בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חצי הכוס הריקה

שנתיים לאחר השבעתה, הציבור אינו שונא ואינו אוהב את הממשלה - רוב הישראלים לא חשים שיפור במצבם * מסקר "הארץ-דיאלוג" עולה, שפחות מחצי שבעי רצון מראש הממשלה ושלו היו הבחירות נערכות כעת, היה תיקו בין הליכוד לקדימה * ייתכן שתידרש בדיקה של אורח החיים הנהנתני של הזוג נתניהו

תגובות

בעוד פחות משבוע, ב-31 במארס, ימלאו שנתיים לממשלת נתניהו השנייה. חצי קדנציה, בתסריט אופטימי במונחי הפוליטיקה הישראלית, מאחורינו. מה היה לנו בשנתיים הללו? נאום אחד, חשוב מאוד: נאום בר-אילן; הקפאת בנייה אחת, בשטחים; ניסיון כושל להתניע משא ומתן מדיני; המון התחלקויות וזיגזגים ופלופים, וענייני "התנהלות", ולשכה בעייתית. נתניהו, אתם יודעים. מלחמה, תודה לאל, לא היתה לנו. פיגועים כמעט ולא היו לנו. עד לשבועיים האחרונים. טילי גראד בבאר שבע ועשרות קסאמים ביום אחד ביישובי עוטף עזה לא היו. עד לשבוע האחרון. מה הימים המדממים הללו, ימי סוף החורף, מנסים לאותת לנו לקראת המחצית השנייה של ממשלת ביבי?

זו ממשלה שאינה שנואה ואינה אהובה. שני חלקי הציבור רואים בה את חצי הכוס הריקה: השמאל מאוכזב ממנה בגלל הקיפאון המדיני, בגלל האין-תקווה, בגלל החוקים הגזעניים מעודדי הבידוד העולמי שצצים בכנסת כפטריות רעילות אחרי הגשם, בגלל הרוח העכורה שמנשבת כאן. הימין משתלח בממשלה ומוציא הון על קמפיינים נגדה, בגלל הבנייה המתונה בשטחים, בגלל הרכנת הראש בפני הנשיא האמריקאי ברק אובמה, בגלל נאום בר-אילן שהכשיר מדינה פלסטינית, דווקא על ידי חביב המתנחלים, יו"ר הליכוד, שכל הקריירה הפוליטית שלו הוקדשה למסע צלב נגד הרעיון הזה. הנאום הזה הפך לחרב פיפיות: השמאל מתייחס אליו כאל החמצה ענקית, הימין רואה בו אסון אידיאולוגי.

לכאורה, הימין צריך להיות מרוצה: נתניהו לא מסר סנטימטר לפלסטינים. הוא לא המשיך במו"מ המדיני מן המקום שבו הוא הופסק והוא לא חזר לעקרונות ועידת אנפוליס. אך הימין אף פעם אינו מרוצה. הוא מפיל את ממשלותיו כמי שכפאו שד, כמו העקרב במשל שעוקץ את הצפרדע, כי זה טבעו.

השנתיים החולפות היו השקטות ביותר מבחינה ביטחונית בעשור האחרון, אך הממשלה אינה זוכה לאשראי כלשהו מן הציבור. בשנתיים הללו הכלכלה הישראלית הוכיחה יציבות וחוסן לעומת כלכלות אחרות בעולם. הצמיחה אצלנו גבוהה והאבטלה נמוכה ביחס למדינות OECD. אולם הממשלה אינה מקבלת קרדיט גם על כך. הציבור מעקם את אפו. הנתונים היבשים אינם רלוונטיים.

סקר "הארץ-דיאלוג", בפיקוח פרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב, בדק את עמדות הציבור כלפי הממשלה במלאות לה שנתיים. הנתון שבולט לעין הוא זה שביקש לבחון את תחושתם הסובייקטיבית של הנשאלים ביחס למצבם בשנתיים הללו, מול פרק הזמן המקביל בתקופת הממשלה הקודמת, ממשלת אולמרט.

רק מיעוט מבוטל מבין הנשאלים השיבו כי מצבם היום טוב משהיה אז. רבים יותר טענו שהמצב רע יותר. הרוב המכריע, הגורף, השיב כי המצב לא השתנה. בשנתיים הראשונות של ממשלת אולמרט, התנהלה כאן מלחמה שהסתיימה רע מאוד, מלחמת לבנון השנייה. שרר משבר כלכלי עולמי, היו חרדות ודאגות בלב כל ישראלי, והיה ראש ממשלה שהיה שקוע בחקירות עד צוואר. האם הגיוני שרק 15% מהישראלים יאמרו שמצבם היום טוב יותר משהיה אז? ש-28% יאמרו שמצבם רע יותר?

יש כאן פרדוקס, אבל הוא אינו מפתיע. ראינו תופעות כאלה בעבר. לפעמים, כשממשלה מתמודדת עם משבר כלכלי, או עם מצוקה ביטחונית, היא זוכה לגיבוי נרחב יותר מן הציבור, מאשר בימים שקטים, כשהמצב שפיר. לפעמים דווקא המאבק, הגזירות, תחושת החירום, העמידה המשותפת מול איומים חיצוניים, מעניקים לממשלה תמיכה ואמון מהאזרחים. לפי הפרדוקס הזה, ההסלמה הביטחונית שעומדת לפתחנו עשויה להקפיץ את הרייטינג של נתניהו וממשלתו.

ה"בון טון" התקשורתי כיום מחפש תסכולים, בכי, קינה ונהי במקומות אחרים. ולא חסרים כאלה. עם פתיחת המחצית השנייה של כהונת ממשלת נתניהו גוברים הסימנים שהתסכול, המרירות והמיאוס משתלטים על השיח הציבורי. ראש הממשלה מסתובב בינינו בתחושה שהוא מייצג משהו מאוזן, שפוי, שמיישב ככל שניתן בין האינטרסים השונים, בין הפלגים והקרעים בעם. אך ככל שחולף הזמן, נתניהו מצטייר כמי שאינו מסוגל לממש את התקוות, המאוויים והרצונות של רוב הציבור.

בתחתית: ברק

לקראת היארצייט שנציין כולנו בשבוע הבא, לשכת ראש הממשלה הכינה קובץ מושקע ומפורט, עמוס בגרפים ובמספרים, שמתאר את פועלה של הממשלה. חלק מהם כבר הזכרנו: הצמיחה, הביטחון. יש גם, מסתבר, שיא בתיירות ורפורמות בחינוך ובהשכלה הגבוהה, ותוכניות בתחום הדיור, ומהפכות של ממש בתקשורת, ובשוק הטלפונים הניידים, ופרויקטים בתחום איכות הסביבה ועוד כהנה וכהנה.

בישיבת סיעת הליכוד השבוע, הפציר נתניהו בח"כים שלו להפיץ ברבים, מתחת לכל עץ רענן, את בשורת הממשלה. לספר לא רק ביציאת מצרים, אלא גם להתגאות בהישגי ממשלתו. "זוהי ממשלה שעושה, לא מדברת. זוהי ממשלה עתירת הישגים. אני יכול לתת לכם חומר קריאה רב בעניין, ספרים שלמים אני יכול לתת לכם", אמר ראש הממשלה לחברי סיעתו. משום מה, לא נרשם ביקוש. פוליטית, נתניהו עדיין מצוי במתחם הבטוח. על פי הסקר, לו הבחירות היו נערכות היום, הוא לא היה מתקשה להרכיב ממשלה, עם גוש הימין-חרדים שעדיין מוביל במנדטים, או עם קדימה והעבודה. גוש הימין בסקר עומד על 68 מנדטים - שלושה יותר מאשר בכנסת הנוכחית. גוש המרכז-שמאל מפסיד שלושה מנדטים ביחס למצבו כיום. הוא מונה 52 מנדטים בלבד, מהם עשרה שמשתייכים לסיעות הערביות.

מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה, מצמצמת פערים מול מפלגת השלטון הראשית: מקץ תקופה ארוכה שבה פיגרה אחרי הליכוד בשלושה-ארבעה מנדטים, היא מדביקה את הפער. הסקר הנוכחי מנבא 31 מנדטים לכל מפלגה. שתי המפלגות מתחזקות ביחס לגודלן כיום. ציפי לבני מצמצמת פערים מול נתניהו, במדד ההתאמה לראשות הממשלה: הוא זוכה ל-44% תמיכה, היא ל-35% - פער של 9%. לפני חודשיים, הפער ביניהם עמד על 17% (48% לנתניהו מול 31% ללבני). זו שחיקה משמעותית, שחייבת להדליק נורה אדומה בלשכת ראש הממשלה.

נתניהו נוהג מאז ומעולם לייחס חשיבות רבה לשני מדדים אלקטורליים הנוגעים לראש ממשלה: שיעור שביעות הרצון מבעל התפקיד, ומידת התאמתו לתפקיד. ובכן, במדד הראשון, נתניהו ממוקם נמוך בהרבה מרף 50 אחוזי התמיכה, שלשיטתו שלו דרושים לראש ממשלה מכהן על מנת לחוש בטוח בכיסאו. רק 39% שבעי רצון ממנו. ואילו במדד השני, כאמור, לבני הולכת וסוגרת עליו. הסקר הזה, כמו כל סקר, נכון לרגע עשייתו. זה יכול להשתנות בן רגע.

הסקר ביקש לבדוק גם את מעמדם של עשרת השרים המרכזיים, בנוסף לראש הממשלה. שאלנו על השרים שאחראים מתוקף תפקידם על תחומי החיים המרכזיים במדינה. בסך הכל, הציבור מעניק ציונים חיוביים למרבית השרים. הנה התוצאות, בסדר יורד, על פי שיעור התמיכה בלבד (לא על פי שיעור ההתנגדות): במקום הראשון, שר התקשורת משה כחלון. הוא זוכה ל-58% תמיכה. אחריו שר החינוך גדעון סער (51%). כחלון וסער הם היחידים מבין השרים הנבדקים שחצו את רף 50% התמיכה.

אחר כך השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' (48%); השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, עם 46%. שר התחבורה, ישראל כץ, גורף 45% תמיכה בציבור. שר החוץ, אביגדור ליברמן, במקום טוב באמצע: 41%. זה נתון שמשקף שיפור ניכר במעמדו של ליברמן בשנתיים הללו. מתרגלים אליו. נתניהו ושר הפנים שלו, אלי ישי, מקבלים שניהם 39% תמיכה. שר האוצר יובל שטייניץ מתאושש מעט, עם 38% תמיכה. מיד אחריו שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, עם 37% (מליברמן דרומה, שיעור חוסר שביעות הרצון, ה"נגטיב", עולה על ה"פוזיטיב").

במקום האחרון ברשימה, נחשו מי: שר הביטחון, אהוד ברק. "מר ביטחון", השר שלכאורה הכי מתאים לתפקידו, החייל הכי מעוטר, רמטכ"ל לשעבר ומי שאחראי מיניסטריאלית למצב הביטחוני. רק 30% מהנשאלים - מחצית משיעור התומכים בברק בתחילת הקדנציה של הממשלה הזו - מביעים שביעות רצון מתפקודו. זהו ברק וזה שכרו. גם סיעתו החדשה אינה חוצה את אחוז החסימה. עוד עצמאות כזו ואבדנו.

יומני היקר

התחקיר המאלף של רביב דרוקר, בתוכנית "המקור" בערוץ 10, שחשף את המתרחש ביומניו החסויים והאינטימיים של בנימין נתניהו, שודר דקות לאחר שראש הממשלה ורעייתו צולמו עולים על כבש המטוס, בדרכם לביקור בזק, בן פחות מיממה, ברוסיה. מי שתהה מדוע טרחה שרה נתניהו, שלא כדרכה, להצטרף לבעלה לנסיעה כה קצרצרה ומייגעת, למקום אפור וקר כמוסקווה, קיבל תשובה אפשרית מצפייה ב"המקור". אולי, רק אולי, קיבל מישהו החלטה מודעת להרחיק את הגברת ממרקע הטלוויזיה בעת הזו.

התמונה שצוירה בכתבה גרמה לצופה הממוצע, זה שספר הטלפונים שלו אינו משופע בשמותיהם של מולטי-מיליונרים שמממנים בנדיבות אין קץ את מסעות משפחתו ברחבי הגלובוס, לשפשף עיניים בחוסר אמונה ולמלמל לעצמו: "לא נכון. אין דברים כאלה".

לכאורה, הציגה הכתבה שורה ארוכה של בעיות אתיות הכרוכות בנסיעותיהם המענגות של בני משפחת נתניהו בעולם. זאת, הן כשנתניהו שימש כפרלמנטר, הכפוף לנהלים האתיים של הכנסת, והן כשכיהן כשר אוצר המחויב לכללים המחמירים החלים על שרי הממשלה ובמיוחד על שר האוצר.

היומנים, הקבלות והחשבוניות, מפרטים כיצד ארגונים, עמותות, מוסדות צדקה, נדבנים וסתם אילי הון, חלקם בעלי אינטרס עסקי בישראל, נטלו חלק לאורך השנים במבצע פיננסי, חובק יבשות, של מימון נסיעות המשפחה. נתניהו מצטייר בכתבה כמי שאינו שש, בלשון המעטה, להכניס יד לכיס ולשלם בעד נסיעות רעייתו במחלקות ראשונות. תמיד נמצא הגוף, או האיש, שמימן את הטיסה את המלון, את השהות בטירה, את הרכב הפרטי, את הניקוי היבש.

ביומניו ה"פרטיים" (נו, עוד פרטיות כזו, ואבדנו) מדרג נתניהו את הבנקאים האישיים שלו, באמצעות ספרות, כוכביות ופלוסים. ככל שרבים הסימנים לצד שמו של האיש, כך גדול הונו, וכך, בהתאמה, גם שפר עליו גורלו להיות אחד מבני המזל שניתנה בידם הזכות להיטיב עם ביבי ושרה שלנו.

כי זאת יש לדעת: בני הזוג רואים עצמם כמתת אל. לאנושות בכלל, ולעם ישראל ומדינת ישראל בפרט. שהם ישלמו? מה פתאום? מה פתאום שיתאכסנו בחדר שעלותו פחות מאלפי דולרים ללילה? סגנון החיים שלהם משקף משהו שגדול מן החיים, כאילו היו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. להבדיל. הוא מנותק לחלוטין מהמציאות הישראלית, מלבד זו שמאפיינת את חברי מועדון האלפיון העליון, ואפילו לא את כולם. סטף ורטהיימר, האיש ששווה מיליארדים, בזכות עצמו, לא היה מעלה בדעתו לנהל סגנון חיים ראוותני שכזה.

לשכת ראש הממשלה מסרה בתגובה כי לא נמצא כל פגם בנסיעות וכי כל נסיעותיה של שרה נתניהו שולמו על ידה, על ידי גופים שהזמינו אותה להרצאות או על ידי בני משפחתה. החשבוניות מספרות סיפור אחר. הפרשה הזו תיבדק, מן הסתם, על ידי מבקר המדינה. גם אם מדובר "רק" בעניינים אתיים הרי שלפנינו ערימה של בעיות והפרות שעשויה לעלות לבני הזוג נתניהו במאות אלפי דולרים, מכיסם - כן, מכיסם! - שיוחזרו בדרך כלשהי לקופת המדינה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו