בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן של מלחמה

דוי ביניאשווילי בכלל רצה להיות כדורגלן, אבל אחיו דחף אותו בכוח למזרן. עד מהרה גילה שהיאבקות היא עולם של הישרדות, סבל וכאב ("זה לא לאנשים חלשים"), אבל גם של שמחה ויצירתיות ("ציור, נגינה, שירה - הכל קורה אצלי בקרב"). מדליה באליפות אירופה? קודם הוא ינסה להיאבק בפיתוי לקולה

תגובות

היאבקות | אליפות אירופה | 29.3 עד 3.4

מאז ומעולם נודעה גאורגיה כמעצמת היאבקות, וכאשר דוי ביניאשווילי נולד בטיביליסי, סביבתו היתה גדושה בלוחמים חסונים שהקיזו דם על המזרן. אחיו הגדול, בני, היה אז בשיא הקריירה והגיע למקום החמישי בעולם, אבל דוי, למרות הנסיבות המחייבות, נרתע מהמגע והשתוקק לככב דווקא על הדשא. "רציתי להיות כדורגלן", הוא מודה, "אבל אחי צעק עלי וציווה שאגיע לאימונים שלו ואלמד. כל הזמן הוא אמר לי 'זה יעזור לך בחיים, כך תדע להילחם ולהגן על עצמך'".

בגיל שבע, ארבע שנים אחרי שעלה לישראל, השתכנע דוי להתנסות בחוויה, שרק אימתה את החששות. "נפלתי, הכאיבו לי ולא נהניתי", הוא משחזר את צעדיו הראשונים. אבל למרות הבכי, אחיו לא התרכך. "אין ברירה", הבהיר לו, "אם אתה רוצה להיות חזק, תצטרך לסבול". בתוך ארבע שנים הגיעה התפנית המיוחלת, עם זכייתו של דוי באליפות הארץ לבני גילו. "כשראיתי את המדליה שכחתי מכל שאר הדברים בחיים, כולל הכדורגל", הוא מתאר את הרגע בו התמסר לענף באופן מוחלט.

ביניאשווילי (משמאל) מפיל. "אני רוצה לנצח כמה שיותר קרבות, לקחת מדליה ולהניף את דגל ישראל" (תצלום: אילן אסייג)

"אהבתי את האכזריות", הוא מעיד על השינוי בתפישה, "אני עולה למזרן ולומד לשרוד, עובר הרבה דברים קשים, מפגין כושר, סיבולת, זריזות וגמישות, והופך להיות אדם עצמאי וחופשי גם בחיים. יש שש דקות לתת הכל, עד הטיפה האחרונה. כשאנשים רואים אותי בחדר הכושר ושומעים שאני מתאבק, הם חושבים שאני משתתף ב-WWE. אני מסביר להם שאצלנו הכל אמיתי, אין שואו. זה כמו ג'ודו, רק עם יותר תרגילים ובלי קימונו".

מגיל שבע הוצמד הלוחם הצעיר לוולדימיר פירגר, המאמן האשדודי שהדריך גם את אחיו ("הוא גידל אותי בידיים שלו, טיפל והשקיע בי. אתה צריך לראות אותו כשאני יוצא לקרב"). בעזרת הליווי של פירגר והטיפים שקיבל מבני, החל ביניאשווילי לקבע את מעמדו גם בזירה הבינלאומית.

לפני שנתיים יצא לאליפות אירופה לנוער בגאורגיה והתייצב לקרב על מדליית הארד מול יריב מולדבי. "הובלתי בסיבוב האחרון, וכשנשארו בערך 20 שניות התחלתי לראות כוכבים וחייזרים, לא ידעתי איפה אני נמצא", הוא נזכר בסיוט, "לא הייתי מסוגל לנשום ולתפקד מבחינה פיסית. הייתי גמור, הוא זכה בנקודה המכריעה ולקח לי את המדליה. הייתי ממש מדוכא, לא סלחתי לעצמי - המדליה כבר היתה אצלי ביד. כשחזרתי לארץ, לקח לי זמן להתגבר. חשבתי שאולי לא אצליח בתחום, אבל האמונה והאימונים הוציאו אותי מזה".

מרק, תה וחזה עוף

ביניאשווילי בן ה-20 מתכונן בימים אלה לאליפות אירופה הראשונה בחייו כמתאבק בוגר. בצה"ל הוא משרת כמפ"ט (מחסנאי פקיד טכני) בצריפין, שם הוא מסייע לאבזר את החובשים בעת הצורך, אך לקראת התחרות הוא שואף לחוויה מתקנת שתשכיח את ההחמצה מ-2009. ביניאשווילי מצהיר כי הוא "רוצה להגיע לאותו מצב ולתת את הכל", אבל יודע שזה לא הולך להיות פשוט. "היאבקות היא לא לאנשים חלשים, כולם יודעים מה זה כאב ואכזריות".

בימים האחרונים הוא מתרוצץ בחוף הים, מזיע בחדר הכושר ומתגושש על המזרן באימונים. במקביל, הוא משיל מגופו את השומנים העודפים כדי להתייצב לשקילה עם 55 ק"ג בלבד. "אני בעיצומה של דיאטה מטורפת", הוא מדווח על המשטר הקפדני ועל התפריט היומי, שכולל רק מרק, תה וחזה עוף. "זה תהליך מאוד קשה. לפעמים אני נוסע לאימונים, רואה משאית של קוקה קולה ומתפרק, לא יכול להחזיק את עצמי". למרות גילו הצעיר הוא מפגין בגרות, שומר על קור רוח ובעיקר על פרופורציות. "כבר עברתי הרבה ואין לי מה להתרגש, אני כמו כולם", הוא משוכנע, "אני נכנס לקרב, לוחץ ליריב את היד ושוכח מהכל. אני חייב להיות מרוכז, להסתכל למתחרה בעיניים, להרגיש אותו, להקשיב למאמן, לשים לב לשעון ולעשות את שלי". ואם יעשה את כל זה, יש סיכוי למדליה? "בראש שלי אני תמיד נותן לעצמי את התחושה שאני הכי טוב. אני רוצה לנצח כמה שיותר קרבות, לקחת מדליה ולהניף את הדגל".

כיעד ראשוני, ישאף ביניאשווילי להתברג בין שמונת הראשונים כדי להימנות עם הסגל האולימפי הבכיר, בעוד מקומות 9-12 יובילו אותו לסגל המורחב. "בקרב לא חושבים על הכסף", הוא מדגיש, "רק על המדליה שאני רוצה להביא לישראל, כדי שיידעו שיש פה היאבקות".

ביניאשווילי חי עם משפחתו באשדוד. כמו כל ספורטאי בענפים שאינם נחשבים אטרקטיביים, הוא לא נהנה מתנאים אופטימליים, אבל כמו כולם, גם הוא חולם על הופעה במשחקים האולימפיים. מרכז חייו הוא ההיאבקות, והשאלה האם יש לו תחביבים נוספים מעוררת אצלו מחשבה יצירתית: "ציור, נגינה, שירה - הכל קורה אצלי במזרן. כאב, דמעות, סבל ושמחה, הכל שם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו