחר שהדה בושס, היא ולא שטן, כתבה בעקבות "רקדתי עמדתי" ספרה הראשון של צרויה, שאסור לאשה כמוה לגדל ילדים.

אירגנתי אז משלחות הצלה לביתה של צרויה, גדולי הכותבים והמבקרים לעתיד צילצלו לומר לה עד כמה היא מוכשרת וגם יפה ואפילו עיוור יכול היה לראות מה שבושס, כנראה מחמת הקנאה, סירבה לדעת, וזה שצרויה תמיד היתה אמא נפלאה. היא היתה אמא נהדרת למרוה, ליוויתי אותה במהלך הריונה עם יער שלו הקדישה את ספרה הנוכחי, התקנאתי ביחסים הנפלאים שבינה לבין אמהילי בתו של איל שגדלה כאחות כמעט תאומה למרוה, ועם נתן הבן הגדול, והתפעמתי ממערכת היחסים המעולה שנרקמה בין איל למרוה שהפכה לתקופה מסוימת גם לאוהדת בית"ר ירושלים בהשפעת אהבת הכדורגל שלו. כל מי שקרא את הכתבה אודותיה ב"ידיעות אחרונות" וכל מי שיקראו את ספרה יבינו בהחלט עד כמה טבעית עבור צרויה ההחלטה לאמץ ילד, לא רק מתוך אגו-טריפ מטורף ולא רק משום טוב הלב שגורם לאנשים כמותה להציל מחיי אומללות יתום מבית יתומים, אלא פשוט משום שהאמהות היא חלק מרכזי כל כך באישיותה.

יש לי לא מעט חברים כותבים. אני אוהבת את כל החברים שלי, גם אלה שכותבים רע, אבל כפי שאמרה פעם אמי למראהו של בני הבכור היפהפה: כל אמא אוהבת את הילד שלה, אבל הרבה יותר נעים ונוח כשהוא גם במקרה יפה תואר. לכן אני מחזיקה מעצמי בת מזל במקרה של צרויה, כשבאותה הזדמנות שבה אני מבצעת את האקט החברי של קריאת ספר פרי עטה אני גם מרגישה הנאה והתרגשות גדולה כל כך, וזה כמובן לא קורה לי בפעם הראשונה איתה.

את "חיי אהבה" שקיבלתי ממנה ביום שבו הגיע אליה מבית הדפוס קראתי במשך עשר שעות של יום שישי שהפך בעיצומה של הקריאה לשבת. זה קרה לי גם עם הספרים האחרים וזה קרה לי שוב עכשיו. אני מרגישה, כפי שמרגישים כנראה מיליוני קוראיה בארץ ובעולם, שצרויה מצליחה לתאר בדיוק את המחשבות שלי. אבל החיבור החזק ביותר שלי עם ספריה ואיתה הוא דרך תחושת האשם.

שעות וימים ישבנו צרויה ואני והלקינו את עצמנו על כל טעות שעשינו בגידול הילדים, על ההחלטה שהתקבלה אצל שתינו לפרק משפחות ולהתגרש. רגש האשם ותחושת החרטה הם לייט מוטיב בחיי שתינו. למזלה של צרויה היא יודעת לתאר זאת טוב כל כך.

ייתכן שאני טועה אבל נדמה לי שרגש האשם אופייני יותר לנשים מאשר לגברים. ספריה הקודמים של צרויה מתמקדים ברגש האשם שמתעורר סביב פירוק המשפחה, האהבה, סוף האהבה וכל מה שקשור לילדים, ואילו הפעם נוסף כאן רובד נוסף שהוא רגש האשם כלפי ההורים.

כנשים אנחנו נולדות אשמות. אנחנו אשמות כלפי אמותינו משום שילדו אותנו ומשום שאנחנו עתידות שלא לעמוד בציפיותיהן לעולם. אחר כך אנחנו אשמות כלפיהן משום שכשהן נזקקות לנו והופכות אותנו בעל כורחנו לאמהותיהן שלהן, אין אנחנו מסוגלות לגייס את אותה אהבה אמהית, שפירושה לשים תמיד את הדאגה לילדך בראש סדר העדיפויות.

כמו גיבורת ספרה של צרויה, שמטפלת במסירות באמה המידרדרת אל מותה, כך מצאתי את עצמי גם אני מטפלת במידת האפשר באמי, אבל ללא היכולת לחוש את אותו להט של טוב מותי תחתיך, שיש לכל אם בנוגע לילדים שלה. כל אותו זמן, כמובן, גם נקרעתי בין רגשות האשם כלפי אמי שהטיפול בילדי ובאבי גזלו אותי ממנה, כלפי אבי (כנ"ל) ובעיקר כלפי ילדי.

"את בת נהדרת", היתה צרויה אומרת לי שוב ושוב באותן שנים שבהן ראתה אותי נשחקת בין שני הורי וביניהם לבין ילדי. כל חברותי אמרו לי דברים נפלאים כאלה, והיה אף פסיכיאטר אחד שהמליץ לי להיות בת נהדרת קצת פחות אם חפצת חיים הנני. אבל אני הרגשתי בת ממש לא נהדרת ואמא עוד פחות נהדרת. וכשנגמר הסיוט הזה הרגשתי אשמה על כך שהרגשתי הקלה, ושעכשיו כבר לא אוכל עוד יותר להיות בת מאכזבת אלא רק אמא לא מספיק נהדרת.

הפתרון של גיבורת ספרה של צרויה ובמידה רבה גם של מחברת הספר הוא להתחיל מחדש, לאמץ ילד. אימוץ ילד הוא תיקון לאמהות בלתי מושלמת, צ'אנס נוסף שהוא היפוכו של הניסיון הראשון. כמו הגיבורה שלה, גם לצרויה אין חיים ללא חיים של אחרים לטפל בהם. פגשתי את ילדם של צרויה ואיל, וראיתי את אמו מתמוגגת ממנו ללא הרף ובסבלנות אין קץ, ולא יכולתי אלא לשמוח בשמחתו על כך שאלה הוריו.

הלוואי שיכולתי גם אני לאמץ לי עוד ילד, אלא שתיבת רגשות האשם שאני נושאת בלבי מלאה עד אפס מקום בהורי, ילדי, בני זוגי לשעבר ולשעתיד, דודתי שמזמן לא התקשרתי אליה, כל הטלפניות שהייתי גסת רוח אליהן, העם הפלסטיני וכדור הארץ, ומניין יימצא החלל שלתוכו אדחף את רגשות האשם כלפי ילד נוסף? בינתיים אני מתאמנת על שושנה ומעשנת פסיבית את רגשות האשם של צרויה, ובצר לה אני מתנחמת.

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו